רותי . העוצמתית, הלוחמת, האמיצה, זו שמביטה לַפחד בלבן של העיניים, שהכול קטן עליה, תמיד בחיוך ציני, נבוך קצת, לא מתנצל, רותי שכולם מכירים, רותי של עם ישראל .
זו רותי שלי? כן? באמת? מה, רותי שישבה לידי בכיתה כשהיינו רק בנות שתים עשרה? והזמינה אותי בפשטות כזו לבית שלה? שהייתה מגיעה אליי כל שבת אחר הצוהריים ברגל? רותי שהייתה מגלה לי מה היא מרגישה באמת? ושזה ממש לא מה שכולם חושבים שהיא מרגישה? ואז הקול שלה היה רועד קצת, נסדק, והיא הייתה יושבת מולי ומאפשרת לעצמה לבכות .
זו היא? אז לאן היא נעלמה? ואולי זו אני שבורחת? אולי זו אני שנמצאת במנוסה כבר שנים, מפחדת לגעת, להרגיש, לחזור לעוצמות השורפות האלה של החודשים הראשונים . אולי במרחק הזמן אני מוכנה להתחיל לפסוע, צעד זהיר אחד ועוד אחד, ועוד, בַּשביל שיוביל אותי אליה, אל רותי .

בשנת תשע"א (2011) נרצחה רותי פוגל יחד עם בעלה ושלושה מילדיהם ביישוב איתמר, מיכל פרץ, חברתה הטובה של רותי, מספרת את סיפור החברות של השתיים, סיפור שנגדע בליל שבת אכזרי .
דרך מסע החיים פותחת מיכל צוהר לרגעי ילדוּת, נעורים, בחירוֹת ונישואים, ומתארת התמודדויות שעברו השתיים, ביחד ולחוד, לאורך עשרים ושלוש שנות חברות .
המציאות הישראלית לאורך השנים, הפיגועים שחוו, ההתנתקות, התלישות והחיפוש התמידי אחר משמעות מציבים מראה למסע שעוברות השתיים, שבו דמותה של רותי ניעורה לחיים בין השורות נשמעת זעקת 'המעגל השני של האבל', האבלים הלא רשמיים, אותם שאיבדו את יקיריהם אך לא יכולים לקרוע ולהתאבל, אלא רק לכאוב בשקט"ולשאת את פצע האובדן בתוך ליבם .

שם הספר
הסודות של שירי - הסודות של שירי #1
הסודות (הכמוסים ביותר!) של שירי - הסודות של שירי #2
חיובית - נשים כותבות קורונה