אני חייב להתוודות ולומר שאחרי הביקורת של רץ היו לי ציפיות גבוהות מאד מהספר. ומהבחינה הזו הספר הוא אכזבה.
מצד שני אני בהחלט מזדהה עם עמירם אזוב שחש חובה לכתוב ולהאדיר את שמו של הקיבוץ בו גדל, גם אני בן למערכת הזו וגם אני לוקה בלוקל פטריוטיות, בעיקר כשמדובר ב"קיבוץ שלנו".
אבל דבר אחד חסר - ספר מחקר היסטורי מאוזן ומפוכח על אירוע שהיה אחד המרכזיים ביותר בתקופת ערב הקמת המדינה. אירוע שאם היה מסתיים אחרת - הייתה מלחמת השחרור מסתיימת אחרת ואולי מדינת ישראל לא הייתה קמה.
אז ליבי חצוי.
מצד אחד - דף המשק, מורשת הקרב, "קיבוצנו במערכה". הלב יוצא להזדהות ואפילו השכל מבין.
מצד שני - איפה החכמה ההיסטורית, המחקר ההיסטורי ברמת בני מוריס?
הלב מכריע.
קראו את הספר הזה, הבינו את עמדת כותבו, הבינו למה החי"ש והפלמ"ח תופסים מקום "קצת פחות הירואי" בתיאור הקרבות ("באו והלכו, לא היו מסוגלים להישאר"), הבינו את הדילמות האידיאולוגיות שמהר מאד נגוזו, את הגאווה על העובדה שחזן ובנטוב יצאו מהקיבוץ הזה, גם אם היה חשוב מאד שחזן ייצא באמצע הקרבות לתל אביב לדבר ולא יישאר להלחם עם מגיני הקיבוץ שלו.
והכי חשוב - הביטו בספר דרך הלב ולא דרך האקדמיה.

לספר הזה נכתבו באתר שש ביקורות איכותיות { מאת החברים באתר :רץ, דן סתיו, פרל, דורון נחמני, עודד ,ואורי רעננה },
מקצתם העלו בעיות והשגות ומקצתם סיפרו באופן פרטני את עשרת הימים שבהם עמד קיבוץ משמר העמק מול התקפותיו של "צבא ההצלה" של פאיז- קאוקג'י ושל הלחימה בו ע"י כוחות מהפלמ"ח ויחידות החי"ש .משכך איני רואה טעם לחזור על סקירת הדברים הללו בספר אלא למשוך את הדיון למאפיינים אחרים שבהם הקרב על משמר העמק נגע מול שישה הכפרים הערביים שסבבו את משמר העמק והשתתפו חלקם או רובם פיזית בלחימה מול הקיבוץ -דהיינו היווצרות הנכבה.

הכפרים :אל -מנסי, נעינרעיה, ע'וביה אל -פוקה ,ע'יובה אל- תחתא מדרום למשמר העמק , ואבו-שושה ןאבו זוריק מצפון לקיבוץ .

בחינת קיומם של מאפיינים הקשורים לנכבה .אך ורק למשבצת הזאת של קיבוץ משמר העמק ושישה הכפרים הערביים שסבבו אותו:

האם התרחש -טיהור אתני,או גירוש,או בריחה של תושבי הכפרים שסבבו את הקיבוץ ?

האם התרחש טבח בכפרים הללו?

האם התרחשו מעשי ביזה?.

האם התרחשו מעשי אונס?.

האם התקיים מהלך מכוון של הרס הכפרים ומניעת הכפריים לחזור לכפריהם ?.


הנקודות הללו עלו במוחי על רקע הרושם החזק שהותיר בי הספר- "השואה ,התקומה והנכבה" מאת יאיר אורון שבו טען המחבר על סמך מחקרים היסטוריים{של ההיסטוריונים :בני מוריס ,יואב גלבר ,ואילן פפה } כי אכן בוצעו מעשים שכאלה מצד הכוחות הישראליים במלחמת 48 בכלל,ומכיוון שזכרתי כי הוא הזכיר שם את הכפר אבו -שושה בהקשר של אונס וטבח של 70 אנשים ,רציתי לבדוק כיצד הדברים הללו באים לידי ביטוי בספר הזה ,האם הם מוזכרים ?אם כן באיזה הקשרים וכו.

אבל נתחיל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

-קיבוץ משמר העמק שייך לזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ומהבחינה הפוליטית -לתנועת מפ"ם {ויש לכך משמעות אידאולוגית בכך שחברי התנועה האמינו ודגלו בקיום יחסי שוויון ושלום עם הערבים בארץ}.מיקומו הגאוגרפי ממוקם על כביש מגידו- לחיפה היה הסיבה העיקרית לניסיונות של קאוקג'י לכבוש את הקיבוץ כדי לשלוט על הדרך לחיפה ,לכבוש את חיפה ואולי את כל אזור הצפון ובכך לבסס את מעמדו הצבאי והפוליטי מול עבד אל -קאדר- אל -חוסייני שהיה אחראי על גזרת מרכז וירושלים ומול ארצות הערביות: סוריה ועירק כדי לקבל סיוע בחיילים ובנשק.

-עשרת ימי הקרב על משמר העמק: מ-4 באפריל 1948 עד -13 באפריל 1948 (עם הפוגה קצרה בתיווך הבריטים, שבה נלקחו כל ילדי הקיבוץ למקום מבטחים בקיבוצים שכנים) הסתיימו בניצחון הודות לעמידתם של אנשי הקיבוץ שנשארו תחת הפגזות וההתקפות הבלתי פוסקות מול צבאו של קאווקג'י והכפריים מסביב ,ולחיילי -חטיבת הפלמ"ח והחי"ש שנקראו לעזרה,והגיעו לאחר 4 ימים מראשית הקרבות במקום.

-טראומת הקיבוץ: במאורעות תרפ"ט -1929 הותקף הקיבוץ ותושביו נאלצו לעוזבו באופן זמני -לעשרה ימים בהוראת המשטרה הבריטית‏ .נטישת הקיבוץ עוררה פולמוס ציבורי ביישוב העברי ,ואורי צבי גרינברג כינה את הקיבוץ "הפקר העמק" והאשים את תושביו בפחדנות‏.

-המחבר הנו בן הקיבוץ והיסטוריון צבאי מוערך ,כתב את ספר "צליחה"- שעסק במלחמת יום הכיפורים .

-הקרב בין צבא ההצלה של קאוקג'י לבין משמר העמק התקיים חודש לפני פרוץ מלחמת 48 באופן רשמי,על רקע רעיונות תוכנית ד' של ההגנה שאמרו: האחד -השתלטות על שטחים חיוניים ,השני- השתלטות על צירים מרכזיים לקראת עזיבת הבריטים ,המשמעות הייתה שבפעם הראשונה גובשה תוכנית אסטרטגית שגרסה כיבוש והשלטות על כפרים ואזורים בקנה מידה ארצי ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי שיאפשר להגן עליו.

עיקרה של הביקורת הזאת כפי שכתבתי היא הסקרנות שלי לבדוק את המאורעות סביב הקרב על משמר העמק ולראות האם תוצאת מפלת הצד הערבי גרמה להתרחשות מאפייני הנכבה:


-טיהור אתני, טרנספר ,גירוש ,או בריחה של הכפריים :

כתוצאה ממפלתו של קאוקג'י -בשלב הראשון -תושבי הכפרים -הגברים ברחו משהבינו את יחסי הכוחות ועל רקע השמועות כי היהודים עורכים מעשי טבח {על רקע השמועות ממקרה דיר יאסין}.בשלב השני - מי שנשאר בכפר נשים ,זקנים ,וילדים - במהלך הכיבוש הפיזי של הכפרים ממש - האוכלוסייה הזאת גורשה ,רגלית או ע"ג משאיות. תושבי הכפרים הללו נדדו לכפרי ואדי -ערה , למחנות הפליטים בג'נין ואח"כ לאירביד -ירדן, ללבנון ולסוריה .
המחבר מביא עדות של פליט מהכפר רוביה תחתא שהיה בזמן הקרבות בן 28 : "זקני הכפר התכנסו והחליטו שבגלל הירי אנו עוברים לאל -פוקה שהיה לו מקום אסטרטגי שאי אפשר היה לכבוש אותו לולא הנסיגה של צבא ההצלה ,המתקפה על רוביא -פוקא ממשמר העמק הייתה חזקה ....נסיגת צבא ההצלה היא ששברה אותנו,היהודים תקפו בלילה אחרי השקיעה .איש אחד זקן סירב לצאת מן הכפר והרגו אותו,הבנים שלו היו בין הלוחמים .הייתה יציאה המונית ,לא האמנו שזה קורה לנו .הגענו לסוריה בעודנו אומרים -עוד מעט נשוב עדות עלי אלרחמן אבו-שהאב ,רוביה -חתא ,מחנה הפליטים פלסטין דמשק ,ראיון שנערך במאי 2007 ע"י ארגון "זוכרות" .
{http://www.zochrot.org/top/%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA}

בשאר הכפרים שסבבו את משמר העמק קרו הדברים פחות או יותר באופן דומה .

המחבר המסתמך על עדות של חבר הקיבוץ מגיע למסקנה -שמשמר העמק לא גירשה ביוזמתה או שלא ביוזמתה את תושבי הכפרים ,עזיבת הכפרים קדמה להסתערות עליהם כך הכפרים אבו -שושה.לא היה צורך לגרש את התושבים .החרדה הפוטנציאלית והפיזית עשתה את שלה כאשר נשבר קו המגן של קאווקג'י ומכך נשבר גם גוום של הכפריים הערביים,הם לא חיכו לתוצאות הקרבה ונטשו. אולם אין להתעלם גם מעדויות מפקדי הפלמ"ח שמביא המחבר בספר ,שהתעקשו לגרש את תושבי הכפרים בין אם השתתפו בקרבות עם קאוקג'י ובין שלא וזאת עפ"י אסטרטגיית תוכנית ד'.

כלומר מחבר הספר הזה קושר את הטרנספר/הגירוש / הבריחה של תושבי הכפריים כמציאות מורכבת כתוצאה מהשתתפות בני הכפריים בלחימה עם כוחותיו של קאוקג'י ועם יישום תוכנית ד'.

האם המציאות הזאת עונה על הגדרת האו"ם באשר להתרחשות טיהור אתני כפי שטוען זאת יאיר אורון בספרו-"השואה ,התקומה והנכבה",וכן בספרו של בני מוריס -"לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים "- עמ 160-162, שאורון מסתמך עליו כמקור היסטורי במחקרו- נראה שכן .
והנה דוגמא כיצד מציאות מסוימת אפשר לראותה ולפרשה כטיהור אתני מצד אחד או בפועל כטרנספר/גירוש /בריחה של תושבי הכפריים מכורח אירועי המציאות שקרו בשטח .

האם התרחש טבח בכפרים הללו ?

גם בספר הזה וגם בספר של בני מוריס הנ"ל מתואר מעשי הריגה במכוון בכפר אבו זוריק ,ב-12 באפריל חיילי חטיבת כרמלי ירו אחרי הבורחים מהכפר באש מקלעים כ-200 גברים נשים וזקנים. {עמ 209 -2011 -אזוב ,עמ'163 -בני מוריס } בשני הספרים מובאת עדות של חבר קיבוץ הזורע אליעזר באואר -בארי ששיגר מכתב זועם לישראל גלילי בכיר מתנועת מפ"ם ששרת במערכת הביטחון:
"כאשר נכבש הכפר נסו תושביו וביקשו למלט את נפשם בברחם בשדות העמק. יצאו כוחות מהישובים הסמוכים ועקפו אותם, היו חילופי יריות שבהם נהרגו אחדים מבין הערבים ,אחרים הסגירו את עצמם או נפלו לידי היהודים בלי נשק ,רובם נהרגו ואלה לא היו אנשי הכנופיות כמו שנכתב אח"כ ב-"על המשמר" ,אלא פלחים חסרי מגן מנוצחים. רק חברי הקיבוץ לקחו שבויים ...גם בתוך הכפר כאשר נתגלו כעבור שעות אחרי גמר הקרב כמה אנשים שהסתתרו -הרגו אותם ...באואר קרא לבכירי מפ"ם במערכת הביטחון לדאוג לכך שיינתנו למפקדי ההגנה וחייליה הוראות ברורות בדבר לקיחת שבויים והיחס אליהם בהתאם להסכמי ג'נבה ..."
באשר לטיעון של אורון כי בכפר אבו שושה נהרגו 70 איש? משני הספרים אי אפשר להגיע למסקנה חד משמעית אם ההרוגים הללו היו חלק מהבורחים או חלק שהשתתף בקרבות מול הקיבוץ בעשרת הימים של המצור עליו.


האם התרחשו מעשי אונס ?.

במכתבו לעיל של אליעזר באואר -בארי מקיבוץ הזורע הוא כותב -לגבי כפר אבו זוריק -"אומרים שהיה גם מקרה אונס .אך יתכן שזהו אחד מסיפורי"הגבורה " הבדויים של החיילים"...המקרה מוזכר אצל {מוריס עמ 163 } אבל כל מעשה אונס אינו מוזכר כלל וכלל בספרו של אזוב באותו מעמד המכתב { עמ 211.} האם היה "נוח" לאזוב -לצנזר את המכתב בתוך ספרו ?! גם אצל מוריס במפתח מקומות ועניינים לא מופיע הערך אונס ,בניגוד לערכים כמו ביזה ,טבח והרס כפרים .נשאלת השאלה : מעשה האונס שקרה או לא יש לראותו בגדר עדות שמיעה שהגיעה אל אוזנו של חבר הקיבוץ ,או שאכן בוצע במציאות ?במקרה הזה - אין תשובה חד משמעית . בספר של אורון מצויין כי גם בכפר אבו שושה -התרחש מעשה אונס זאת עפ"י עדותו של אורי אבינרי במחצית מאי 1948,לדברים האלו אין סימוכין בשני הספרים הללו.

{בעבודת מחקר לתואר מוסמך באנתרופולוגיה של טל ניצן ,אונ' עברית 2006}העוסק ב:"נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי -הפלשתיני"-נאמרים הדברים הבאים:

"חשוב לציין כי לגבי מרבית דיווחי האונס קיימת חוסר הסכמה בקרב היסטוריונים האם אכן התקיימו או שמא היו חלק מן התעמולה הערבית והיהודית. התעמולה הערבית הדגישה את מקרי האונס או לחילופין המציאה או "ניפחה" אותם בכדי
ליצור לגיטימציה להשתתפות מתנדבים וצבאות ערב בסכסוך ולעורר לחץ בינלאומי על הציונים(גלבר,159 :2004; מוריס,158 :1991 },כדי לעודד את הפלשתינים עצמם להשתתף בלחימה (גלבר,159 :2004) וכפי שמציינים מספר מחברים בהסתמכם על עדויות פלשתינים, גם מאחר והם היו נוהגים כך בעצמם { מוריס,537-538 :1991). מנגד, השתמשו גם היהודים, אם כי במידה פחותה באופן משמעותי, בהפצת שמועות ואיומים מעין אלו, בכדי לזרז את יציאת הפלשתינים.

יגאל אלון למשל, הזהיר את תושבי כפרי החולה כי אם לא ימלטו מיד הם יומתו ובנותיהם יאנסו (מוריס, 205 :2003). יש לציין שגם הבריטים לקחו חלק בתעמולת אימה זו, ובכדי לזרז את יציאת הפלשתינים מטבריה איים עליהם המפקד הבריטי
"בדיר- יאסין נוסף" כשיעזבו הבריטים (להב,49 :2000). מכל מקום, קשה להבחין בין
אירועי אונס על ידי לוחמים ישראלים לבין גילויי חרדה של הפלשתינים שמא
נשותיהם ובנותיהם יותקפו .}...."

עוד מביאה המחברת טל ניצן בעבודתה בין היתר את ממצאיו של מוריס בנוגע למעשי האונס הישראלים שהתרחשו בתקופה זו:
"שנים עשר מקרים שהם רק קצה הקרחון בעיניו, בהם נערך אונס קבוצתי במגוון מקומות בארץ, בבחורה אחת או יותר ובדרך כלל הסתיים ברצח . גם מן הצד הפלשתיני ישנם דיווחים על מקרי אונס, שהובילו להחמרה בפיקוח החברתי ובמגבלות שהוטלו על הנשים במחנות הפליטים . חשוב לציין כי מכלול המקרים שהתחוללו (או לא) בתקופות אלו, מצוין בכרוניקות הישראליות ולא היה צורך
לפנות למקורות חיצוניים, בניגוד לתיעוד מקרי (או טענות בדבר) אונס בשלבים מאוחרים יותר של הקונפליקט, אותם ניתן למצוא רק במקורות חיצוניים, הן בינלאומיים והן פלשתינים ".
{http://zeevgalili.com/wp-content/uploads/2008/01/military-rape.pdf}



האם התרחשו מעשי ביזה ?.

בשני הספרים מתוארים מעשי ביזה משנכבשו את הכפרים .הביזה התקיימה בכל הסקלות: החל מלקיחת פרימוס ,רהיט ע"י החיילים ועד בעלי חיים: בקר ,חמורים, סוסים ותרנגולות ששוטטו בשדות העמק ונאספו ע"י חברי הקיבוצים ,הזורע ומשמר העמק { 213 -אזוב ,163 - מוריס }. עדות נג'יה אלג'אבר פליטה מרוביה שניסתה לחזור לאחר יומיים כדי לחפש את בעלה ולהביא מצרכים ובגדים מהבית "בדרך לשם ירו לעברנו ,כמעט נהרגתי הלכתי לכפר,היהודים לא השאירו כלום ,הפרות הכבשים הסוסים ,והכל היה ערמה אחת. הכל חרב .הרגו את הפרות ואת התרנגולות ".עדותה נלקחה ממחנה הפליטים ג'נין מרס 2010 פרסום ארגון "זוכרות"


האם התקיים מהלך מכוון של הרס הכפרים ומניעת הכפריים הערביים לחזור לכפריהם בקרב על משמר עמק ?.


מחבר הספר -אזוב מתאר - כי לאורך כל הקרבות וכיבוש ששת הכפרים הכפרים הערביים סביב משמר העמק ע"י חיילי הפלמ"ח והחי"ש
הייתה מדיניות ברמת מפקדי הפלמ"ח לפוצץ את הבתים מאבן ומחימר ולא להשאיר אבן על אבן כדי למנוע מתושבי הכפרים שנמלטו לחזור אל משהו שאולי קיים וזאת מתוך הערכה שבמידה והכפריים הערביים יחזרו הם יהוו במשך הזמן "גייס חמישי".

אורון ומוריס מביאים בספריהם פרוטוקול מישיבת מרכז מפא"י בהשתתפות בן גוריון עם משלחת מהקיבוץ ושניים ממנהיגי מפ"ם חזן ובנטוב ב-8 או 9 אפריל:"ואמרו לי -סיפר בן גוריון שמוכרחים לגרש את הערבים באיזור ולשרוף את הכפרים. לי היה עניין קשה עד מאוד {אך} הם אמרו לי שאין להם ביטחון בקיומם אם יישארו הכפרים על תלם ולא יגורשו התושבים הערביים,כי אז יתקיפו {הכפרים הערביים} אותם {את אנשי משמר העמק} וישרפו אם על ילדה "....לימים בחודש יולי נאם במרכז מפא"י,הזכיר בן-גוריון את פרשת משמר העמק בהקשר הפולמוס שלו עם מפ"ם שהאשימה אותו בהפעלת מדיניות של גירושים כלפי ערביי א"י ,הוא האשים את מנהיגי מפ"ם ב"צביעות" באמרו כי - "המקרה הראשון שהובא אלי על גירוש ערבים היה בימי משמר העמק ,וכי הנהגת מפ"ם נוכחה לדעת בזמן הקרב על קיבוץ זה,שהאידיאולוגיה -במקרה זה האחווה בין יהודים וערבים -אינה עולה תמיד בקנה אחד עם הצרכים האסטרטגיים,הם{ אנשי מפ"ם } עמדו בפני המציאות האכזרית {במקרה של משמר העמק }...."מוריס שם ,161.


אז האם התרחשו מאפייני הנכבה סביב הקרב על משמר העמק מול כוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י,תוך כדי השתתפות במידה כזאת או אחרת של ערביי הכפרים מסביב לקיבוץ -התשובה כן !!.

האם כל "האשמה ההיסטורית והמוסרית" הנה רק על גבה של מדינת ישראל ?התשובה שלילית!!.
כמו שראינו בקרב על משמר העמק ארבעה "שחקנים" הניעו את מעגלי התהוות הנכבה : "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ששת הכפרים הערביים שסבבו את משמר העמק , אנשי משמר העמק ,וחיילי הפלמ"ח והחי"ש שכבשו בפועל את הכפרים על כל המשמע מכך .


האם הספר הזה שנכתב ע"י בן הקיבוץ מציג את כל האמת ההיסטורית אודות הקרב על משמר העמק?-אני חושבת שהתשובה לכך -מורכבת . מצד אחד הסופר לא הסתיר מאורעות מסוימים שליליים ואינם מחמיאים לנרטיב הישראלי כולל הבאת מקורות של עדויות ישירות של פליטים ערביים מהכפרים כפי שנכתבו בארגון "זוכרות" .

ומצד שני הוא לא הביא את כל !!האמת ההיסטורית. אולי בגלל שהוא מאמין או רואה את הסיפור האחד הזה בזווית מסוימת.
שכדי לתת לו תוקף ובלעדיות מוסרי וצידוק היסטורי,הוא מפחית מתוקפם של אירועים אחרים וחוויות אחרות שהתרחשו באותו הזמן ויש להם משמעויות פרשניות אחרות מהנרטיב הסיפורי שלו כבן הקיבוץ והסגה הסיפורית "מי באמת גירש את קאוקג'י וצבאו מגבעות משמר העמק ".
לגבי השאלה :האם התרחשה נכבה או לא סביב סיפור הקרב על משמר העמק הוא הביא עדויות אבל לא עסק במהות השאלה -כי זאת לא הייתה מטרת כתיבתו של הספר מראש .

החיבור והסקרנות לנסות לבחון ולבדוק באמצעות הספר הזה למול ספרים אחרים את השאלה: האם היו ומהם יחסי הגומלין בין הקרב על משמר העמק להתהוות הנכבה בגורל ששת הכפרים הערביים שסבבו את הקיבוץ, -ה"אשמה" והאחריות כולה עלי.

ערב הכרזת המדינה במאי 48, בן גוריון קרא לאנשי הביטחון ושאל אותם, מהו הסיכוי לנצח במלחמה אם צבאות ערב יפלשו, תשובתם הייתה - 50%, למרות תשובתם הלא אופטימית, החליט בן גוריון להקים את המדינה. התשובה הזאת מדגימה את מצב הקשה בה הייתה נתונה המדינה שאך זה הוקמה ועמדה מול פלישת צבאות סדרים, ומעלה שאלה מובנת שהתשובה לה לחלוטין לא מובנת, איך בכול זאת ניצחנו ?

יש שני סוגי מחקר שעוסקים במלחמת העצמאות, האחד הוא מחקר כולל, הבוחן את הזירה ואת הגורמים המרכזיים, דרכם מקבלים תמונה כוללת למערכה, ויש סוג אחר של מחקר המתמקד בקרב אחד, יורד לפרטיו ומחפש את התשובות בתוך הפרטים הקטנים. אני אישית מעדיף מידי פעם את סוג המחקר השני, דרכו מבינים טוב יותר את האנשים, והגורמים האנושיים שהם הגורמים המרתקים והמשמעותיים ביותר בהבנת שדה הקרב. כזהו המחקר העוסק בקרב על משמר העמק - משמר העמק לא תיפול, קרב מכונן בתולדות מלחמת העצמאות, דרכו צללתי למסע מרתק בזמן, לאנשים שניצחו בקרב, ולסיבות שגרמו להם לנצח למרות הקשיים הבלתי נתפסים.

אפריל - 48, שררה בישוב מתיחות וחרדה, עדיין הישוב ניסה להתאושש ממרץ שהייה חודש משבר, בו הדרכים היו חסומות, שיירות אבדו, והתעורר ספק ביכולתו של היישוב להחזיק מעמד. בתחילתו של אותו חודש התקיף צבא ההצלה בפקודו של קאוקג'י כוח סדיר למחצה, שבו היו כ- 1,000 לוחמים, מרגמות, תותחים ומשוריינים, את משמר העמק במטרה להשתלט על כביש ג'נין חיפה, ציר אסטרטגי לצפון כולו.

קרב משמר העמק הוא קרב מכונן, הוא חשף את כישלונותיו של הישוב במפגשו הראשון מול כוח חצי סדיר הן בהפתעה המודיעינית, בארגון הכוחות הלקוי, בחוסר התיאום בינהם, ובהעדר תורת לחימה מול צבא סדיר, אך כמו עוף החול ידעו כוחות ההגנה להפיק לקחים מכישלונות, לגלות תושייה ותעוזה ולהפוך את הקרב לניצחון שהיווה נקודת מפנה במערכה, באופן שהלקח שנלמד הקנה ניסיון וביטחון לגבי המשך הלחימה.

כשפורטים את האמירות הגדלות האלה לפרטים, לאנשים, ולהחלטות, מבנים טוב יותר את מרכיבי הניצחון של הקרב הזה כמו במלחמת העצמאות בכללותה, ועל כן סיפור קרב משמר העמק, מוכיח את העובדה שמצב קשה ומלחמה מהווים לעתים גורם לצמיחתה של מנהיגות אחראית, יוזמת, יצירתית, ובעלת יכולת עמידה נחרצת. המנהגים הבולטים של הקרב היו ברובם בדרג הפיקוד הבינוני כאלו שצמחו מבין השורות. לטעמי שלושה הם גיבוריו של הקרב, הם גם מיצגים סוגי מנהיגויות שונות.

יהודה יבזורי הייה מפקד הקיבוץ, הייה ברור לו עם תחילת מלחמת העצמאות כי הקיבוץ יותקף, סוג של הערכת מצב מקומית ופרטית, הוא טרח על ביצורי הקיבוץ ימים כלילות, כמי שהיה אחוז אימה, וכשהגיע ההתקפה על הקיבוץ, הוא היה מוכן לה יחסית, מוכנות שהקנתה את היכולת לבלום את התוקפים בשלב הראשון, ואת יכולת העמידה בהמשך שאפשרה את ביצוע ההתקפה ונטילת היוזמה.

חיים אבינועם שהייה הסמג"ד גדוד -1 בפלמ"ח, הפך להיות המג"ד בהעדרו של מפקדו, גדוד שמעבר לאימון מחלקה לא הייה ערוך ללחימה במסגרת גדודית, הוא קיבל פקודה, להיכנס למשמר העמק המותקפת, הוא סירב והיצע לקחת את היוזמה על ידי ביצוע התקפה על התוקפים, עמדה שהתקבלה על ידי אלון ושינתה את הגישה לקרב כמו לתפיסה הכוללת של מלחמת העצמאות.

מרדכי בנטוב הייה חבר משק, וממנהגי מפ"ם שבהמשך היה לשר בממשלה הזמנית, ייצג את היהודים בשיחות להפסקת אש שהתקיימו בארבע ימי הקרב הראשוניים, הוא הרוויח זמן עד בואה של התגבורת ופינוי הילדים, אחר כך היציב תנאים להמשך הפסקת האש, על הצד השני לשלם פיצויים על הנזקים שגרם, עליו להביא את התותחים ולהשמידם במשמר העמק לעיני הלוחמים. כשקראתי את הדברים על בנטוב פגשתי את ידידי, ד"ר דני אשר, מומחה למלחמות ישראל, ושאלתי אותו, מהיכן נבעו האומץ והחוצפה של בנטוב, הוא שתק לרגע, ומייד ענה - האמונה בצדקת הדרך גרמה למנהגים כמו ללוחמים להאמין כי הם אלו שינצחו בספו של קרב.

עמירם אזוב, יליד משמר העמק, מי שנולד לתוך האתוס של קאוקג'י, שב וחקר את הקרב כהיסטוריון המספר סיפור מרתק, הכתוב היטב, עם מבט אוהב לדור המייסדים שעשה היסטוריה תרתי משמע .

סיבה אחת ויחידה הניעה אותי לקרוא ספר זה שכן אינני חסיד נלהב של ספרי הסטוריה צבאית. אחותי למחצה, רותי רוזנקרנץ-אפרתי ז''ל ובתה התינוקת, אילנה ז''ל, נהרגו בקרב על המשמר העמק. לזכותו של ההסטוריון עמירם אזוב עלי לציין כי הספר קריא ואף מרתק מאד. ניכר כי המחבר השקיע מאמץ רב להגיש לקורא נרטיב אמין, אם כי נוכח אוסף המקורות שעמדו לרשותו, כפי שהוא אכן מציין, מדובר בנרטיב הישראלי כאשר פה ושם משובצות התייחסויות גורמים בריטים ופליטים ערבים. אזוב גם משכיל, ואין זה מובן מאליו, לאזן בין הזוית הצרה של מגיני משמר העמק ותושביה, בין רמת הזכרונות האישיים והאתגרים הקיומיים במישור האישי ואף הקולקטיבי הצר, לבין מקומה של התרחשות זו במארג הסכסוך הישראלי-פלסטיני ערב הכרזת העצמאות. אזוב חושף את הקורא להווצרותה של דינמיקה איומה של מלחמה טוטאלית. במקרה הזה האידיאולוגיה הדוגלת בדו-קיום כשלה בנסיונה לעצב את המציאות על פי ערכיה והדוגלים בה נסחפו אחר הרוחות הרעות של מציאות המלחמה והאיבה. שלושה היבטים נוספים בספר צדו את תשומת ליבי: האחד, הצטרפות יהודים מעיראק לצבאו של קאוקג'י (הסיפור המרתק של דאוד), השני, שלטעמי לא הובהר דיו, החלטת הקיבוץ שלא לפנות את ילדי חברת הנוער כאשר הוחלט לפנות את ילדיהם של אנשי הקיבוץ. ההיבט השלישי הוא ניהול הקרב בצד הישראלי - "הלמידה תוך כדי תנועה" - והשילוב בין יצירתיות ומעוף ואף הרפתקנות לבין חשיבה מציאותית יותר.

שני דברים הפריעו לי במיוחד: האחד, שכבר הזכרתי, הטיה הנובעת מהעדר מגוון נרחב של מקורות הצד האחר - הצד הערבי וגם הצד הבריטי. השני הוא הסגנון. עמידתו של הקיבוץ במתקפות ראויה להערכה, אך התרשמתי כי המחבר, בן משמר העמק, העדיף ביודעין כתיבת שיר הלל לגבורת הצד הישראלי על פני כתיבה פחות מזדהה ונטולת פניות.

הדירוג: הספר אינו חסר עניין גם למי שאין לו עניין אישי בהסטוריה של משמר העמק. הוא כתוב בצורה קולחת וקלה לקריאה, אך פגמיו המבניים - האם הוא ספר הסטוריה או ספר זכרון לגבורה ובמיוחד העדר איזון במקורות ובהיקף ההתייחסות לצד השני - פוגעים בערכו.

השורה התחתונה: ממליץ לקראו למרות הפגמים, במיוחד משום שהשלכות הפרשה חורגות מעבר לחשיבותה של משמר העמק (הווצרות בעית פליטים, המעבר למסגרת צבאית סדירה, אופיה של מלחמת העצמאות).

הסיפור של קרב משמר העמק זוכה לספר משלו. נראה שלא בגלל חשיבותו של הקרב הספציפי הזה במלחמת העצמאות (הוא לא כ"כ חשוב), לא בגלל שזהו סיפור מרתק על אוכלוסיה אזרחית במלחמה (היא לא ממש נלחמה חוץ מלהיות תחת אש כמה ימים), ולא בגלל שהיו שם מהלכים צבאיים מוצלחים (שני הצדדים מציגים יכולות צבאיות ירודות). כנראה שהסיבה היא שהמחבר הוא חבר משמר העמק והיסטוריון צבאי כשלעצמו (מחבר הספר "הצליחה" על אוגדת שרון במלחמת יום הכיפורים). ובכל זאת - הרווחנו.

הסיפור זו הזדמנות לקורא לנוע אחורה בזמן. להיזכר בסדר האירועים הלאומי שבתוכו משתלב הסיפור של קרב משמר העמק. לספוג את האווירה של חברי הקיבוץ, ולראות דרך קטעי היומנים איך הכל נמלץ, מנופח, ילדותי ומלא פתוס. לחיות מחדש מציאות שבה ישובים יהודיים גרו וחיו בשכנות קרובה לכפרים ערביים, את מערכות היחסים ביניהם ואת היווצרות הסדק שהביא בסופו של דבר לכך שכפרים אלו נכבשו ונהרסו ואוכלוסייתם הפכה לפליטים (מי שמסתובב בישראל ברכב/ברגל/באופניים יודע שהארץ מלאה בנקודות-חן של בוסתנים וחורבות שהיו פעם כפרים ערביים). לראות איך ניצני הצבא העברי עדיין פועלים בצורה חובבנית, ללא הבנה של ניהול מערכה צבאית. לראות איך פאוזי אל קאוקג'י ריכז צבא גדול, וביזבז אותו ואת ההזדמנות הצבאית על מהלכים טפשיים ותוך התפארות שווא בהישגים צבאיים שלא היו. לפגוש את הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שכמעט כל מפקד בו הפך אח"כ לאלוף בצה"ל. לפגוש את צה"ל שבנוי עדיין כולו על ההתיישבות העובדת. לפגוש את דן לנר, מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שהיה כנראה משכמו ומעלה וכל המטכ"ל העתידי של צה"ל שירת תחת פיקודו.

מאחר שמדובר במחקר היסטורי - יש לי גם טענות למחבר. מי שרוצה להבין את המהלכים הצבאיים מתקשה כאן: מפות מגוחכות, שהולכות ומחווירות נוכח התיאורים המפורטים של האירועים והמהלכים שממש דורשים מפות מפורטות יותר ומירשמי קרב סבירים. והתיאור הצבאי הוא יותר מידי תוצאה של עדויות עצמיות והערכות עצמיות של המשתתפים ומעט מידי ניתוח אוביקטיבי-מקצועי.

נקודה מעניינת שמופיעה בספר היא כיבוש אבו זריק, כפר ערבי שנמצא ליד קיבוץ הזורע, וגירוש תושביו. בניגוד לאנשי משמר העמק שההתקפה על קיבוצם בהשתתפות (מסויימת בלבד) של שכניהם גרמה להם להחליט שאין יותר מקום לדו-קיום קרוב עם שכניהם ולכן הם קיבלו את הרס בתי הכפרים וגירוש הכפריים (איך זה הוסתר מהדור הצעיר שגדל בישראל העצמאית...) - לא ברור איך אנשי קיבוץ הזורע השלימו עם גירוש שכניהם למרות שקיבוצם לא הותקף, ומדובר באנשי השומר הצעיר שהאמינו באחוות-עמים. זה מכניס איזו תובנה, שחדרה כנראה רק בהדרגה גם לראשי היישוב, שאין מקום אמיתי לדו-קיום, וחיים סבירים דורשים הפרדה והפתרון הוא שהמנצח יקח את הקרקע. זה שונה ממה שאנחנו פוגשים כיום, כשאזרחים ישראליים מתיישבים מרצונם באיזורים צפופי אוכלוסיה ערבית כדי ליצור בעיה שב-1948 חשבנו שכבר נפתרה

"בעיני המפקדים והחיילים העובדה שהתמודדו עם צבא סדיר לכאורה, חמוש בתותחים ונשק כבד באור יום, במסגרת גדודית, הוא הסיבה לראיית הקרב כנקודת מפנה" (עמוד 261).

היה לי פעם מרצה להיסטוריה באוניברסיטה שנהג לספר כמה עזה "קנאתו" בהיסטוריונית ברברה טוכמן, בשל יכולתה לספר סיפור היסטורי באופן שירתק את הקורא כאילו היה אוחז בספר מתח מן המעלה הראשונה, ועד כמה היה רוצה להיות בעל כישרון כשלה בתחום (יצוין, אגב, כי ספריו מרתקים ומעניינים). כזו היא תחושתי כלפי ההיסטוריון הצבאי, ד"ר עמירם אזוב, לאחר שסיימתי את ספרו השני והמצוין, שכמעט ואינו נופל מספרו המופתי "צליחה" אודות קרבות צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. 

בספרו "משמר העמק לא תיפול!" (הוצאת דביר בשיתוף המרכז לחקר כוח המגן, 2013) תיאר עמירם אזוב את קרבות משמר העמק שהתנהלו (4־14 באפריל 1948) בראשית מלחמת העצמאות, ואף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות המכריע ויכולתו המופלאה של אזוב לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית. אחד־עשר ימים ארך הקרב על משמר העמק שלימים נודע כנקודת מפנה במלחמת העצמאות. ריכוז הכוחות בעמק היה חסר תקדים בהיקפו. את עניינה של האוכלוסייה הפלסטינית תבעו כוחותיו המזוינים של צבא ההצלה בראשותו של פאוזי אל־קאוקג'י. היישוב היהודי זרק לקרב את הגדוד הראשון של הפלמ"ח ויחידות החי"ש של "ההגנה".

ב־4 באפריל 1948, פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על קיבוץ משמר העמק. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. "בראש ועדת המצב עמד המא"ז יהודה יבזורי (לובקה). בן 40 היה בימים ההם ובעל עבר ביטחוני עשיר. בשנת 1941 התגייס לפלמ"ח ותחת שם הקוד 'אבנר מס' פיקד על חוליות עלייה ב'" (עמוד 27). יבזורי ארגן את חברי הקיבוץ להגנה וכאשר תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר הקיבוץ, הדפוה מגיניו ממש על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. למחרת, ב־5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. אחת ההפגזות התרחשה בעת שאחד מחברי הקיבוץ שהה במקלחת. תחת אש הוא "זינק החוצה במערומיו וכפי שנכתב ביומן הקיבוץ 'התקבל בעמדות בסבר פנים יפות'" (עמוד 201). אחד מאירועי השיא בספר מתרחש כאשר מנסה יבזורי למלט את ילדי הקיבוץ (מחצית מתושבי הקיבוץ היו ילדים) למערה סמוכה, ובמהלך המילוט נקלעים הילדים לאש צלפים.

למערכה להצלת הקיבוץ הוזעק הגדוד הראשון של הפלמ"ח, עליו פיקד דן לנר, שניסיונו הקרבי היה רב. "בשנת 1941 התנדב לפלמ"ח וגויס למחלקה הגרמנית, שהתאמנה לפעולות מאחורי קווי האויב. בשנת 1944 הוצנח על ידי הבריטים ביוגוסלביה, שם לחם בשורות הפרטיזנים של טיטו" (עמוד 151). מפקדי הפלוגות בגדוד היו גם הם שמות נודעים ובהם: שייקה גביש (לימים אלוף פד"ם), אסף שמחוני (אף הוא אלוף פד"ם) ויצחק חופי (לימים אלוף פצ"ן וראש המוסד). בין המ"מים ניתן היה למנות את פנחס ("סיקו") זוסמן ואת רפי איתן (לימים שר). מפקד המערכה, יצחק שדה, הטיל על הגדוד הראשון של הפלמ"ח לתקוף במגידו. הסמג"ד, חיים אבינועם, טען שהגדוד יתקשה לבצע את המשימה בשל מחסור ברובים ומקלעים. "את זה בחורצ'יק תיקחו אצלם" (עמוד 157), השיב שדה, שתמיד חינך ליוזמה והתקפיות.

קרבות משמר העמק היוו למעשה את הפעם הראשונה שהפלמ"ח הפעיל מסגרת קרבית בפורמציה של גדוד ולא לשם פשיטה בלבד, ואף שפלוגות הפלמ"ח היו יחידות פשיטה, קומנדו ומחץ מעולות הן לא היו ערוכות לכך, והמפקדים והלוחמים בגדוד הראשון, ולנר בראשם, נדרשו ללמוד ומהר. גם שכר הלימוד היה יקר ושולם בדם. כך למשל, בתקרית שדומה שיצאה מבין דפי הספר "אנשי פאנפילוב" סיפר שייקה גביש, מ"פ ד' בגדוד הראשון של הפלמ"ח כיצד הכוח בפיקודו היה ערוך במארב יום לכוחות האויב. "נתנו לקאוקג'י להתקרב עד כדי 150 מטר ופתחנו באש. קרב אש בלבד. התנועה של קאוקג'י נפסקה אבל אנחנו נתקנו מגע עם כמה נפגעים. זו הפעם הראשונה שלמדתי משהו בניהול קרב. אחרי שהיו לי כמה נפגעים חשבתי שזה הזמן לקחת את הפלוגה ולחזור לבסיס. חזרתי לדליה. אז התקשר אלי דן לנר ואמר לי: 'איך אתה חוזר באמצע הקרב, מבלי לבקש רשות?' ואז הבנתי שזה קרב, זה לא שיש פצועים נסוגים אלא זו מלחמה ארוכה. לומדים את זה. אני למדתי בדרך הזו" (עמוד 174), סיפר.

לבסוף לאחר שמונה ימי לחימה גיבשו לנר ושדה תכנית פעולה. "יצחק שדה שם את ידו הגדולה על המפה. הוא לא כל כך ידע איפה הוא שם את היד, קצות האצבעות הגיעו עד רבת עמון. אבל הציור שלו היה המסר: 'נגיע מפה, נתקוף מפה, הוא [קאוקג'י – ע"א] לא יצא.' המפה היתה קטנה – 1:1000,000 – אבל הציור היה גדול. התפיסה היתה זו: ניתן סיוע למשק על ידי זה שנשחרר אותו מלחץ הגבעות שיורות לו לתוך החצר... איך לתקוף אותו? לכתר אותו, לאגף אותו" (עמוד 218). בהתאם לתכנית כוחות הפלמ"ח נפרסו במארבים לכוחות התגבורת של קאוקג'י שיילכדו במעין כיס בין כוחותיו של דן לנר. לראשונה במערכה, ואולי לראשונה בצה"ל "הפלוגות הופעלו במתואם בעיקר בקרב מנסי ב־13 באפריל, שם ניכרה ידו של המג"ד לנר בניצוח על הרעיון המבצעי ומימושו. החידוש בהפעלה היה מובהק" (עמוד 263).

כוחותיו של קאוקג'י נפלו בפח ונכנסו לתוך המלכודת. רפי איתן, מ"מ בפלוגה שבפיקוד שייקה גביש, סיפר: "פתחנו עליהם באש חזקה. הפלנו עשרות חללים" (עמוד 233). משנלכדו כוחותיו הפעיל קאוקג'י אש ארטילרית. אז "הפנה לנר את כל כוח האש ארוך הטווח שבידו לשיתוק מקורות הירי החדשים. ולפתע, בסביבות השעה 16:00, החריד את הגבעות פיצוץ עז ואחד התותחים ומשאית התחמושת שלצדו עלו בלהבות" (עמוד 235), ופגע בתותח ומשאית. הפגיעה בכוחותיו והרס תותחיו הביא לנסיגת כוחות קאוקג'י ולניצחון הפלמ"ח במערכה. שייקה גביש, מ"פ ד' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, אמר לימים כי הגדוד יצא מהקרב בתחושה טובה, "בהרגשה שאנחנו דפקנו צבא, דפקנו את קאוקג'י" (עמוד 262).

אזוב, יליד 1952 וחבר קיבוץ משמר העמק, שירת בצה"ל כקצין בחי"ר ובתותחנים, הינו בעל תואר דוקטור בהיסטוריה צבאית בתחום רומא העתיקה מאוניברסיטת תל אביב. הספר שכתב הוא מחקר מבוסס, כתוב היטב ומהנה לקריאה. מומלץ בחום רב!!!!!!!

ספר מעניין. אודה שדילגתי פה ושם על כמה עמודים. החלק הראשון בו מסופר על היחסים לפני העימות ריתק אותי במיוחד. החלק השני - תיאור המערכה - היה מעניין פחות. המחבר, היסטוריון צבאי, העדיף לתאר את המהלכים במערכה. לטעמי עדיף להקדיש יותר מקום למימד האישי. אהבתי שהמחבר צרף גם תיאור של הדברים מנקודת מבטו של קאוקג'י.
לדעתי, האנושיות מחברת בקלות את הקורא לכתוב.יש התייחסות לסיפורים האישיים של הנופלים המערכה רק בנספח.
יש ניסיון יפה, לכאורה, להציג גם את הצד הערבי. אולם ככל שמתקדמים בקריאה, מתקבל הרושם שהעובדות אך נועדו להצדיק את הגירת הערבים מהאזור ב 1948. באופן כללי אנשי התקופה מקבלים גיבוי מלא מהמחבר. למשל, הוא מציין שהכפריים הערבים באזור היו נחשלים ואילו אנשי משמר העמק הביאו עמם קדמה. "ובנימת התנשאות זו הייתה כמיהה כנה ואמיתית לדו-קיום" (עמ' 20).
האמנם גישה מתנשאת היא כר נוח ליצירת "דו-קיום"?