יש לי בעיה עם אופיר טושה גפלה.
כן, 'זה זה שאין לנקוב בשמו' הוא זה שכתב את זה - ובכל זאת, עם כל הדברים הטובים שיש בסופר המיוחד הזה, יש גם דברים פחות טובים. והדבר שבו אני רוצה לדון בסקירה זו, הוא הסופים של ספריו.
גפלה יודע היטב לשרטט עלילות. ולמה אני אומר "לשרטט"? כי כמו שתלמיד בבית ספר יודע היטב לשרטט משולש יפה על מחברתו, בצורה מדוייקת, ישרה ולא עקומה, ומאוד מאוד מחושבת, כך גם גפלה שטווה את עלילותיו, חושף פרט אחר פרט בפני הקורא בדרך מיומנת, שרואים שהושקעה בה המון זמן מחשבה ותיכנון. הוא יודע למתוח את הקורא, לקראת הסוף המותח, בתקווה לגלות שם את התשובה לשאלת השאלות: מה המסר הגדול של הספר? מה רצה הסופר החכם עם כתיבתו החכמה מהקורא, מאחורי העלילה הפנטסטית והקצת בדיונית ומופרעת?
אבל משהו בסוף של המשולש הזה שגפלה משרטט, קצת מתפספס לו. זה כבר לא משולש, אלא מדודה (מהמילה דו, שניים) - יש בו רק 2 צלעות: הצלע של ההתחלה, והצלע של האמצע.
מה קרה עם הצלע של הסוף? יש אמנם סוף, אבל הוא יצא קצת קטוע, לא ממש ישר ומדוייק כמו 2 הצלעות האחרות: הבעיה שלו היא שלקראת הסוף, נראה שגפלה מנסה כמה שיותר להרשים את הקורא, וליצור סוף מתוחכם, מעורר התפעלות, עם הרבה סיבוכים ותפניות בעלילה, עד שזה יוצר אצל הקורא דווקא פעולה הפוכה - משהו כמו: "טוב, נו, שיהיה" - ואז זה מרגיש כאילו הסוף קצת הרס להתחלה ולאמצע, שבאמת היו מצויינים.
כמו שאמרתי, זה לא קורא אצל כל ספריו, וב'עשותונות', למשל, זה עבד יופי. אך הפעם החלטתי לספר על התופעה, כי 'הקטרקט בעיניי הרוח', הוא לא עוד סתם ספר שלו, אלא ספר מתח. ובספר מתח, לפעמים הסוף חשוב יותר מכל השאר.

***

אז כמו שהבנתם, את הסוף פחות אהבתי, אף על פי שהיו בו רגעים מאוד מותחים ומלאים באקשן, שנבעו בעיקר מהתקווה שהסוף יהיה מפתיע ויענה על הציפיות. הציפיות אמנם נפלו לרצפה בעקבות הסוף המוזר - שאולי קוראים מתוחכמים יותר ממני יוכלו לפענחו ולהבין מה בדיוק המסר שרצה גפלה להעביר בכך - אבל מה שכן, הספר עצמו, כמו כל ספר של גפלה, הותיר בי רושם רב, ולכן גם על 2 חלקיו הראשונים והמוצלחים של הספר - ההתחלה והאמצע - ברצוני לדבר.


מכירים את הספר/הסרט "זה" של סטיבן קינג? אז כמו שב'זה' יש ליצן שמפחיד את ילדי השכונה במגוון דרכים מעוררות חלחלה ולאחר מכן הורג אותם, כך גם כאן - הספר עוקב אחר מספר דמויות, שמסיבות שונות החיים הביאו אותם לכתוב ספר ובכך הם הפכו לסופרים מתחילים. בשלב מתקדם בתהליך כתיבת סיפורם, הם מגיעים למקום כלשהו בצפון הארץ, שנקרא "בית הארחה לסופרים", מקום שבו מתכנסים כל מני סופרים מתחילים על מנת לכתוב בשקט וללא הפרעה את יצירותיהם . שם הם פוגשים אדם, העונה לשם "צייד כשרונות", שמראה עיניין ביצירותיהם, ואומר שהוא יכול לקדם אותם מבחינה סיפרותית. דיירי המקום מאמינים לו, יוצרים עמו קשר, ובסוף גופותיהם נמצאות מבותרות על ידיו.
הספר מתפקד כמו אוסף של סיפורים קצרים. כל פרק עוסק בסיפור חייה של דמות אחרת. כל דמות היא סופר או סופרת מתחילים, שמגלים את הרצון לכתוב עקב אירועים מסויימים ואישיים בחייהם (כל דמות והסיפור המרתק שלה). בסופו של כל פרק אותה דמות מגיעה לבית ההארחה לסופרים ונופלת בפח כקורבן ל"צייד הכשרונות". הקורא יודע מי הרוצח, אבל הוא לא יכול לעשות כלום בנידון. בכל פרק הוא מתוודע לדמות, מתחבר אליה ריגשית, והקטע המפחיד והעצוב הוא, שלקורא נשארת רק האפשרות לצרוח: "לא, לא, לא! אל תתפתו לפיתויו של צייד הכישרונות!!!", אבל אף אחד לא יישמע אותו - וכך, מעגל הרצח נמשך ונמשך עם כל פרק ופרק, כשהקורא מקווה שהפרק האחרון יהיה על הקורבן האחרון, ושהרוצח יחדול מיד ממלאכת הרצח השטנית ומעוררת החלחלה.


מה אהבתי בספר: הוא מעורר אימה בחלקים מסויימים. יש בו הרבה מתח. הקורא נחשף למגוון רחב של דמויות. אהבתי גם את העיסוק בנושא של הכתיבה, ואיך תיאור אורח חייהם של סופרים בא לידי ביטוי בספר זה, אולי כמראה למה שגפלה עובר בעצמו כסופר, וזה היה מאוד מעניין. וכמובן, יש בו את כל מה שאני אוהב ספרים של גפלה - העושר הלשוני, העלילתי, הדמויות המעניינות שהוא בורא והעלילה המשורטטת לעילא.

מה פחות אהבתי בספר: את הסוף. הוא מפוצץ במידע, שאולי גפלה ציפה שהוא יהפוך את קרביו של הקורא, אבל זה יותר עשה לו כאב ראש. תקראו ותבינו.


כן, כן, אמרתי "תקראו ותבינו". כלומר: אני מצפה מכם שתקראו את הספר. כי בשורה התחתונה, מדובר בספר שההנאה בו מרובה, הוא מיוחד ושונה בנוף של ספרות המתח העולמית, יש בו הרבה אלמנטים משוכללים. וגם אם לא תאהבו את הסוף, לא קרה כלום - כי מה שטוב בלהיות סופר או כותב, זה שתמיד אתם יכולים לכתוב סוף אחר משלכם...

ברוכים הבאים לחנות המוות של אופיר טושה-גפלה. איזה מוות תרצו לנסות היום? יש לנו רצח על ידי אבן כבדה, דקירה בלב, שיסוף גרון, חנק על ידי כרית... אפשר גם לקבל יריה מרובה צהל"י גנוב שמורחת לך את המוח על הקירות, זה נהדר... לא חייבים רצח, אגב. יש גם תאונות דרכים, חיידק טורף, פיצוץ פלילי... אפשר גם פשוט לנסות התאבדות. מה שתרצו. אחרי הכל, זה אופיר טושה גפלה ובספר הזה הוא מתפלש במוות כמו ילד בארגז חול. אין כל רע בכך, אבל בניגוד ל"עולם הסוף" שהיה באמת יצירה שלמה, פרועה אך מרתקת שעסקה במוות מזווית ייחודית, הפעם העסק קצת פחות דופק. הרעיונות יפים, כמו תמיד אצלו, אבל התוצאה הכללית לא מספיק מרתקת.

על גב הספר נכתב שזו "יצירה משוכללת". אכן, כל כך משוכללת היצירה הזו, שהיא מעייפת. כמו חידת היגיון ארוכה מדי. כמו תשבץ. בהתחלה בכלל שאלתי את עצמי אם לא נקלעתי לאסופה של סיפורים קצרים, נפרדים ועצמאיים. הקשר העלילתי בין הפרקים הראשונים כל כך קלוש שחששתי שזה לעולם לא יתחבר באמת. זה מתחבר. בסוף. אבל עד אז נדרשת סבלנות רבה. כל פרק עוסק בגיבור אחר, שלא מכיר בכלל את גיבורי הפרקים הקודמים, אבל שתולים בו כל מיני רמזים או רפרנסים לסיפורים האחרים שיוצרים תחושה מכוונת של בלבול. כך למשל, בפרק החמישי אחת הדמויות קוראת את הספר שייכתב רק בפרק האחרון. דמות שתהיה מרכזית בפרק השמיני דופקת הופעת אורח מסתורית בפרק השלישי. יש הרבה כאלה... תוסיפו לזה את העובדה ששמות הגיבורים הם סיכולי אותיות של סופרים מפורסמים (שגם קשורים בצורה זו או אחרת למה שמייצגת הדמות, כך הבנתי משיטוט באינטרנט **) ותקבלו חידת חמיצר במיטבה. חלק מהפרקים מבוססים על רעיונות טובים, אבל כמו שכבר קרה לטושה-גפלה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", עם הזמן הרעיונות ממצים את עצמם, והדמויות פשוט מתחילות לחפור לך במוח. בסופו של דבר מתקבל הרושם שהוא ניסה בכוונה תחילה לכתוב יצירה רבת רבדים ומעמיקה על כתיבה, מוות ומה שביניהם, אלא שזה נעשה בצורה כל כך שכלתנית ומתאמצת, שזה פשוט יצא לו מלאכותי מדי.

יחד עם זאת, יש כמה נקודות אור שנובעות מכך שאופיר טושה גפלה כותב יפה, ושאין סוף לרעיונות שלו. מעבר לזה שהם מתים בהמוניהם, משותף לכל הגיבורים שלו – שהם כותבים, או לפחות מנסים לכתוב משהו. אני לא חושבת שיש הרבה סופרים שהיו מצליחים להפיח חיים בתשע דמויות שונות של כותבים, ולתת לכל אחד ואחד מהם את הקול הייחודי שלו ואת ההברקות שלו. כל מי שניסה אי פעם לחבר סיפור ומצא את עצמו יושב מול דף לבן שסמן קטן מהבהב בפינתו הימנית ואין לו שמץ של מושג איך להתחיל, לא יכול שלא להכיר בוירטואוזיות הזו, ולא יכול שלא להתמלא קנאה במעיין הבלתי נגמר שממנו נובעים רעיונותיו המיוחדים.

עוד יאמר לזכותו שעל אף התחכום ומשמעויות היתר שהוא העמיס על העלילה, אין שמץ של התחכמות בכתיבתו. היא ישירה, נגישה, פשוטה אך לא פשטנית, קולחת ונעימה ולא מאומצת.

לסיכום, ספר בינוני של כותב טוב. למרות שבסך הכל הרעיונות שלו טובים, וכל העסק נסגר יפה בסוף, חסרה לי קלילות הדעת והנון- שאלנטיות שהקסימה כל כך ב"עולם הסוף". הספר עמוס מדי ומתאמץ מדי ולעיתים קצת טרחני. יחד עם זאת, יש באופיר טושה גפלה משהו כל כך שונה ומרענן, בהשוואה לסופרים ישראלים אחרים, שגם את ספריו הפחות טובים – שווה לקרוא.


** אגב: הצלחתי (גם בעזרת האינטרנט), לפענח את גבי טסנקין (סטפן קינג), דב סמקור (מקס ברוד), אורן פדגאל (אדגר אלן פו), גיל נימני (ניל גיימן) אבל לא הצלחתי את כל השאר (זוהר פלג, דגנית צוקר, רונה רביבי, מגדה פסיון, נאור מקופח) - מישהו יודע?

אני זוכר שאורי פינק, צייר הקומיקס, סיפר פעם שבכל דמות שהוא מצייר יש משהו ממנו. ייתכן שאני טועה, אבל לדעתי בספר הארספואטי הזה, גפלה לא רק פתח לנו חלון לחדר הכתיבה שלו ולתהליך, אלא גם לרעיונות רבים שגנז ולצורות רבות שבהן הוא רואה את עצמו ככותב.
הספר עוקב אחרי מספר סופרים מתחילים שנרצחים לבסוף ע"י אותו רוצח סדרתי. לרוב אני לא מחסידי ספרי המתח, אבל כשמדובר בכתיבה של גפלה אני נהנה כמו תמיד. זה למעשה אוסף של סיפורים קצרים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, כשהקשר בין הדמויות ובין הסיפורים הוא מינימלי- רק הרוצח ושאיפתם להוציא ספר. מדי פעם יש אזכור מפגש אקראי של דמות אחת עם דמות אחרת.
זה הספר הרביעי שאני קורא של גפלה ולדעתי הכי פחות טוב שלו, אבל זה רק בגלל ההשוואה לספרים האחרים שלו. הספר הוא מצוין בפני עצמו. למי שלא קרא אף אחד מספריו, אני מציע להתחיל מספר אחר.

דבר אחד קטן לסיום- כבר בסיפור השני גפלה רומז ששמות הנרצחים הם אנגרמות של סופרים מפורסמים. האתגר לא קטן אבל ההנאה מובטחת לחובבי חידות מסוג זה. עד עכשיו חסרים לי מספר שמות- וניסיתי הרבה.

זהו ספור אפל. אפל מאוד. והוא אמיתי. ראו הוזהרתם !

לאה נכנסה לחיי בכתה ז'. משפחתה עברה לחולון והיא הצטרפה לכתה שלי. לאה היתה אחרת. היא היתה רזה ותמירה. והיתה לה הצמה הכי ארוכה ועבה שאני ראיתי בחיי. הפכנו לחברות. לאה היתה הצעירה מבין שלוש בנות משפחתה. אמה – פסיכולוגית, ואביה – הידרולוג, וביתה הבית הכי שקט שאני הכרתי. אהבתי להיות אצלה, להקשיב ביחד לתקליטים (אצלה שמעתי לראשונה את התקליט "סע לאט"). לאכול עם משפחתה את ארוחת יום שישי עת אביה היה מבתר את העוף במזמרת כסף מיוחדת, לעיניי הסועדים, אחרי הקידוש.

הוריה היו ניצולי שואה, במקור מהולנד. ללאה לא היתה משפחה מורחבת כמו לי. ותמיד היא שמחה להצטרף אליי לביקור אצל סבתא וסבא שלי לאכול ארוחת צהריים כאשר היינו בורחות ביחד מבית הספר. פעם היא הציעה לסבתא שלי לאמץ אותה כ... סבתא. ומאז היא היתה נוהגת לבקר אותם, גם בלעדי.

כשעברנו,רוב הבנות, לתיכון חדש בחולון, לאה נרשמה, יחד עם הבנים, ל"אורט" למגמת אלקטרוניקה. כיוון שהיא לא נמנתה עם ההולכים ל"צופים" היינו נפגשות לעיתים רחוקות. היא הספיקה באותה תקופה גם לקצר את שיערה ועתה הוא עטר את ראשה כרעמת תלתלים פרועה ומחוצפת. היא היתה אחרת. לא הולכת בתלם. לא כמו כולן.

במהלך הצבא שמרנו על קשר רופף אך לחתונתי הזמנתי אותה. יום אחד היא הופיעה על סף ביתי וספרה שהיא הוציאה רישיון נהיגה לאוטובוס ועכשיו היא עוברת קורס מורי דרך ב"בית ברל". היו לה חברים פה ושם אני לא הכרתי אותם. באותה תקופה אני כבר נשאתי את בתי הבכורה בזרועותיי. ואפשר לומר שדרכנו נפרדו.

ככה מתחילים כל הספורים בספר הזה. כולם מתחילים כספור תמים. על אדם זה או אחר שחי במקום זה או אחר. חיים רגילים פחות או יותר. אבל כבר ברגעים הראשונים של הקריאה מבינים שטוב לא ייצא מזה. מתחת לפני השטח מפעפע משהו רע ואכזר שעוד יעלה ויצוף עד סוף הספור הקצר שחובר לספור קצר ועוד אחד. אני מודה שבאמצע הספר עשיתי הפסקה של כמעט חודשיים ורק אז חזרתי אליו בכוחות מחודשים לנסות לסיימו. כי היתה לי סקרנות עמוקה להבין לאן כל הכוחות האלה מושכים אותי. הספר הוא סוג של ארס פואטיקה – העיסוק באמן ובכתיבה. הוא מנסה לתאר את תהליך הכתיבה של הסופר ואת הלבטים הפנימיים ביצירת אמנות. מה מקשר את כל הספורים האלה. מהו החוט שאם נצליח לשים על קצהו את ידינו הוא יוביל אותנו מספור לספור בבטחה, כלשהי, אל הסוף. הספר מורכב מאוד לעיתים מורכב מדי. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דמויות, שבסוף מתלכדות אולם עד הסוף צריך לחרוש הרבה. והתהיה שנשארה אתי אחרי קריאת הספר. האם כל זה היה כדאי.

עברו שנים לא מעטות. ישבתי בסלון ביתי אוחזת בזרועותיי את בתי הרביעית. צופה בתוכנית אחר הצהריים של חדשות. לא ממש מרוכזת בחדשות כי הנקתי את בתי ותשומת הלב שלי היתה מרוכזת בה. אבל משהו בכל אופן משך את עיני. צילום של בית משפט ובשורה הראשונה אני מזהה את המשפחה של לאה. המצלמה עוברת מאחד לאחת. לאט, לאט. ואני מנסה לפענח את המילים של הכתב שמדווח, שנגזר דינו של האיש שרצח את אשתו ואת שני ילדיו והעלה את ביתם באש.

נסערת התקשרתי לאימא שלי להבין מה קורה. ואז התברר לי הרע מכל. לאה, חברת נעורי האהובה נרצחה על ידי בעלה, שחשד שהיא מנהלת רומן אינטרנטי. המפלצת עם המוח המעוות הזה אף רצח את שני ילדיו מתוך הטיעון העקום שלא יכול היה להשאיר אותם ללא אם. וכדי לכסות על פשעיו הוא הצית את הבית ושרף הכל. הכל.

עכשיו הוא יושב בכלא. מפעם לפעם הוא מנסה לקבל הקלות בתנאי הכליאה או קיצור תקופות העונש. את אימא של לאה אני פוגשת לפעמים במופעי מחול בהרצליה עם אחותה. החיים ממשיכים.לאה היא חלק מסטטיסטיקה של נשים שנרצחו על ידי בעליהן. לאה היתה חברה שלי שאיננה.

הבטחתי ספור אפל. קיימתי.

"הקטרקט בעיני הרוח" הוא הספר השלישי של טושה-גפלה שאני קוראת, וללא ספק המוזר מכולם. איפה שהוא יש פסיכולוג שעושה המון כסף מתסביכי המוות שלו, ואנחנו בינתיים קוראים ספרים משונים מאוד.

הספר הזה משלב בצורה הכי גסה משלושת הספרים שקראתי בין חיים ומוות, ובגסה אני מתכוונת לתפרים לא מוצדקים ולא ממש ברורים. כל חלק בספר נפתח בסיפור של איש אחד, בדרך כלל נורמלי, שמתחיל לכתוב ספר חדשני כלשהו. הספר נתקע, הסופר בפוטנציה נוסע לבית הארחה לסופרים ואז נרצח. בדרך הוא עובר חוויות הזויות למדי של התגלות רוחנית ומשברים נפשיים מסתוריים שתופסים את הקורא לא מוכן ולא ממש מבין. דמויות מסתוריות ששולטות בחיינו, דמיונות שלא נעלמים, בגידות, היפנוזה ועוד שלל אמצעיים ספרותיים פנטסטיים שיוצרים עומס רב מדי. יש כשמונה סיפורים כאלה ברצף, ועד החצי אין שום קישור בין אחד לשני. אלמלא הבטיחו לי שילוב מרתק בין ז'אנרים ספרותיים שחור-על-גבי-כריכה, הייתי נוטשת באמצע.
הסיום חושף למולנו את הרוצח בטקסט מזעזע ומוצלח למדי שכאילו נשלף מכל אותם מותחני פסיכופתים נפוצים. חושף הרוצח אמנם מפתיע ואפילו חיובי (עניין נדיר בספר) אבל ברוצח עצמו אין הפתעה, לצערי. יש בסוף הספר סוג כלשהו של קתרזיס, אבל אין ממש הצדקה לסוראליזם של הספר.

שלא יובן לא נכון- אני די מחבבת את אופיר טושה גפלה ואני חושבת שיש לו כישרון. ספרו הראשון "עולם הסוף" היה מפתיע ומרתק, והוא בהחלט השתפר ב"ביום שהמוזיקה מתה" ביכולת לשלב דמיון ומציאות בצורה חלקה ונעימה לקורא. בספר הזה, הרגשתי מחסור קשה בדמויות חיוביות וברצף עלילתי, התקשיתי להתחבר לסיפור ודי התאכזבתי.
חובבי הז'אנר המותחני-פסיכולוגי ו/או ספרי מוות כנראה יאהבו את הספר. אנשים שסתם אהבו את הספרים האחרים שלו- אפשר לדלג. לא ממש שווה את המאמץ.

הרשים אותי. הספר הראשון והיחידי בנתיים שקראתי של הסופר הזה ומתכוונת לקרוא עוד שלו. עושה רושם של סופר אמיתי, בהחלט שונה מהרבה אחרים.

אחרי קריאת עולם הסוף וביום שהמוסיקה מתה,
פניתי לשני ספרי האמצע, הקטרקט ומאחורי הערפל.

את הקטרקט יש לקרוא בזהירות.

בכל פרק היבט אחר על ספרים וסופרים.
בכל פרק תובנה נוספת על החיבור אל המילה הכתובה.
ראוי לכל קורא ולכל כותב עתידי...

וחשוב להבין: "לאלפים יש מה לספר בעיני רוחם,
אבל לרוע המזל, כמוני וכמוך, הם סובלים מקטרקט נורא.
... משהו שמפריע לחלומות להתגשם,
משהו שמונע מהדמיון לצאת החוצה.

ומומלץ לקרוא מספר פעמים את הפרק "השגחה"...

אחד הספרים הטובים שקראתי...

גיל

עבר הרבה זמן מאז שקראתי את עולם הסוף וכבר לא זכרתי למה לצפות מהספר הזה ולכן לא התאכזבתי, נכון כותב אחד המבקרים שהספר מעט "חופר" אבל זה בעיקר בחלק האמצעי ההתחלה והסוף מרתקים, הוא אפילו גרם לשונאת חידות כמוני לשבת ולנסות לעלות על שמות הסופרים המתחבאים בסיפור. בגדול נראה לי שזה ספר לקריאה איטית ומקוטעת , ברצף הוא קצת קשה לקריאה ומעמיס, בקיצור מומלץ להפסקות בעבודה, תור בקופת חולים, למי שמסוגל לקרוא באוטובוסים או למי שבאופן כללי לא קורא יותר מחצי שעה ברצף :).

אהבתי את "עולם הסוף" של אמיר טושה גפלה ובמידה מעט פחותה את "ביום שהמוסיקה מתה" ואני חושב שהספר הזה הוא הפחות טוב מבין השלושה שקראתי. למעשה, הספר שימש כתרופה לנדודי השינה שלי יותר מפעם אחת.

כפי שהטקסט על העטיפה אומר, הספר הוא על רוצח סדרתי ההורג סופרים מתחילים. הסיפור מסופר כסדרה של פרקים, שכל אחד מהם מוקדש לקורבן אחד. יש מעט מאוד שמחבר את בסיפורים והם שונים למדי בז'אנר, בסגנון הכתיבה ובקצב. הסיפורים הם כביכול מלאי חידות והפניות - דמויות ורמזים מתוך פרק אחד מופיעים בפרקים אחרים והכל אמור להיות תעלומה אחת גדולה. עם זאת, עלי כל זה היה די מבוזבז. הסיפורים הפרטנים לר היו שלמים מספיק כסיפורים קצרים וסיפור המסגרת היה מסובך מדי מליצור עניין. אולי אם הייתי משקיע יותר הייתי מסוגל למצוא את הידיים ואת הרגליים שלי אבל ביותר ממקרה אחד פשוט נרדמתי בעודי מנסה.

אני עדיין חושב שהספר הוא קריאה ראויה, ולו בשל הדמיון והווירטואוזיות של המחבר. מוות רודף מוות באופן סוריאליסטי ואתה בהחלט תוהה היכן זה יגמר והסוף בהחלט מספק. אם רק הייתה עלילה יותר הדוקה כדי להחזיק את הכל ביחד וקצת פחות סיבוך מלאכותי הייתי נהנה מהספר הרבה יותר. 3 מתוך 5.