הספר הזה פשוט נוגע ללב.
לוקה הוא ילד מתוק וחכם, שגר עם אימו ועם החתול בלו בבניין דירות אי שם... כל חייו הוא כמה לאבא חדש, אבל בכל פעם שאימו מביאה מישהו חדש הבייתה, זה מחזיק בקושי שבוע. אולי בגלל זה, ואולי לא, אימו מתוארת כאישה עצבובה ומלנכולית.
יום אחד אמא של לוקה לא מתעוררת, ולוקה מבין שאימו מתה. הוא גם מבין שאם ידווח למישהו יקחו אותו לבית יתומים, ומזה הוא ממש מפחד. אז הוא מחליט לנסות ולשחק עסקים כרגיל (כי רק ככה אף אחד לא ישים לב שמשהו קרה), ולשקר "פה ושם". בכל יום הוא הולך בבוקר לבה"ס, וחוזר מהר הבייתה לאמא. הוא מסרק אותה ומאפר אותה, אבל מתישהו הבית כבר מסריח (ולוקה פותח את כל החלונות בבית, אפילו שחורף ונורא קר), והחיים לבד הופכים קשים (אם כי כמו שלוקה אומר, הבית הזה עדיף על לגור ברחוב או בבית יתומים). אין כביסה נקייה, וצריך לקנות אוכל לבד ולמצוא איפה יש כסף ואיפה הקוד של כ.א, ובסופר לקנות מוצרים שלא מחשידים, ולהסתפר לבד, ולשקר לחברים ולאמהות שלהם שהכל בסדר, אבל יחד עם בלו החתול הוא מצליח לשרוד למעלה משבועיים בלי שאף אחד יידע שאמא שלו מתה...
הספר כולו כתוב מנקודת מבטו של לוקה, בשפה (דיי) טבעית של ילד בן 10-12 (לא כתוב בן כמה הוא), עם תובנות ומחשבות שיש לילדים ולפעמים גם למבוגרים. פשטות הכתיבה, ונקודת מבטו של לוקה על האירועים, היא שעושה את הספר למיוחד, וכך גם הסוף, שעוצמתו בפשטותו.
הספר הזה בהחלט גורם לחשוב עד כמה אנחנו מודעים ורגישים לשכנים שלנו? לאנשים שלומדים סביבנו? עובדים איתנו? מה אנחנו יודעים עליהם? כמו שאימי פעם אמרה לי, כל אחד נושא על גבו שק תפו"א נסתר, עד שהוא מתחיל להסריח...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
