“מישהו זוכר את השקר האמיתי הראשון שלו? אני לא. אני זוכרת כמה אבל לפי הגיל הם לא היו ראשונים...ללוקה, שחי עם אמו בקומה השביעית בעיר באיטליה, אומרים תמיד שאסור לשקר. מה שהוא עושה במקום לשקר הוא מתחמק - ממוכרת העיתונים, מילדים ששואלים שאלות, מהמורה שמניחה הנחות. כי ללוקה אין אבא שהוא מכיר וזה נראה לו מצב עניינים די מבייש. אז הוא מתחמק וקצת מחטט עד שבוקר אחד אמא שלו לא מתעוררת. הוא מבין שאם הוא יהיה יתום מלא סביר שישלחו אותו לבית יתומים. וזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לו כי בבית יתומים ילדים אוכלים ביחד וישנים ביחד, לא יכולים לעשות מה שהם רוצים ואין מישהו שאוהב אותם. והכי גרוע - אי אפשר לקחת לשם חיות מחמד וללוקה יש את בלו שהוא חתלתול וגם הסגן שלו. כך שכשאמא שלו לא התעוררה לוקה מתכנן את השקר הכי גדול: איך להתחמק מסקרנים ולעשות כאילו אמא שלו עדיין נמצאת.

הסיפור הקצרצר מסופר על ידי לוקה. הוא מתאר את חייו של ילד שמנסה לחפות על צרימה משמעותית בחייו. הוא מנסה להיות ילד כמו כולם, למרות שאין לו אבא. אמא שלו, אמנם, מנסה בכל כוחה להעניק לו אבא חדש מדי שבועיים או חודש, אבל לא מצליחה בזה במיוחד. ולוקה אינו מספר לה שמה שהכי כואב לו זה לאו דווקא היעדר אבא, אלא העובדה שהוא, לוקה, אינו מספיק לה, והיא לא אוהבת אותו מספיק כדי לדאוג להתעורר בבוקר.

מרינה מנדר כתבה סיפור קולח ומרתק, שיכול להיות אמת. היא הצליחה להסתכל על העולם מבעד לעיני ילד קטן, והצליחה לגרום לו להיות אמיתי. לוקה אינו מלאכון מקסים וחכם. הוא ילד שלעתים הוא חכם, לעתים הוא מבין את המציאות כמו ילד כלומר המציאות שלו אינה מציאותית במיוחד. הוא אוהב מאד את החתול שלו ואת החבר שלו, מעריץ את הילדה הכי יפה בכתה. לפעמים הוא זועם כל כך שהוא מקלל וזורק דברים. בדרך כלל אפשר לשמוע בספר קול אמיתי של ילד, וזווית ראייה אמיתית של ילד.

אהבתי אותו מאד. הוא באורך המתאים לספר את הסיפור הדי מקברי הזה, כתוב בשפה ברורה ותמציתית, אינו גולש לסנטימנטליות ואינו מנסה לשנות את המציאות. והמציאות: יש ילדים שהם אומללים שלא באשמתם. לא משנה כמה פתרונות נמצא לילדים האלה הם אף פעם לא יוכלו לחיות כמו כולם בחדר מעוצב עם אבא ואמא וחתול, ואף פעם לא יוכלו להיות בטוחים שהחיים לא עומדים לעשות להם תעלול מלוכלך.”

“הספר הזה פשוט נוגע ללב.

לוקה הוא ילד מתוק וחכם, שגר עם אימו ועם החתול בלו בבניין דירות אי שם... כל חייו הוא כמה לאבא חדש, אבל בכל פעם שאימו מביאה מישהו חדש הבייתה, זה מחזיק בקושי שבוע. אולי בגלל זה, ואולי לא, אימו מתוארת כאישה עצבובה ומלנכולית.

יום אחד אמא של לוקה לא מתעוררת, ולוקה מבין שאימו מתה. הוא גם מבין שאם ידווח למישהו יקחו אותו לבית יתומים, ומזה הוא ממש מפחד. אז הוא מחליט לנסות ולשחק עסקים כרגיל (כי רק ככה אף אחד לא ישים לב שמשהו קרה), ולשקר "פה ושם". בכל יום הוא הולך בבוקר לבה"ס, וחוזר מהר הבייתה לאמא. הוא מסרק אותה ומאפר אותה, אבל מתישהו הבית כבר מסריח (ולוקה פותח את כל החלונות בבית, אפילו שחורף ונורא קר), והחיים לבד הופכים קשים (אם כי כמו שלוקה אומר, הבית הזה עדיף על לגור ברחוב או בבית יתומים). אין כביסה נקייה, וצריך לקנות אוכל לבד ולמצוא איפה יש כסף ואיפה הקוד של כ.א, ובסופר לקנות מוצרים שלא מחשידים, ולהסתפר לבד, ולשקר לחברים ולאמהות שלהם שהכל בסדר, אבל יחד עם בלו החתול הוא מצליח לשרוד למעלה משבועיים בלי שאף אחד יידע שאמא שלו מתה...

הספר כולו כתוב מנקודת מבטו של לוקה, בשפה (דיי) טבעית של ילד בן 10-12 (לא כתוב בן כמה הוא), עם תובנות ומחשבות שיש לילדים ולפעמים גם למבוגרים. פשטות הכתיבה, ונקודת מבטו של לוקה על האירועים, היא שעושה את הספר למיוחד, וכך גם הסוף, שעוצמתו בפשטותו.

הספר הזה בהחלט גורם לחשוב עד כמה אנחנו מודעים ורגישים לשכנים שלנו? לאנשים שלומדים סביבנו? עובדים איתנו? מה אנחנו יודעים עליהם? כמו שאימי פעם אמרה לי, כל אחד נושא על גבו שק תפו"א נסתר, עד שהוא מתחיל להסריח...”