כותב טור בעיתון יומי החליט לכתוב ספר. בספרו הוא מתאר את חיי משפחתו הצעירה בצוותא עם הלברדור שאימצו "מארלי". הספר מתמקד בניסיונות לחנך את הכלב, בשלל מעללים (החוזרים על עצמם שוב ושוב) שמארלי מעולל וגם מעט בחייהם הפרטיים של בני הזוג. פה ושם ישנם קטעים מרגשים מאד העוסקים בלידה, ולהבדיל, בקץ ימיו של מארלי (אשר גרם לי אפילו להזליג דמעה).
הכתיבה לקונית, שטחית באופן מחריד, נטולת רגש. אירועים נוגעים ללב מתוארים בחוסר רגש טוטלי. מזכיר קצת רשימת מכולת. אולי בעיתון זה עובד, בפרוזה ממש לא.
הנה דוגמא:
"למחרת, שבת בבוקר, התעוררתי עם שחר ומצאתי את ג'ני שוכבת על צדה, בגבה אלי, ובוכה חרישית. מארלי היה גם הוא ער, סנטרו נח על המזרן והוא שוב השתתף בצער גבירתו. קמתי והכנתי קפה, סחטתי מיץ תפוזים טרי, הבאתי את העיתון וקליתי צנימים". (עמ' 67)
עוד ספר שחי על גימיק. לפחות התמונה על הכריכה נחמדה.








![הרצל [מהדורת 2004]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/4856.jpg)


