על אהבה
בימי חיי קראתי עשרות ספרים על אהבה, כל אחד מהם ניסה בדרכו הייחודית לגעת בנפשי. אחדים מבניהם הדהדו אל זיכרונות אהבותיי הנושנות והמעורפלות, בכך הן אפשרו לי לספר אותן לעצמי, להשיב את יופיין וכבודן שנדמה ונשתכחו. האם כעת הן ישובו לחיי כרוחות רפאים שאני מייחל לבואן.
כמו אבלאר כמו אלואיז של אברהם הפנר, משך את תשומת לבי בזווית הייחודית שהוא מנסה לספר סיפור אהבה, באמצעות טקסט קלאסי, של מכתבי שני אוהבים, מורה ותלמידתו מימי הביניים, יצירה שמציינת את מושג אהבה העומד במבחני הזמן, כזאת שאומרים עליה שניתן לספר אותה לנצח, שהפכה למציינת אהבה כמושג טוטאלי וטרגי, כמו אהבתם הנצחית של רומיאו ויוליה.
הפנר מצליח להדהד את העלילה הקדומה לתוך סיפור אהבה עכשווי, המתרחש בתל אביב בשנות התשעים של המאה הקודמת, בין מרצה מזדקן לתרבות והיסטוריה, יקה במקורו, הפופולרי על ידי תלמידיו, לבין תלמידתו, צעירה בסוף שנות העשרה לחייה, הבאה מבית פרסי ודתי, בין שני הפכים המציינים את קו השבר של החברה הישראלית העכשווית, הממאנת להשתחרר מנרטיבים קדומים.
יש משהו שנגע ללבי בספר הזה, האופן בו הפנר מספר כנראה יסודות מחייו דרך היסטוריון מזדקן, שנמצא בתקופה בה מסכמים את החיים, ולפתע אל תוך חייו פורצת צעירה, חכמה, יפה ותוססת, המאיימת על עולמו הישן, או מהווה סיכוי לשינוי עולמו שהתקבעה לתוך שריון אינטלקטואלי והרגלים משמימים, החוצצים בינו ובין החיים האמיתיים. האקדמיה באיזה אופן היא פיקציה המנותקת מהחיים, הפנר מאתגר את גיבורו באמצעות רצח רבין והפיגועים שבאו בעקבותיו כקו שבר אישי.
הספר הזה העניק לי נקודת מבט מעניינת על חיי שלי, לגבי העניין שאני הוגה להיסטוריה, כהפניית ההתבוננות לעבר, שהיא צללים לדברים האמתיים והעכשוויים, שאינם מזיקים רגשית למי שלא אוהב להתעמת עם מציאות חיים. למזלי לא הפכתי להיסטוריון, מה גם שאין לי כשורים לכך, אבל אני בהחלט יכול להבין את הפוזיציה, בעיקר זאת המנסה לפרש את מושג האהבה דרך עיניו של פרופסור יוסף טנא, חוקר תרבות והיסטוריה. יש לו מסקנה אחת ברורה לגבי אהבה, זאת פיקציה תרבותית להכרח ביולוגי, הנועד לאפשר הישרדות באמצעות מין. המסקנה הזאת דומה למה שיובל נח הררי מגדיר אהבה, שמקורה באלגוריתמים מוחי, כלומר פונקציה הנוצרת מכימיה וחשמל, המבטאת אהבה כמושג וירטואלי ולא ממשי למה שאנו קוראים אנושי, או נפשו של האדם.
לעתים חומות ההגנות של מרצים אינטלקטואלים, המטילים ספק בכל דבר נסדקות, הרי בסופו של דבר הם בני אדם בשר ודם. כך קרה למרצה שלנו בצעירותו, כאשר המרצה והמנטור שלו, נסחף לתוך סיפור אהבה בגיל מבוגר, בפריז הרחוקה והרומנטית. וכאשר הנאהבת והאוהבת, נאלצה לחזור לארץ מוצאה ולמשפחתה, הוא התפרק לרסיסים. האם הסיפור הזה יחזור על עצמו, כעת אצל יוסף טנא שמצא את עצמו מאוהב באהבה בלתי אפשרית לצעירה ממנו בשנים רבות?
האופן בו הפנר מספר עלילה, קלאסית אל תוך סיפור עכשווי, היא נקודת מבט ייחודית ומרתקת, המצליחה לספר סיפור אנושי ונוגע, הנעזר בעוגני תרבות, בכדי לעמת ולאמת את האהבה, עם גבולות לכאורה בלתי אפשריים. האם האהבה מסוג זה אפשרית, זאת שבהיסטוריה הסתיימה בטרגדיה נוראית, האם היא כעת תחזור כתיקון עצמי לגבר המזדקן, ותיקון פואטי לסיפור הקדום?
זאת השאלה הגדולה שהפנר הניח לפתחי באמצעות ספרו המעניין, המיוחד והרגיש.
הביקורת היא על הנובלה, הכוללת שני סיפורים נוספים המקיימים בניהם דיאלוג.
