“יום האחד בספטמבר הוא לא רק יום תחילת שנת הלימודים אלא גם היום ההיסטורי שבו נערכה פלישת הצבא הגרמני לפולין בשנת 1939 ובאופן רשמי התחילה מלחמת העולם השניה. במשפחה שלי זה יום מיוחד מאוד, כי זה היום שבו סבתא רחל יצאה מהעירה שלה, לאחר טקס פיקטיבי של חתונה פיקטיבית, ויצאה לדרך הארוכה אל פלסטינה (א"י), מה שהיה ממוזל מאין כמותו. אזהרה #1: זה ספר על תלאות של אירופאים לא יהודים בזמן מלחמת העולם השניה. תמיד ספרים מהסוג הזה ממלאים אותי בתחושה של זלזול קל, נוסח "לי זה עלה יותר", כלומר לעם שלי ולמשפחה שלי. בשנה שבה מתרחשת העלילה, שנת 1940, אחיותיה של סבתי כבר הובלו עירומות אל בורות המוות. אמא שלה עוד היתה בחיים, מורעבת וחולה בגטו. החלק הראשון של הספר מדבר על בריחה המונית מפריז בעת פלישת הנאצים, אבל יהודים התקשו לברוח. הם הוסעו "למזרח" - למחנות ריכוז ומחנות עבודה. כנראה שהמחברת חשה קצת כמוני, בהיותה יהודייה ממוצא רוסי ובעת כתיבת השורות גם נרדפת על ידי הנאצים, משום שכל הכתיבה, גם בחלק הראשון וגם בחלק השני מקבלת מעליה חוט דק של אירוניה "זה סבל,זה". היא מתארת פערי מעמדות, העשירים שלוקחים איתם המון רכוש, שדואגים לשטויות קטנות, מנהל הבנק שמסיע את המאהבת במקום את פקידי הבנק, ואז מפטר אותם כי לא הצליחו להגיע, הנדיבות שנושרת, השקרים וגניבות הדלק ועוד. סיפורים קטנים שמתארים בריחה גדולה, שאני פחות הכרתי (כי לימודי ההיסטוריה שלי התמקדו בגטו לודז' וגטו ורשה בזמן הזה. אזהרה #2: הספר הזה הוא למעשה טיוטה. אירן נמירובסקי לא הצליחה להימלט מאימי הנאצים ומגורלה היהודי על אף שהתנצרה, והיא נספתה. בנותיה, שהיו אז ילדות קטנות, מצאו בין החפצים שלה מחברת כתובה בצפיפות, ובשנת 2004, לאחר מאמציי פיענוח רבים הובן שזה כתב יד של ספר, ולא יומן כפיי שחשבו. את הפרויקט השאפתני - חמישה חלקים ואלף עמודים בדפוס - נמירובסקי לא הצליחה להשלים, ומה שכן נכתב הוא שני חלקים - אחד על הבריחה מפריז והשני על רומן בכפר נידח בין תושבת ובין חייל נאצי. יש הרבה בעיות עם פרסום טיוטה לא מושלמת שהמחבר לא סיים עם כתיבתה, שלא עברה עריכה ובפרספקטיבה היסטורית שלא היתה לו במהלך הכתיבה (לו ידעה שתמות במחנה ריכוז, האם הייתה כותבת על אצילים פריזאיים מפונקים?) הספר לא נופל ברוב הכשלים שאפשר היה לחשוב עלייהם, יש בו עניין ולא ניסו להשלים אותו בדיעבד, ועדיין התחושה בקריאה בוסרית משהו.”

“קראתי היטב את הביקורות שנכתבו על הספר, הן באתר סימניה והן באתרים אחרים (כן, קיימים כמה כאלה, חברים. זה לא כמו אישה, שרצוי לאהוב ולהיות נאמן לאחת בלבד כל ימי חייך...) והנה לכם מקרה קלאסי של קיצוניות -אוהבים הרבה או שונאים בתכלית- שטיבה אינו ברור עד אימה ! כאילו, מה צריך סה"כ בנאדם בשביל להנות מספר טוב ? עלילה אמינה, דמויות מעניינות ורב גוניות, איזון בין רקע לדיאלוגים, מקום לדמיון, מתח במידה, קונפליקטים במידה, חומר למחשבה, קורטוב של אהבה - ויאללה בית"ר... ב"סוויטה צרפתית" לא רק שקיבלתם את כל אלה ובמנות גדושות, זכיתם גם לבונוס רציני בדמותה של המספרת, שלא רק שראתה ושמעה וחוותה את כל הדרעאק הזה מהשורה הראשונה כמו שאומרים, אלא שגם אין לה שום בעיות או נקיפות מצפון להעביר לדורות הבאים (אנחנו, בין השאר) לא רק את הדיווח ההסטורי/החדשותי/היבש, אלא ובעיקר את מה שמסתתר מאחורי כל זה, שהוא, בפשטות, שיאו של תהליך ריקבון אנושי, אישי, חברתי, תרבותי (א-פרו-פו סיסמאותיה הנבובות של המהפכה ומאוחר יותר של הרפובליקה הצרפתית) - לא של הכובש הנאצי, שנוכח פה בספר כמעט על תקן של רוח רעה שמתפשטת ומכלה ערים ושדות, אלא של אומה צרפתית שבעה ומדושנת, שלא מצאה אפילו את עוז הרוח להתגונן בכאילו אל מול הפולש האכזר ונכנעה לו מקץ 6 שבועות של לחימה בלבד (כמעט 2 מיליון חיילים צרפתיים נפלו אז בשבי הגרמנים !). פורסם זה מכבר עומק שיתוף הפעולה הצרפתי עם הקלגסים הגרמנים לרבות צמרת השלטון, הצבא, המשטרה, הפקידות הגבוהה, השלטון המקומי וכיוצא באלה ומוכרת בפרט הסימפטיה שרחשו לשכנים ממזרח ועמדתם האנטישמית של כל אלה בעניין "השאלה היהודית" (בקצרה, קיוו כי הגרמנים יסייעו להם "להיפטר מהבעיה"), אך הרפיסות בחזית הפתיעה -למרות הכל- את 'העמך' הצרפתי, אנשים שגאוותם הלאומית הרקיעה שחקים אחרי ניצחון צרפת על גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנה, כעבור 22 שנים בלבד, הכל התהפך. כל אלה מוצאים את ביטויים בספרה האדיר של אירן נמירובסקי ובדרך מרתקת : מצוקת ההמונים היא מצוקת האומה. היא מצוקת המדינה. היא מצוקת האדם. אדיר, אדיר. אין מילה אחרת. הגינונים הפומפוזיים של האצולה ועודף חשיבותה העצמית של ההשכלה, נעלמים כלא היו עם נפילת הפגז הראשון על נתיב הבריחה; חבורת ההון המעדיפה לגרור רכוש כבד ומטופש באוטו במקום לסייע לשכן במצוקה, מוצאת את עצמה כעבור כמה שעות שרועה בצד הדרך מנוקבת כדורים והרכב שקוע בתעלה; המתקמבנים שהצליחו להשיג מזון למרות המחסור, מאבדים הכל 'לטובת' שודדים/פשוטי עם, הרעבים לא פחות מהם, עוד בטרם החלו לפנטז על סעודת המלכים הממתינה להם מעבר לפינה; משאיות ורכבים צבאיים נוסעים מבלי לדעת לאן - לחזית ? לעורף ? להילחם ? להסתתר ? איזו הצגה בורלסקית. כל אחד לעצמו. אדם לאדם זאב. לקרוא ולא להאמין. להאמין ולא לעכל. לעכל ולהתבייש. איזו אומה מפוארת נפלה פה, יא אללה ! 3 מיליון חיילים צרפתים הוצבו מעבר לקו מז'ינו, הצד הצרפתי של הגבול עם גרמניה. שני שלישים מהם נכנעו לאויב וישבו במחנות שבויים מאולתרים חשופים לרעב, לחולי ולמחסור לתקופה של עד שלוש (!) שנים. ובפנים הארץ ? מנוסה מטורפת של מיליונים ליעדים לא ברורים. העיר לכפר. הכפר לשדה. כמו נחילי נמלים הנסות מפני נעל אנושית שדרכה - בטעות או בזדון- על קנן. אור לגויים. אוי לגויים. אדיר, אדיר. כל דף הוא תיאור נוף פסטוראלי שעליו מצטייר כעת גיהנום עלי אדמות; כל עמוד מביא את ניחוחות צרפת העמוקה -מעצמת מזון, יין ואיכות חיים, אז והיום- מתערבבים עם ריח חריף של אבק שריפה ודם. אתה שם, אני שם. ואני לוקח בחשבון שנניח 50% מהתחושות שאחזו בי בשעת קריאת הספר נבעו סובייקטיבית מהעובדה שאני פרנקופון-פרקופיל, שהעביר ילדות שלמה בצרפת ושמכיר על בוריים את הנוף, האנשים, ההרגלים והניואנסים (בכוונה לא כתבתי 'תרבות', לא בהקשרו של ספר כזה) - אבל אני ממש לא חושב שצריך 'רקע אישי מתאים' לקריאת הספר. עובדה שהוקסמתי מ"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, עם הרבה פחות איטליה בדם מצרפת. ואגב - מצאתי לא מעט נקודות השקה בין מורנטה לנמירובסקי : אין הגיון במלחמה, גיבורי הספר הם אנשים כמונו, פטליזם ביחס לחוסר יכולתו של האדם לדלג בין מעמדות ולשנות/לשפר בכך את גורל חייו שנקבע לו מלידתו ועוד כמה לפעם אחרת. מומחים לספרות קבעו שמורנטה לאיטלקים היא מה שדוסטוייבסקי לרוסים. אני רחוק מלהיות מומחה אבל מבחינתי - זו לאיטלקים, זה לרוסים ונמירובסקי לצרפתים. מה איכפת לי. אחת מהביקורות המוזרות על הספר הגיעה מהכיוון של 'אי הצגת העניין היהודי', כאילו שעצם יהדותה של הסופרת מחייבת אותה בטאבו לחבר מיסמך 'אני מאשים' עדכני, מניפסט, שיעלה לתודעה את שואתנו שלנו ותו לא. אני דווקא סבור שעצם הצנעת הנושא וההדגשה שנכונותם של רבים לכפור באמונתם, לשכוח את אמם ולהשליך את ילדיהם ליאור רק מפני האימה ולא משום סיבה אחרת - היא התמצית החשובה. האדם זקוק לתירוצים מיזנטרופיים-אנטישמיים כדי לתקוף את בני מינו ? מה פתאום. לדידה של נמירובסקי, והיא מוכיחה זאת ללא כחל וסרק בספרה, איבוד צלם אנוש אינו 'בעיה צרפתית', אלא בעיה של המין האנושי, שבעתות מצוקה הופך לבהמה רופסת או לחיית טרף. אחד מהשניים. עניין בלתי נמנע. פטאלי. ויש גם לזכור את הנסיבות ההסטוריות : נמירובסקי, על אף שהתנצרה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא הצליח להינצל מגורלה, אף לא להציל את בעלה, ושניהם נשלחו לאושוויץ ונרצחו כנראה בשנת 1942, בעת שמימדי רצח היהודים במחנות ההשמדה לא היו ידועים כפי שנודעו לעולם עם שחרור המחנות, תום המלחמה ומלאכת איסוף הנתונים מהקהילות החרבות הממשיכה, למעשה, עד ימינו. בקיצור : לא רלוונטי. תרגום נאמן. ספר חובה. נ.ב. משך ותנאי כליאתם של השבויים הצרפתים בגולאגים הגרמנים ידועים לי ממיסמכים סודיים שגינזך הצבא הצרפתי איפשר לאבי לקרוא לפני מספר שנים. היו שם פרטים מצמררים על מה שעברו רבים-רבים בתופת ההיא. חלקם הצליחו לשוב לביתם מקץ שנים אך לא לחייהם. גם לא חשפו על כך מילה לקרוביהם. אחד מהם היה אביו של אבי, סבי, אברהם.”

“יום האחד בספטמבר הוא לא רק יום תחילת שנת הלימודים אלא גם היום ההיסטורי שבו נערכה פלישת הצבא הגרמני לפולין בשנת 1939 ובאופן רשמי התחילה מלחמת העולם השניה. במשפחה שלי זה יום מיוחד מאוד, כי זה היום שבו סבתא רחל יצאה מהעירה שלה, לאחר טקס פיקטיבי של חתונה פיקטיבית, ויצאה לדרך הארוכה אל פלסטינה (א"י), מה שהיה ממוזל מאין כמותו. אזהרה #1: זה ספר על תלאות של אירופאים לא יהודים בזמן מלחמת העולם השניה. תמיד ספרים מהסוג הזה ממלאים אותי בתחושה של זלזול קל, נוסח "לי זה עלה יותר", כלומר לעם שלי ולמשפחה שלי. בשנה שבה מתרחשת העלילה, שנת 1940, אחיותיה של סבתי כבר הובלו עירומות אל בורות המוות. אמא שלה עוד היתה בחיים, מורעבת וחולה בגטו. החלק הראשון של הספר מדבר על בריחה המונית מפריז בעת פלישת הנאצים, אבל יהודים התקשו לברוח. הם הוסעו "למזרח" - למחנות ריכוז ומחנות עבודה. כנראה שהמחברת חשה קצת כמוני, בהיותה יהודייה ממוצא רוסי ובעת כתיבת השורות גם נרדפת על ידי הנאצים, משום שכל הכתיבה, גם בחלק הראשון וגם בחלק השני מקבלת מעליה חוט דק של אירוניה "זה סבל,זה". היא מתארת פערי מעמדות, העשירים שלוקחים איתם המון רכוש, שדואגים לשטויות קטנות, מנהל הבנק שמסיע את המאהבת במקום את פקידי הבנק, ואז מפטר אותם כי לא הצליחו להגיע, הנדיבות שנושרת, השקרים וגניבות הדלק ועוד. סיפורים קטנים שמתארים בריחה גדולה, שאני פחות הכרתי (כי לימודי ההיסטוריה שלי התמקדו בגטו לודז' וגטו ורשה בזמן הזה. אזהרה #2: הספר הזה הוא למעשה טיוטה. אירן נמירובסקי לא הצליחה להימלט מאימי הנאצים ומגורלה היהודי על אף שהתנצרה, והיא נספתה. בנותיה, שהיו אז ילדות קטנות, מצאו בין החפצים שלה מחברת כתובה בצפיפות, ובשנת 2004, לאחר מאמציי פיענוח רבים הובן שזה כתב יד של ספר, ולא יומן כפיי שחשבו. את הפרויקט השאפתני - חמישה חלקים ואלף עמודים בדפוס - נמירובסקי לא הצליחה להשלים, ומה שכן נכתב הוא שני חלקים - אחד על הבריחה מפריז והשני על רומן בכפר נידח בין תושבת ובין חייל נאצי. יש הרבה בעיות עם פרסום טיוטה לא מושלמת שהמחבר לא סיים עם כתיבתה, שלא עברה עריכה ובפרספקטיבה היסטורית שלא היתה לו במהלך הכתיבה (לו ידעה שתמות במחנה ריכוז, האם הייתה כותבת על אצילים פריזאיים מפונקים?) הספר לא נופל ברוב הכשלים שאפשר היה לחשוב עלייהם, יש בו עניין ולא ניסו להשלים אותו בדיעבד, ועדיין התחושה בקריאה בוסרית משהו.”

“קראתי היטב את הביקורות שנכתבו על הספר, הן באתר סימניה והן באתרים אחרים (כן, קיימים כמה כאלה, חברים. זה לא כמו אישה, שרצוי לאהוב ולהיות נאמן לאחת בלבד כל ימי חייך...) והנה לכם מקרה קלאסי של קיצוניות -אוהבים הרבה או שונאים בתכלית- שטיבה אינו ברור עד אימה ! כאילו, מה צריך סה"כ בנאדם בשביל להנות מספר טוב ? עלילה אמינה, דמויות מעניינות ורב גוניות, איזון בין רקע לדיאלוגים, מקום לדמיון, מתח במידה, קונפליקטים במידה, חומר למחשבה, קורטוב של אהבה - ויאללה בית"ר... ב"סוויטה צרפתית" לא רק שקיבלתם את כל אלה ובמנות גדושות, זכיתם גם לבונוס רציני בדמותה של המספרת, שלא רק שראתה ושמעה וחוותה את כל הדרעאק הזה מהשורה הראשונה כמו שאומרים, אלא שגם אין לה שום בעיות או נקיפות מצפון להעביר לדורות הבאים (אנחנו, בין השאר) לא רק את הדיווח ההסטורי/החדשותי/היבש, אלא ובעיקר את מה שמסתתר מאחורי כל זה, שהוא, בפשטות, שיאו של תהליך ריקבון אנושי, אישי, חברתי, תרבותי (א-פרו-פו סיסמאותיה הנבובות של המהפכה ומאוחר יותר של הרפובליקה הצרפתית) - לא של הכובש הנאצי, שנוכח פה בספר כמעט על תקן של רוח רעה שמתפשטת ומכלה ערים ושדות, אלא של אומה צרפתית שבעה ומדושנת, שלא מצאה אפילו את עוז הרוח להתגונן בכאילו אל מול הפולש האכזר ונכנעה לו מקץ 6 שבועות של לחימה בלבד (כמעט 2 מיליון חיילים צרפתיים נפלו אז בשבי הגרמנים !). פורסם זה מכבר עומק שיתוף הפעולה הצרפתי עם הקלגסים הגרמנים לרבות צמרת השלטון, הצבא, המשטרה, הפקידות הגבוהה, השלטון המקומי וכיוצא באלה ומוכרת בפרט הסימפטיה שרחשו לשכנים ממזרח ועמדתם האנטישמית של כל אלה בעניין "השאלה היהודית" (בקצרה, קיוו כי הגרמנים יסייעו להם "להיפטר מהבעיה"), אך הרפיסות בחזית הפתיעה -למרות הכל- את 'העמך' הצרפתי, אנשים שגאוותם הלאומית הרקיעה שחקים אחרי ניצחון צרפת על גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנה, כעבור 22 שנים בלבד, הכל התהפך. כל אלה מוצאים את ביטויים בספרה האדיר של אירן נמירובסקי ובדרך מרתקת : מצוקת ההמונים היא מצוקת האומה. היא מצוקת המדינה. היא מצוקת האדם. אדיר, אדיר. אין מילה אחרת. הגינונים הפומפוזיים של האצולה ועודף חשיבותה העצמית של ההשכלה, נעלמים כלא היו עם נפילת הפגז הראשון על נתיב הבריחה; חבורת ההון המעדיפה לגרור רכוש כבד ומטופש באוטו במקום לסייע לשכן במצוקה, מוצאת את עצמה כעבור כמה שעות שרועה בצד הדרך מנוקבת כדורים והרכב שקוע בתעלה; המתקמבנים שהצליחו להשיג מזון למרות המחסור, מאבדים הכל 'לטובת' שודדים/פשוטי עם, הרעבים לא פחות מהם, עוד בטרם החלו לפנטז על סעודת המלכים הממתינה להם מעבר לפינה; משאיות ורכבים צבאיים נוסעים מבלי לדעת לאן - לחזית ? לעורף ? להילחם ? להסתתר ? איזו הצגה בורלסקית. כל אחד לעצמו. אדם לאדם זאב. לקרוא ולא להאמין. להאמין ולא לעכל. לעכל ולהתבייש. איזו אומה מפוארת נפלה פה, יא אללה ! 3 מיליון חיילים צרפתים הוצבו מעבר לקו מז'ינו, הצד הצרפתי של הגבול עם גרמניה. שני שלישים מהם נכנעו לאויב וישבו במחנות שבויים מאולתרים חשופים לרעב, לחולי ולמחסור לתקופה של עד שלוש (!) שנים. ובפנים הארץ ? מנוסה מטורפת של מיליונים ליעדים לא ברורים. העיר לכפר. הכפר לשדה. כמו נחילי נמלים הנסות מפני נעל אנושית שדרכה - בטעות או בזדון- על קנן. אור לגויים. אוי לגויים. אדיר, אדיר. כל דף הוא תיאור נוף פסטוראלי שעליו מצטייר כעת גיהנום עלי אדמות; כל עמוד מביא את ניחוחות צרפת העמוקה -מעצמת מזון, יין ואיכות חיים, אז והיום- מתערבבים עם ריח חריף של אבק שריפה ודם. אתה שם, אני שם. ואני לוקח בחשבון שנניח 50% מהתחושות שאחזו בי בשעת קריאת הספר נבעו סובייקטיבית מהעובדה שאני פרנקופון-פרקופיל, שהעביר ילדות שלמה בצרפת ושמכיר על בוריים את הנוף, האנשים, ההרגלים והניואנסים (בכוונה לא כתבתי 'תרבות', לא בהקשרו של ספר כזה) - אבל אני ממש לא חושב שצריך 'רקע אישי מתאים' לקריאת הספר. עובדה שהוקסמתי מ"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, עם הרבה פחות איטליה בדם מצרפת. ואגב - מצאתי לא מעט נקודות השקה בין מורנטה לנמירובסקי : אין הגיון במלחמה, גיבורי הספר הם אנשים כמונו, פטליזם ביחס לחוסר יכולתו של האדם לדלג בין מעמדות ולשנות/לשפר בכך את גורל חייו שנקבע לו מלידתו ועוד כמה לפעם אחרת. מומחים לספרות קבעו שמורנטה לאיטלקים היא מה שדוסטוייבסקי לרוסים. אני רחוק מלהיות מומחה אבל מבחינתי - זו לאיטלקים, זה לרוסים ונמירובסקי לצרפתים. מה איכפת לי. אחת מהביקורות המוזרות על הספר הגיעה מהכיוון של 'אי הצגת העניין היהודי', כאילו שעצם יהדותה של הסופרת מחייבת אותה בטאבו לחבר מיסמך 'אני מאשים' עדכני, מניפסט, שיעלה לתודעה את שואתנו שלנו ותו לא. אני דווקא סבור שעצם הצנעת הנושא וההדגשה שנכונותם של רבים לכפור באמונתם, לשכוח את אמם ולהשליך את ילדיהם ליאור רק מפני האימה ולא משום סיבה אחרת - היא התמצית החשובה. האדם זקוק לתירוצים מיזנטרופיים-אנטישמיים כדי לתקוף את בני מינו ? מה פתאום. לדידה של נמירובסקי, והיא מוכיחה זאת ללא כחל וסרק בספרה, איבוד צלם אנוש אינו 'בעיה צרפתית', אלא בעיה של המין האנושי, שבעתות מצוקה הופך לבהמה רופסת או לחיית טרף. אחד מהשניים. עניין בלתי נמנע. פטאלי. ויש גם לזכור את הנסיבות ההסטוריות : נמירובסקי, על אף שהתנצרה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא הצליח להינצל מגורלה, אף לא להציל את בעלה, ושניהם נשלחו לאושוויץ ונרצחו כנראה בשנת 1942, בעת שמימדי רצח היהודים במחנות ההשמדה לא היו ידועים כפי שנודעו לעולם עם שחרור המחנות, תום המלחמה ומלאכת איסוף הנתונים מהקהילות החרבות הממשיכה, למעשה, עד ימינו. בקיצור : לא רלוונטי. תרגום נאמן. ספר חובה. נ.ב. משך ותנאי כליאתם של השבויים הצרפתים בגולאגים הגרמנים ידועים לי ממיסמכים סודיים שגינזך הצבא הצרפתי איפשר לאבי לקרוא לפני מספר שנים. היו שם פרטים מצמררים על מה שעברו רבים-רבים בתופת ההיא. חלקם הצליחו לשוב לביתם מקץ שנים אך לא לחייהם. גם לא חשפו על כך מילה לקרוביהם. אחד מהם היה אביו של אבי, סבי, אברהם.”