הנערה הייתה צריכה להזדרז, סבתה חיכתה מחוץ לחנות הקטנה, שני ספרים והספר הנ"ל.
ימים רבים עברו, שעות רבות שכב בשקית, לא נפתח ולא נקרא, עד הגיעו לבית, על מדף.
זמן רב חלף, ספרים נלקחו אחד אחרי השני, אך הספר שוכב, ישן ונח לו, מחכה לקורא אחד.
אך באחד הימים, בערך בפרק הזמן של הדמדומים, באמצע נסיעה מייגעת, הספר נפתח לו.
קוראת בעלת עיניים ירוקות, פותחת, מעבירה דף אחר דף, ליבו של הספר שמח ועולץ לו.

**
אז אחרי שסיימנו את סיפור מסעו של הספר, שבטח לא היה מעניין או נחוץ, אבל רציתי לנסות.
בכול מקרה, הדבר הראשון שאני חושבת עליו, זה "למה לכול הרוחות הפלגים תמיד מודגשים?".
מפריע לי בעיניים. ומה שעוד יותר מפריע לי, זה העיוורון הבלתי פוסק, כלומר החינוך לערך יחיד.
לזרוק אנשים, להיות 'מחוסרי פלג', להיות ברחוב, וכול זה רק הטמטום של הממשלה הנהדרת.
אז לא, זה לא לגמרי 'משחקי הרעב'. ראיתם שיש הבדלים. והם גם לא שקולים אחד לשני כלל.
אז כן, מי שאומר ש'מפוצלים' יותר טוב מ'משחקי הרעב', אני רק אנחר אליו בבוז. עניין של טעם.
אם זאת, אני לא מתחרטת על קניית הספר הנ"ל, נהנתי מכול רגע חוץ מהקטעים הצפויים.
אהבתי את טריס, את פור (או שמא אגיד טוביאס?) פחות, הדמויות לא נמרחות וטוב שכך.
צריך להרוג מפוצלים. היא בסכנה של חיים ומוות, כול דבר יכול לחרוץ את גזר הדין הנורא.
אוי, כמה שאני אוהבת סכנות מוות בספרים, ועוד בגלל אישיותה. אני ילדה חולנית, כבר אמרתי לכם?
טוב, אז לא נחפור. משחקי הרעב מבחינתי עדיין מספר אחד, אבל אני ממליצה לקרוא אותו בחום.
לא תפספסו שום דבר ותהנו. קטעים צפויים, יש. קטעים קיטשיים, מעטים אך ישנם.
טוב אז די כבר להביט בי, סוטים. לכו לקנות את הספר.

לדעתי הספר הזה, הוא לא יותר מבזבוז מובהק של זמן וכסף.
איזה כיף להרוס לאנשים ספרים ולחסוך להם זמן, כן, תחביב.
אז בואו נתחיל.

עוד בהתחלת הסדרה, גרג הוצג כילד מאוד חסר משמעות.
אה, ורדיפת הבנות וראולי, שתי דברים מאוד מציקים בספר. ובואו נפרט.
תפסיק לרדוף אחרי המקובלת שלא שמה עליך, כמה זמן ימשכו את זה?
ודי כבר עם ניסיון כושל ומיותר להרשים איזה בת יפה שהוא רואה. נו באמת.
וראולי, די כבר עם תדמית הילד בן שש, שיהיה עצמאי ודי עם ההורים שלו.
בתחילת הסדרה הייתי משהו כבת שמונה, ואז עוד קראתי כששיעמם לי.
עכשיו אני כבר רואה את זה יותר מובן, ולמען האמת? טיפשי ורק מעט משעשע.

סוג הספרים שלוקחים לשירותים. ואז מורידים באסלה.

בתור אחת שקראה את הספר לפחות אלף פעמים, אני יכולה להגיד שרובכם לא מבינים בשיט.
לפני שאתם מתחילים לבוא אליי בקריאות כועסות, תזכרו שזה יומן, סה"כ נערה. לא סיפור למענכם.
אבל זה לא 'באמצע'. ראיתם כמה דפים משעממים והתייאשתם? רחמים על הספר, אנשים.

אז אחרי שגמרתי להבהיר את דעתי בנושא, היא פשוט חיה בסיוט מתמשך.
אבל אני מצדיעה לה על הכתיבה הכ"כ טובה, ועל סיפור החיים המפורט.

אני וכמה מידידיי, נכנסים לחדר הפרויקט. מקום כלשהו ביסודי.
באחד מהחדרים, כולם מרוכזים במחשב. אבל אני בוהה בארון.
ארון זכוכית שקוף, מדפי זכוכית וספרים בעלי כותרות שונות.
ספר קצת חריג, קצת ישן, קצת מאובק, ואם זאת מרתק את העיניים.
כשפתחתי את דפיי הספר, גיליתי את שלושת הבנות המאומצות.
הספר מעוצב יותר לילדים מאשר בני נוער, אך הוא בכול זאת מקסים.
אין די כסף, הלימודים בכלל בבית, וגם הם בקשיים, הרי אין מורה מוסמך.
מה שמאוד הפריע לי הוא הפיכתה של פאולין לכוכבת כ"כ מהר.
אופיה וריקודיה קצת מפריעים לספר, היא קצת 'מושלמת' מדי.
פטרובה נותנת גוון ורקע אחר, טום- בוי כזאת. לא הכרחי אבל יפה.
יש קצת רע וכישלון, אבל יש גם משהו מעורר ושובה בכול אחת מהן.
השם 'קלאסיקה' הוא התיאור לספר הזה, ללא ספק.

שלם לך, חיקוי מוזר ל'יומנו של חנון'.
פשוט פטתי. מזכירה מאוד את השטחיות של היום.
אין כ"כ על מה להחמיא, למעט על הסוף הקיטשי.
בעצם על מי אני עובדת כאן, סוף קיטשי ומשעמם.
היא משתוקקת לפלאפון. ואומנות. מה לעזאזל.

בניגוד לביקורות שלי, שמשתרעות לאורכים, פה זה די קצר.
הספר קליל. נו, אתם יודעים, מהסוג שלוקחים לשירותים.

העלילה נדושה. חובה להגיד. אבל אם זאת, הסופר הופך את זה מעלילה שסועה, לדבר מרתק.
כשאני בארוחת הצהריים, הבית ריק, הרדיו מופעל, אבל לי משעמם. אז מבין המדף שלי, אופס, ספר ישן.
אני שותה כמו גמל, כהרגלי, אבל העיניים שלי מרותקות לספר, עד שבכורחי הייתה צריכה לשטוף כלים.
יש לו הבנה כזאת, שלקרוא לו 'בהמה' זאת פשוט בושה, הוא חווה על בשרו, המלוכלך ומלא הדם, את המלחמה.
הכתיבה קצת כבדה, ועם זאת מחוללת פה מהפך שלם, הופכת את עולמו של הסוס הזה, ואת הקוראים יחד.
הוא לא מגיע לרמת 'משחקי הרעב', ויש לי בעיה עם ספרים שכמעט לא מדברים בהם, אז ארבע כוכבים. כפיים!

ערפד שהוא לא חתיך, די חסר כוחות, ודי רגיל ופשוט.
הו, האם הגיע הסופר שיושיע את את סיפורי הערפדים?
אז אני יכולה, בלי להניד עפעף, להגיד לכם. לא. לא. לא.
הוא מתאהב בבת- אדם, בתור התחלה. הו, כמה מקורי.
הוא רגיש מדי, והסיפור על משפחתו בכלל אידיוטי לחלוטין.
לא נתנו לו תכונה מחזקת אחת, מה שמאוד מכשיל את הסיפור.
בדיכאון, ולא מתאמץ להשיג דם. מצאנו כאן גוויה, לא יותר.
למרות השקעתי, דילגתי לסוף, כי כבר לא יכולתי יותר.
נחמד. אה, בעצם לא. קיטשי. ובקיצור, נגיע לשורה התחתונה, לא ממליצה כלל.

ברגעים בהם סיימתי וסגרתי את דפי הספר, אני יכולה לסכם.
האם הספר באמת נועד לתיכוניסטים, או ילדים בני שמונה- תשע.
אז אותה אחת שלא יכולה להחליט, פשוט מדרדרת את הספר.
היא כה אומללה, אחותה כה מושלמת, והיא חסרת ישע ללא חברתה.
ואגב חברתה, אני מדברת על זאת שזרקה אותה, פרחה במלואה.
קטינה שמתעדכנת בהכול כולל הכול, ועוד אוטו שהיא אכן נוהגת בו.
ואגב, ההחלטות האומללות שלה מוזכרות לפחות אלפיים פעם.
דבר לא משכנע את העומק שם, גם לא התיאורים המרגשים לכאורה.
וההחלטה בין 'המקובל' לבין 'החנון', פשוט מגוחכת וקיטשית ברמות.
זה היה כ"כ צפוי. באמת שסוף פחות נדוש מזה, אני לא מכירה.
ומי יחליט על חייה, אם לא אנשים שהיא לא מכירה באינטרנט?
אז מזל שלא קניתי את הספר הזה, אחרת הייתי מתחרטת קשות.

קיבלתי חבילת ספרים, יד שנייה. למה לא. בואו נתעלם לרגע ונניח לצד את הכריכה.
הייתי יכולה לסתור לדמויות שם, אחת אחת, וכך גם לסופר של הספר הזה, שקצת דפוק.
העלילה לא מתוחכמת, נדושה וקיטשית בלי ספק. ולא, אין לי כוח לשמוע פירוט על הכול.
ג'ייק הוא איטי קליטה ומתאהב בפזיזות, מן הסתם די הרס את העלילה השסועה הזאת.
ויכולתי לדפוק את הראש בקיר כשראיתי את התיאור של טופז. בלונדינית ועיניה סגולות.
אה, ומה זה לכול הרוחות השם הזה? בין כול השמות שם הוא פשוט לא מוצא את עצמו.
היא מושלמת. במלוא מובן המילה. לפחות כך דעתו של הסופר. תירצחי כבר, טופז.
הוא מייבב כול שתי עמודים, והקטע עם הסוסה הלבנה שיודעת לחזור הביתה. נו, באמת.
גם מינה, הרעה, מתוארת כמוגזמת יתר על המידה. ולא שיש לה הרבה עומק. בשיט לא.
לפחות תעשו לי דמות רעה עם תוכן, שתפיח איזה רוח בסיפור המעוות הזה, הו כן, מעוות!
ואגב, לעשות שחור- לבן בכול רגע זה פשוט לא הולך. איפה האפור? הסיפור המעניין?
"רד מהבמה, הארי פוטר" היה כתוב איפשהו. הו, תעשו לי טובה. אני מנפנפת בביטול.
לא קראתי את הארי פוטר, רק חלק מאחד הספרים, איך אתם משווים את זה לשערוריה הזאת?