קראתי את הספר לפני שנים, כשהוא יצא , והוא הפחיד אותי נורא. למרות השנים הרבות שעברו מאז, עולים בזכרוני לפעמים חלקים מהספר, בבהירות כאילו קראתי אותו אתמול. אתם יודעים איך פועל המוח האנושי: כמו אקונומיקה לחוויות. חוויות חדשות גורמות לישנות מהן לדהות, ו"אזור החוויות" שלנו נראה כמו לוח מודעות, שמישהו שכח לסלק את המודעות הישנות. בהתחשב בכך שעברו לא מעט שנים מאז קראתי את הספר, ואחריו קראתי לא מעט ספרים אחרים, גם כאלה שהרשימו אותי ביותר, אני תוהה למה הספר הזה גורם לי להרגיש כך?

הסיפור בדיוני על חברה שבעקבות מהפכה משעבדת את נשיה לצורך הולדת ילדים יש מידרג ברור בין האזרחים: גברים לפני נשים, נשים נשואות לפני נשים לא נשואות...ונשים שלפני המהפכה היו אמהות לילדים (כלומר פוריות) הופכות לשפחות כדי להוליד ילדים לזוגות לא פוריים. התאורים ראליסטיים של מעשים מפלצתיים נגד נשים בשם ה"דת" - שמי אם לא נשים שיש להן מה להפסיד נותנות להם יד.

עם השנים קראתי עוד מספריה של אטווד, חלקם אהבתי יותר, חלקם פחות אבל אף אחד מהם לא התקרב לרמת ההשפעה שהיתה ל"מעשה השפחה" עלי. לא רציתי לשמור את הספר אצלי (ואני די רכושנית לגבי ספרים...) לא רוצה לקרוא אותו פעם נוספת (מה שאני עושה הרבה עם ספרים שאהבתי) ואני לא יכולה לדרג אותו. אבל לפעמים ספרים מצליחים לגרום לקורא לחוויה שאין שום קשר בינה לבין אהבת הקריאה.

אחד מהספרים הדיסטופיים היותר טובים שיצא לי לקרוא. מרגרט אטווד יצרה פה עולם קלסטרופובי ומפחיד אבל מאוד ריאליסטי ומעבירה את תחושת הדיכדוך והיאוש של גיבורת הספר בצורה משכנעת ומדוייקת. העולם שהיא מתארת ממש לא רחוק מאיתנו מה שמוסיף ערך מוסף לחוויית הקריאה...זה יכול לקרות גם פה. הכינו את המקלטים.

ברר....מפחיד ואותנטי להחריד.
כל מה שמתואר יתכן גם יתכן. דיסאוטופיה במיטבה היישר מהמחשכים האירנים והאיסלמים תחת השמיים האמריקאים. ההדרה פה היא במיטבה וכבן לעם שעבר שואה במאה שעברה - קל להבנה ולהשלכה על המציאות שלנו. הקורא התמים עשוי לחשוב שמדובר בסיפור בדיוני לחלוטין אך דברים כגון אלו קרו, קורים ויקרו ועלינו לחשוב טוב, טוב מה צריך לעשות כדי שלא יקרו לא לנו ולא לאחינו בני האדם (רמז קל לדוגמא , תחשבו על הבחירות הקרבות).

וציטוט קל (מתוך רבים אפשריים) - " שום אדם אינו מת חוסר יחסי מין. אנחנו מתים מחוסר אהבה.... על אחת מהמצבות בית העלמין חקוקים עוגן ושעון חול, והמלה בתקווה. בתקווה. מדוע כתבו זאת מעל לאדם שמת ? האם גווית המת היא שאמורה לקוות , או אלו שעודם בחיים"
ועוד אחד - "מבחינות מסוימות התפעלתי מאמי, אם כי היחסים ביניניו מעולם לא היו קלים. היא ציפתה ממני ליותר מיד, כך היתה הרגשתי. היא ציפתה שאני אשמש הצדקה לחייה, ולבחירות שבחרה. אני לא רציתי לחיות את חיי לפי המושגים שלה..."