ביקורת ספרותית על זוהרות מאת לורן ביוקס
ספר טוב

---

****


כשקוראים ספר של סטפן קינג, יודעים שזה לא באמת. לא רק בגלל שיש שם דברים על טבעיים אלא בעיקר בשל התחושה שזה קורה על כוכב-לכת מקביל, שיכול לאפשר סוגים כאלה של מציאות חלופית, מעורפלת, מרושעת, לפעמים גרוטסקית. גם בספרים הריאליסטיים יותר שלו, עדיין ההרגשה שמתקבלת היא של צ'יזבט, של אגדה אורבנית, ולכל היותר סוג של אלגוריה שרומזת משהו על החיים באמת.

לא, זה לא ספר של סטפן קינג. לא התבלבלתי. נזכרתי בקינג כי מה שעבר לי סביב עמוד השדרה, בעיקר בתחילת הקריאה, היה בהחלט הצל המצמרר והקפוא הזה שחולף כמעט בכל הספרים שלו. יישות אפלה ומתעתעת, שיש בה רוע טהור, מזוהם, בייחוד כשיש שורות עם מטאפורות מדוייקות כמו זו למשל: "הראש שלו היה כבד כמו לחם שהושרה בטרפנטין". ברררר, אי אפשר שלא להרגיש את זה בראש, ובבטן ובגרון ובטעם זוועה מתכתי בתוך הפה. כמו סיוט.

אבל זה לא סטפן קינג בכלל. למרות התווים הצורמים, הרציחות האיומות והגלישה אל עבר מחוזות על-טבעיים במקצת, הספר הזה מתרחש כאן. בכדור הארץ. לאנשים אמיתיים, שמה שיוצא להם מהפה (חוץ מבועות של דם) נשמע לגמרי הגיוני ומה שחולף להם בראש (חוץ מסכין ציידים משוננת) אלה מחשבות אמיתיות ואמינות, וקורים כאן דברים בהחלט מפתיעים לספר מהז'אנר הזה, שהאמת היא שאין לי מושג מהו, וזה עוד דבר שמוצא חן בעיניי כאן. לא קראתי הרבה ספרים כאלה, שיש בהם אימה וקצת בלשות אבל גם דרמה והומור וסתם הגיגים אקזיסטנציאליסטיים שבינינו, לא מוצאים אותם בהרבה ספרים כאלה. לא באופן אינטיליגנטי. זה מיוחד. ואני אוהב מיוחד.

נתחיל בשם הגיבורה. נייס ג'וייש גירל בשם קירבי (תחזיקו חזק) מזרחי. מזרחי! מאוד מגניב, בשביל ספר אמריקאי. מזכיר לי שפעם היה לי מח"ט (נדמה לי) בשם לורנס מועלם - שעכשיו, אני מגגל, הוא מנכ"ל של ספרינט מוטורס, ולא שזה משנה משהו. סיפור המסגרת, של רוצח סדרתי אכזרי שנוסע בזמן כרצונו מעניין גם הוא, ויחד עם סגנון הכתיבה המיוחד שנע בין כמה נקודות זמן ונותן בכל פעם פרספקטיבה חדשה על הסיפור, נוצר כאן משהו מעניין שלא יצא לי לפגוש הרבה, אם בכלל.

בסופו של דבר, הספר נותן תחושה היברידית, מין שילוב של 23/11/63 של סטפן קינג, עם ספרות גבוהה יותר, כמו "מפגש עם חוליית הבריונים" או "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי". אבטיח עם בולגרית, ערק עם ענבים, פסטה עם דובדבנים, סטייק עם תאנים. לורנס מועלם. קירבי מזרחי.

זה לא הספר הכי מדהים שקראתי בחיים, אבל הוא שונה, ומיוחד, ועושה את העבודה. בימים כאלה, של חיקויים ועוד חיקויים, ושספרים מרגישים כל הזמן כמו משהו שכבר קראתי, יש כאן הישג לא מבוטל.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על זוהרות