ביקורת ספרותית על טוב מראה עיניים מאת לינווד ברקלי
ספר מעולה

---

יכולתי להשתמש שוב באותו טריק שובב שנס ליחו, ולכתוב איך נוצר קשר בין לינווד ברקלי וביני. אבל, איך להגיד את זה, אני לא אוהבת בדיחות משומשות ואני סבורה שגם אתם. ובאותו עניין: בטיול שלי בהולנד, סיפר המדריך באוטובוס אותה בדיחה עתיקה על היונים והקפה, ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. הבדיחה העלתה חלודה זה מכבר, זקנה הלבן מגיע עד ברכיים. במשפחתנו משתמשים רק בפאנץ' ליין של ירצו יאכלו וכו', כי כל אחד יודע למה הכוונה, ובכל זאת, ראה זה פלא, היו אנשים בקבוצה שצחקו. ממש צחקו. לא כאילו שמעו בדיחה מוכרת, אלא כאילו הייתה טרייה כתינוק ביום היוולדו.

ולמה כל ההקדמה הזאת? כדי לבשר לכם שאני משתדלת להימנע מנוסחתיות בביקורות שלי. כדי שלא תקראו שלוש שורות, תיאנחו, תלייקו ותעברו לביקורת הבאה, כשהמחשבה החולפת במוחכם היא: קראת אחת, קראת את כולם. אני לא מבטיחה להבריק בכל פעם. רחוק מזה, הרעיונות הולכים ונעשים נדירים כמו דגים בשלולית מעופשת. ובחום הזה, כשהמוח על הולד, למה כבר אפשר לצפות ממני?

ולמה הפיסקה השנייה הזאת? כדי להגיד לכם שכלל לא איכפת לי לקרוא סופרים נוסחתיים אם הנוסחה עובדת.
לינווד ברקלי הוא סופר נוסחתי. סופר נוסחתי מעולה, יש לומר. כדי שאסיים במילים יפות ובסופרלטיבים שמשאירים טעם טוב בפה, אתחיל למנות את מגרעותיו, אספר לכם על מה הספר ואקנח בתשבחות.

לינווד אינו סופר-משורר. הוא כותב במילים פשוטות ואיננו ספרותי במיוחד. הכתיבה שלו נטולת יומרנות (אולי זה שייך לתשבחות) חפה מדימויים, כמעט עיתונאית. אבל לא עיתונאית קצרת רוח ולא קלישאתית, אלא מדוייקת כמו ארוחת בוקר פשוטה ומשביעה.
אי אפשר להעמיד את ברקלי בשורת הסופרים המשובחים, שספרי המתח שלהם נחשבים לכל הדעות לרומנים מעולים. תשכחו מזה.
ועוד מגרעת אחת הנוגעת לנוסחה ולא לסגנון. ברקלי חושף את קלפיו מוקדם מדי, אבל משאיר טוויסט סופי אחד אחרון לעמודים האחרונים. מכיוון שאני כבר שוחה בנוסחה (חרוז, איך לא), החשד לגבי הטוויסט הלפני אחרון עלה בלבי או במוחי בשלב מוקדם למדי. לא אעזור לכם להבין איך, אבל אם תקראו את כל ספריו גם אתם תנחשו. אבל בכל זאת, הטוויסט המסיים הפתיע גם אותי.
לטעמי יש בעייה מסויימת בחשיפת הטוויסט שלפני אחרון, ומה צר לי שאינני יכולה לחלוק איתכם את ביקורתי. ספויילר זה הדבר האחרון שאתן לכם.

ועכשיו לסיפור עצמו. תומס קילברייד הוא חולה נפש המשוגע לדבר אחד. הוא מסוגר בחדרו ותר אחר ערי העולם בתוכנת מחשב ששמה Whirl360, שהיא מין שיטוט מצולם ברחובות של ערי כל העולם. אינני יודעת אם יש בנמצא תוכנה כזאת, חיפוש ברשת שלח אותי לספר הזה. בראשו של תומס חקוקות המפות של כל ערי העולם כמעט (אינני יודעת אם בני ברק נכללת או לא, אבל נניח לזה). הוא משוכנע כי יום יבוא ואיזה וירוס או פעולה האקרית של טרור עולמי ישמידו את כל המפות הווירטואליות שבעולם, ואז הוא יוכל לעזור לסוכני הסי.איי.איי למצוא את דרכם בניכר כדי לחזור לארצות הברית וללאנגלי שבווירג'יניה, ולמנוע מלחמת עולם שלישית. תומס מתכתב באי-מיילים עם הסי.איי.איי (באופן חד צדדי, כמובן) וגם הנשיא לשעבר ביל קלינטון מוצא עניין בפעולות המנע של תומס (תומס שומע את קולו של קלינטון בראשו). לטעמי, התיאור הקליני והמעשי של תומס תואם יותר אדם הלוקה באספרגר, עם לקות נפשית מסויימת ועם יותר מקורטוב של ילדותיות, מאשר חולה נפש סכיזופרני. אבל אני מניחה שברקלי עשה את התחקיר המדוייק.
באחד משיטוטיו בתוכנה רואה תומס רצח המבוצע בחלון אחד ומשם מתחילה העלילה להתגלגל.
ואין שם רגע דל.
הפתעות ותהפוכות זרועים בסיפור למכביר וקשה מאוד להניח את הספר מהיד.
ישנם שני ז'אנרים בספרות המתח (יש עוד עשרות חלוקות ותת חלוקות אחרות, אבל זוהי אחת האבחנות): הרוצח הגלוי והרוצח הסמוי.
בז'אנר הרוצח הסמוי מתחקה הבלש אחר הרוצח, ואנחנו צועדים איתו יד ביד ויודעים רק מה שידוע לו.
בז'אנר הרוצח הגלוי, אנחנו יודעים מי עשה מה, אבל המתח הרב נובע מעצם הידיעה כי הסכנה אורבת לגיבור נטול הידע בכל רגע, והוא מתנהל בתמימות בלי לדעת לאיזה בור הוא עתיד ליפול.
הרוצחים של ברקלי גלויים וידועים ובכל זאת הוא מצליח ללהטט בנו וליצור מתח מעולה שמתובל בהומור דק.

הגיבורים של ברקלי אינם קורבנות סתמיים שאיננו יודעים עליהם דבר. ההיכרות שלנו איתם היא חמה וקרובה ומלאת אמפתיה. ברקלי מיטיב לתאר את חייהם בפרטי פרטים, טריוויאלים ככל שיהיו, אבל אף פעם איננו טרחני. שפע הפרטים הללו לא רק מחזק את הקשר בינינו ובין גיבוריו, אלא כל פרט, זניח ככל שיהיה, יש לו תפקיד בעלילה המפותלת. כל תיק, ילקוט, מדרגות, גבעה, ותבנית אפיה, הם בבחינת אקדחים המופיעים באחת המערכות כדי לירות במערכה אחרת.
יש באופן הסיפור מין תמימות יישרת דרך, כי אלה הגיבורים של ברקלי. אנשי אמצע הדרך, תושבי הפרברים, מחזיקים בשתי מכוניות ומשלמים משכנתא. ופתאום, אאוט אוף דה בלו, הם נשאבים להרפתקה מסמרת שיער וסכנה נשקפת לחייהם.
לינווד ברקלי הוא אדם מקסים. הייתי נזהרת מלומר זאת על כל סופר אחר, שכל היכרותי איתו נובעת מקריאת ספריו, אבל פה אינני טועה. הוא בורא גיבורים שהם השתקפות של אופיו ותכונותיו האישיות ואי אפשר שלא לאהוב אותם.
אם אתם נקלעים לצרה אמיתית אפשר לקרוא לג'ק ריצ'ר, אבל מסתבר שגם אנשים תמימים כגיבוריו של ברקלי מצליחים להיחלץ מצרות בזכות תושייתם ושכלם הישר.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על טוב מראה עיניים