אני מאוד אוהבת את נואל סטריטפילד וסדרת הנעליים. נעלי בלט הוא ספר מצוין שהצליח לעורר בי המון השראה, ללמד אותי הרבה ולהוליך אותי למחוזות רחוקים ומרתקים.
נעלי החלקה גם היה חביב, אם כי פחות, והשאר (תיאטרון, קרקס) הם לא משהו.
ואז, נשאר נעלי קולנוע.
שמצליח להיות האהוב עליי ביותר שלה, בין הספרים המכוננים שלי. אלו שאני חוזרת אליהם שוב ושוב ושוב. אלו שאני שולפת מתוכם סיטואציות. אהוב עליי אפילו יותר מנעלי בלט, מי היה מאמין.
אז למה?
אולי כי יש בו את התמהיל המדויק מכל מה שספר טוב צריך. קצת מופרכות, הרבה פנטזיות, עולם חדש, דמויות מגוונות, סיפוק רגשי.
אולי כי הדמויות שלו מצליחות להיות ממש ממש טובות, משפחה. חברים שלי.
אולי כי הילדים בו הם בין הילדים הספרותיים הכי אמינים שיש.
טים, ילד שמאוהב בפסנתר שלו אבל מסוגל גם לרקוד סביב מכונית בצרחות "עמק המוות" ולהקיא מילדים טובים מדי. ילד שהדבר שהכי מצחיק אותו בעולם זה נחש מגומי. ילד החלטי, אמיץ, בריטי קטן שהולך לישון בשש וחצי בערב ועדיין מתחזק נשמה של פיראט.
רייצ'ל, האחות הבכורה והדי מעצבנת, שמצליחה להיות בכורה אמיתית, ומקופחת באופן ממש לא חינני, ומוכשרת ומצליחה ובכל זאת הו כה אומללה, הילדה הגנרית והמשעממת שהיא בדיוק מה שצריך כדי להדגים את האהבה ששוררת במשפחה הלא דביקית הזו.
וג'יין. המעצבנת. כפוית הטובה. הג'יינית. ילדה אמיתית, בשר ודם, שנלקחה מלפני 70 שנה אבל בכל זאת נראית בול כמו ילדה מודרנית, ורוצה מה שהיא רוצה ועושה מה שהיא רוצה ולומדת לקחים ונחמדה כשבאמת מגיע ומגעילה גם כשלא מגיע. שאוהבת חיות יותר מבני אדם (רילייטבול) ו... אוי.
ומבוגרים טובים, שמוכיחים שלא צריך להיות מטומטם גם אם אתה מבוגר. ג'ון (ה-אבא הכי טוב אוור, ודמות טרגית ויפהפיה ושגרתית ונהדרת) וביאטריס (כה מושלמת, כה פגומה) ואפונית, הוי, נורמות אנגלית של המאה הקודמת. ד"ש מהפנימייה.
ופוזי ופאולין שהתבגרו יפה ועם אופי, הללויה. ובלה. הו בלה. ו...
די לחפור.
הספר הזה מתקדם נכון. הוא מתענג על מסעות והעולם ואמריקה. הוא מתענג על משפחתיות והנאות קטנות והיכולת להגשמה עצמית ולחברים ולקבל את העולם שאחרי המלחמה בתמימות ואהבה של תינוק שנולד מחדש. הקצב שלו מכתיב שישה חודשים שחולפים בן רגע, עם אירועים גדולים שאף אחד לא יזכור, אירועים בעלי טונה משמעות.
התמהיל הנכון, חקוק על סרט הזיכרון שלי.
תקראו.
