ספר מהמם.
סיפורי נקמה תמיד נשמעים טוב. אולי אפילו עולה איזו מחשבה על מסע עסיסי של הקרבה עצמית בשביל להגשים איזה רגש נקם עיקש, מתאר לעצמי שזה דבר שיכול להניע את הסקרנות של רוב האנשים. מה יכול לגרום לאדם לזרוק את החיים שלו לזבל (במובן החברתי של לא להתמסד וחבריו) בשביל איזו נקמה על השפלה זניחה לכאורה?
באמת הרבה אנשים לא ירגישו איזה דרייב, בכל אופן לא מספיק, ומן הסתם לא בערך, אבל דווקא בגלל דבר מאוד קטן שגורם לבעירה של כל הגוף והרגש - יהיו כאלה שזה יספיק להם לעשות דברים משוגעים ולכאורה לא רציונליים.

הספר עוקב אחרי חייל אוסטרי שמשתחרר מהשבי הרוסי בסוף מלחמהע"ר, וחוזר לאוסטריה. הרבה דברים השתנו, והוא כבר צריך למצוא את עצמו. אבל דבר אחד לא נותן לו מנוח - לנקום על תקרית כלשהי שהיתה לו בשבי הרוסי. איתו היו עוד כמה, והם כבר מוותרים, אך הוא מתחיל במסע חזור לברית המועצות שמלאה קרבות וחוסר סדר.
בסיפורים כאלה זה כבר לא משנה אם הנקמה תתבצע או לא, עצם המסע, עצם העובדה שיש לו מטרה שלא מטרה כללית וגדולה או חברתית ולעוסה, אלא מאוד ספציפית וזניחה, היא שמביאה את הגיבור להיות במסע הרפתקני של הקרבות וגילוי עצמי.
הכל מתרחש בעיקר באדמת רוסיה, ומשם גם הסיפור יונק את האופי שלו. קרבות אידאולוגיה ואדומים נגד לבנים, זה לא ממש משנה למר נוקם שמעמיד את עצמו במקומות מפוקפקים, ועם כמה שזה נשמע איזה מותחן, זאת לא ההרגשה.
הספר כתוב בצורה ממש טובה, והעלילה גם כן מרגישה טוב. אין פה מוטיבים של ספר מתח גנרי או 'החזרת הכבוד הגברי האבוד ע"י נקמה גברית' אלא באמת מסע מרתק שמיטיב לתאר את הדמויות והתקופה.

את הסופר אני לא מכיר, וראיתי שיש לו עוד ספרים שנראים מסקרנים. נשמע שמדובר בסופר שדי היטשטש, ולא מפורסם כמו יהודים אחרים עם אותו רקע, אבל ניכר שמדובר במשהו משובח.

נ"ב, תודה ליעל על ההמלצה שהשאירה באיזו סקירה, אני תמיד שמח להכיר עוד דברים טובים, ואני תמיד שמח לקחת מהשמות והספרים שאתם מזכירים פה ושם, ולגלות עוד הרחבות.

לפעמים הדמיון לא מספיק. קחו את ינואר 2020. נראה לי שכל נסיון, גם של עתירי הדמיון מבין הפסימיים במיוחד, לצייר את העולם של יוני 2020, כולה חצי שנה קדימה, לא היה מתקרב בשום צורה למציאות הנוכחית. יש זמנים כאלה בהיסטוריה שבהם האקסיומות מאבדות תוקף, הסדר הקיים מפסיק להתקיים וכדי לדעת מה קורה אתה יכול רק להסתכל מהחלון ולנסות להבין מזה משהו.

טוב, לא חייתי אז וגם לא קראתי על זה הרבה, אבל נראה לי שרוסיה בזמן המהפכה הבולשביקית היתה מן מקום כזה. העולם הישן התמוטט, גם בשל היסודות הרקובים שלו וגם כי היו מי שהאמינו בצורך להחריב את מה שנשאר ממנו, ולאף אחד עוד לא היה מספיק ברור מה הולכים לבנות שם במקומו. הרקע הזה, רוסיה של סוף מלחמת העולם הראשונה, בזמן שכוחות המהפכה, האדומים, כבר די מאורגנים וחמושים בנחישות נטולת פשרות, והכוחות הלבנים, צבא הצאר ועוד הרבה קבוצות מאורגנות למחצה שמתנגדות לאדומים, עייפים מארבע שנות מלחמת עולם, ממשיכים להלחם גם מכוח האינרציה וחלקם משום שאין להם ברירה, כל זה הרקע לסיפור הזה ומה שהופך אותו, בעיני כמובן, לסוג של מונומנט.

אם מתקבל הרושם שמדובר פה ברומן היסטורי אז בהחלט אפשר להאשים אותי בהטעיה. זה קודם כל רומן פסיכולוגי עם נרטיב ממוקד מאד שעניינו נקמה. הגיבור הוא אסיר מלחמה משוחרר שהיה כלוא ברוסיה וחוזר הביתה לוינה יחד עם כמה חברים לתא בסוף המלחמה הגדולה. מה עשו להם שם, בכלא הרוסי, לא לגמרי ברור. גם לא כל כך משנה. מה שחשוב זה הצורך של הגיבור בנקמה בקצין הרוסי שהופקד עליהם. וזה לא משהו רציונאלי, או לפחות לא מנסה להיות כזה. זה צורך אובססיבי, גורל טרגי שאי אפשר להתנתק ממנו, ושלוקח אותו ממקום למקום, מוינה לרוסיה ולסביבותיה, ככה שתוך כדי הסיפור שלו מתקבלת התמונה של מלחמת האזרחים ברוסיה, תמונה מעוותת של מציאות מעוותת, שמייצרת עוול תחת עוול גם בהיבט האישי וגם בהיבט הלאומי.

ספר קצר ותכליתי של מי שנדמה שידע בדיוק מה הוא רוצה להגיד.

יש טעות בביקורת של yaelhar
אם היא היתה קוראת את ויקיפדיה היא היתה יודעת שליאו פרוץ היה חייל ב-1903
"בשנת 1903 עבד במשך זמן מה בעסק המשגשג שפתחה המשפחה בווינה, ושפעל ברציפות עד לסיפוח (האנשלוס) אוסטריה לגרמניה הנאצית. באותה שנה התנדב לשירות צבאי בפראג, ושוחרר מסיבות בריאותיות בדצמבר 1904."
חבל שכותבים ביקורת על הסופר לפני מחקר בסיסי

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, חמשה שבויים אוסטריים משתחררים מהשבי הרוסי וחוזרים לביתם לאחר שלוש שנים ארוכות. בהיותם בשבי נשבעו שבועה לנקום בקצין הרוסי שהיה מופקד עליהם בשבי – מיכאל מיכאיילוביץ' סליוקוב. אך כטיבו של הטבע האנושי והזמנים המשתנים, החזרה לווינה לחיים הנוחים מפרקת את החבורה וממסמסת את הנדר שניתן אי שם בקור המקפיא מעל קברו של חברם. אחד אחד נשמטים החברים מלמלא את השבועה פרט לאחד – גיאורג ויטורין. מבחינתו של ויטורין, סליוקוב מזמן כבר אינו אדם פרטי, קצין רוסי, שובֶה, סליוקוב הוא דמוֹן, תמצית הרוע האנושי, והנקמה בו אינה רק שבועה, מילת כבוד, שיש למלא אלא כמעט דיבוק אובססיבי, רצון הממלא את כל ישותו ולא נותן לו מנוח, וכך יוצא ויטורין לאודיסיאה הזו לבדו. הוא חוזר לערבות רוסיה בשעה שזו הופכת לברית המועצות, ונקלע למלחמת האזרחים שבין הצבא האדום לכוחות הלבנים האנטי בולשבקיים ("הצבא הלבן") נאסר, נלחם ונופל בשבי, סובל מטיפוס, כינים ורעב, חוצה את אירופה לאורכה ומתגלגל דרך ארצות וכפרים במרדף עיקש ואכזרי, עד לסיום המרהיב, ויש שיאמרו גם, הלא-צפוי.

ליאו פרוץ היה יהודי שנולד למשפחה אמידה וזכה להצלחה מרובה יחסית בשנות העשרים של המאה הקודמת ואף התיידד עם רוברט מוסיל וברטולט ברכט, אך בהמשך לאחר מות אשתו נקלע למשבר. בסוף שנות ה-30 עלה לארץ ושקע באלמוניות יחסית עד מות ב-1957. כמה עשרות שנים לאחר מותו זכה לתהילה מחודשת וספריו יצאו לאור מחדש, וחלקם תורגומו לעברית, כמו הספר הזה. ספרו "בלילה, מתחת לגשר האבן" נחשב ליצירת מופת היסטורית העוסקת בגטו היהודי בפראג בתקופת המהר"ל ועל סיפור אהבה בלתי אפשרי בין הקיסר לאסתר אשת גביר יהודי, שנכתב תחת הרושם של השמדת יהודי אירופה.

הספר הזה לא ארוך (213 עמודים בסה"כ) ומאה העמודים הראשונים של הספר מתנהלים לאיטם, אבל משם והלאה הדברים מתפתחים בקצב מהיר יותר, אולי אפילו קצת מהיר מידי. סיפור המסע של ויטורין מתאפיין לא רק בעלילה סוחפת ומותחת, אלא גם בלא מעט עומק פסיכולוגי ומבט ייחודי אל המצב האנושי. ספר מיוחד.

ב 1918 עם סיום מלחמת העולם הראשונה, היו ויטורין וארבעה חבריו האוסטרים, חלק מהשבויים ששוחררו ממחנה שבויים ברוסיה. אירופה של אחרי המלחמה היתה כאוס, אנשים ניסו להסתגל למחסור שנבע מהרס הכלכלה, לחוקים חדשים בתחומי ההתנהגות האנושית, חיילים שוחררו והמהומה האנושית היתה רבה. לויטורין יש משימה - הוא חייב להרוג - רצוי בייסורים - את אחד הקצינים הרוסים שהשפילו אותו ואת חבריו במחנה השבויים. ושלא תחשבו לרגע על סיפור מחנה שבויים בסגנון "בלתי שביר": ההשפלות היו בעיקרן מילוליות, מה שנקרא "פגע לי בכבוד". ויטורין אינו מצליח להבין את חבריו שהיו כלואים איתו שמיהרו להתנער מהרצון לנקמה. הוא עוזב את ביתו, את אהובתו שחיכתה לו כל ימי המלחמה, נוטש לאנחות את בני משפחתו למצוקותיהם וחוזר לרוסיה.

ליאופולד פרוץ הוא סופר אוסטרי מהמחזור של קפקא וברוד. כסופר לא הצליח פה במיוחד, למרות שעלה ארצה בשנת 1938 ובכך הציל את עצמו מהגורל הידוע. הוא הזכיר לי את אחד מגיבוריו של נתן שחם ב"רביעיית רוזנדורף", אגון לונטל, הסופר. כמוהו גם פרוץ לא הצליח להסתגל לחוסר התרבות, הלבנטיניות והחום המדכא גם כשעבר לירושלים שם היה לו קצת יותר קריר. ב 1951 הושבה לו אזרחותו האוסטרית, ומאז עד יום מותו חי בין אוסטריה לישראל (היתכן שישראל היתה הביטוח?) ומת ונקבר באוסטריה ב 1957.

הסיפור מעניין. די ניכר שפרוץ לא היה שבוי מלחמה גם לא חייל. אבל הסיפור עוסק באובססיית נקמה ומתאר על הדרך את רוסיה של המהפכה הבולשביקית - גהינום של שבטים הנלחמים כל אחד את מלחמתו, כשדם האזרחים משמן את גלגלי המהפכה. פרוץ מתאר את אירופה השסועה דרך מסע הצלב הפרטי של ויטורין, העובר מרוסיה לקונסטנטינופול, מילנו ופאריז, וחוזר לוינה למנות את אבדותיו.
הספר מעניין וקריא, מתאר הרס של מדינות באמצעות טירופו של אדם אחד שחי לו שנתיים בתוך סיפור שלא ייאמן, כשכל קרוביו ואהוביו שילמו את המחיר, במזומן.

סיפורו של גיאורג ויטורין קצין אוסטרי שמשתחרר ממחנה שבויים רוסי לאחר שעבר התעללות גופנית ונפשית מצד מפקד הכלא סליוקוב.
לאחר חזרתו לאוסטריה הוא רוקם יחד עם חברים אסירים לשעבר גם הם תוכנית להתנקם במפקד הכלא האכזר ולהתנקש בחייו.
ויטורין יוצא במסע חיפושים נרחב העובר ברוסיה, אוקראינה, טורקיה, אוסטריה,איטליה וצרפת כשברקע המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים ברוסיה.
מסעו של גיאורג אורך מעל לשנתיים עד שלבסוף הוא מאתר את סליוקוב. את הסוף המפתיע תצטרכו לגלות בקריאת הספר.

העלילה מותחת ומשלבת מציאות וחלום, עבר והווה. כתיבה מצויינת וקולחת. פחות אהבתי את ההפוגות שנעשו בטקסט כדי להעביר חומרים היסטורים הנוגעים למהפכה הרוסית, לטעמי הם פגעו בהנאה ובזרימת העלילה.
כתיבה טובה ועלילה סוחפת הם מוטיבים כמעט בטוחים להצלחתו של ספר ואת זה הספר מספק.

ליאו פרוץ (1882-1957) היה סופר יהודי חילוני אוסטרי, ב-1730 משפחתו התיישבה בפראג וב-1902 היגרו לאוסטריה. שירת בצבא האוסטרי בדרגת סגן.
עם עליית היטלר לשלטון והתגברות האנטישמיות היגר פרוץ ב-1938 לישראל והתיישב בתל-אביב.
פרוץ חש מרוחק מהתרבות ומסביבתו החדשה, וחי שנים באלמוניות. כתביו, שעסקו בהווי אירופי היסטורי זר לנוער הישראלי המלוכד סביב הציונות, נדחקו לקרן זווית. קשריו עם סופרים אחרים בארץ, כולל סופרים ממוצא גרמני כמו מקס ברוד, פליקס ולטש וארנולד צווייג היו מוגבלים למדי. במהלך חודשי הקיץ עבר עם משפחתו לירושלים, שם הרגיש נוח יותר עם האקלים הקר וסמטאות העיר העתיקה.
כבר בשנת 1945 ניסה לשוב לאוסטריה, אך הבלבול ששרר באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, מנע זאת ממנו. לאחר הקמת המדינה הביע צער על גירוש הערבים מירושלים, ובשנת 1948 כתב לידידו: "פלשתינה השתנתה... הערבים נעלמו כמעט לחלוטין מהשטח השייך להם. אינני מרגיש כל אהבה ללאומנות, או אף לפטריוטיות, שתיהן אשמות בכל רע".הוא ניסה לחזור לאירופה, אך לאחר מלחמת העצמאות הוטלו הגבלות חמורות על אלה שרצו לנסוע לחו"ל, ורק בשנת 1951 השיב לעצמו את האזרחות האוסטרית. מאז ועד מותו חי בין אוסטריה לישראל.
פרוץ מת מבצקת ריאות ב-25 באוגוסט 1957, בעת חופשת קיץ בבאד אישל ליד זלצבורג, שם נקבר בבית עלמין קתולי. על קברו נקבעה תבנית מנורה עתיקת יומין, מאוסף העתיקות הנדיר שהשאיר אחריו.
עשרות שנים לאחר מותו זכו יצירותיו להכרה מחודשת, והם יצאו לאור מחדש במהדורות רבות. מאז שנת 2010 מעניקה עיריית וינה פרס לספרות פשע על שמו, בשיתוף עם איגוד הספרים האוסטרי.
הרומנים שכתב עוקבים בדרך כלל אחר גורלם של יחידים, ולרוב מכילים מרכיב של פנטזיה. העלילה מסופרת באמצעות רמזים רבים, אירוניה, ופרשנויות סותרות ומבלבלות של האירועים שמובעות בצורה שובבה - כאשר הגרסאות מתחרות זו בזו. המבקר הצ'כי-אוסטרי פרידריך טורברג, סבר כי פרוץ "הוא אחד המאסטרים של הרומן הבדיוני".פרוץ היה נערץ על ידי חורחה לואיס בורחס, שסייע בתרגום ספריו לספרדית. הסופר האוסטרי רוברט מוסיל, ייחס את יצירותיו לז'אנר ספרותי חדש, שאותו כינה "עיתונות בדיונית".
תהילתו של פרוץ מבוססת במידה רבה על הרומנים ההיסטוריים שכתב. הרומן הראשון שלו, "הכדור השלישי", מתרחש במהלך כיבוש מקסיקו בידי הרנאן קורטס. הרומן "המרקיז דה בוליבר", המתרחש בספרד במהלך מלחמת העצמאות במדינה, זכה בפרס נוקטורן בצרפת בשנת 1962, וכן זכה להצלחה בלתי רגילה במדינות דוברות ספרדית. ספרו "השלג של פטרוס הקדוש" עוסק בברון גרמני מטורף, המבקש להשיב על כנו את הדר השושלות העתיקות של הנסיכויות השונות בארצות אירופה, שושלות ששלטו לפני עידן אובדן האמונה.
ב-1953 הופיע הרומן שנחשב ליצירת המופת שלו - "בלילה, מתחת לגשר האבן", סיפור של אהבה בלתי אפשרית בגטו פראג בתקופת המהר"ל, בין הקיסר רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין היפהפייה היהודית אסתר, אשת הגביר מייזל. המחבר עסק חמש שנים בתלמוד ובקבלה על מנת להכיר לעומק את הווי הגטו, וציין כי כתב אותו "תחת הרושם המזעזע של השמדת ששת מיליונים מבני עמי". כשנתיים לאחר מותו הופיע ספרו האחרון "יהודה איש קריות של ליאורנדו", קומדיית אופי המתמקדת באפיזודה בחיי לאונרדו דה וינצ'י. הרומן "בין תשע לתשע" הוא מותחן פסיכולוגי, שריתק בין היתר קוראים כגון אריק אמבלר, פרידריך מורנאו ואלפרד היצ'קוק. (מקור: ויקיפדיה).

לפרוץ התוודעתי לראשונה עם ספרו המצמרר "השלג של פטרוס הקדוש". את זה האחרון לא מצאתי בספרייה (?) ולכן חיפשתי אותו בחנויות יד שניה שאני פוקד לעיתים, והפלא ופלא, מצאתי עותק שלו במצב חדש בעשרה שקלים. כן, כן, זה המחיר ששילמתי עליו, חנויות הספרים מנסות לשרוד ומורידות את המחירים לרצפה.

סיפורי נקמה מעניינים ומרתקים מפני שהם חושפים את הצד האפל שבאדם. המפורסם שבהם הוא "מיכאל קולהאס" שגיבורו יצא למסע נקמה גרנדיוזי בגלל שני סוסים. סיפורו של גיאורג ויטורין קצין אוסטרי שנלקח בשבי הרוסי במלחמת העולם הראשונה הוא סיפור נקמה פשוט יותר, אבל כמו כל סיפור נקמה באשר הוא, הוא עלול לפגוע, להרוס ולהשחית.

ויטורין שעבר השפלה יחד עם ארבעה מחבריו בזמן שהיו בשבי נשבעו לנקום במפקד המחנה, אך לאחר שזו נסתיימה ושוחררו, חבריו לא עומדים בדברתם ועל כן ויטורין נאלץ לקחת את המושכות לידיו ויוצא לבדו לנקום. הוא משאיר את משפחתו ובת זוגתו מאחור למשך מספר שנים כדי לאתר את מושא נקמתו, תוך שהוא עובר מסע חוצה גבולות באירופה שלא פעם מסכן את חייו עד שהוא מאתר אותו במקום הכי לא צפוי.

פרוץ רקח עלילה עשירה ומרתקת ששומרת על מתח עד סופה המינורי שהסבה מעט אכזבה, אבל גם לסיפוק משום שהראה שאפשר גם אחרת, לקרוא ולא להאמין.

ספר קטן(213 ע"מ)גדול שבמרכזו עומד קצין אוסטרי, גיאורג וטורין שמו, שנשבע יחד עם עוד מס' חברים לשבי, לנקום בקצין מטה רוסי שעלב והשפיל אותם בעת ששהו במחנה שבויים רוסי במלחמת העולם הראשונה. עם שחרור השבויים עולה השבועה שנשבעו החברים לנקום בקצין הרוסי ומכאן ואילך הספר מתמקד בוטורין שיצר הנקמה שלו בקצין הרוסי לא דעך כמו אצל חבריו לשבי. פרוץ, המושפע בעליל מדוסטוייבסקי, מתאר באמנות את קורותיו של וטורין מרגע השחרור ואיך הרצון ומחשבות הנקם מובילות אותו למרדף ארוך ומפותל בכל רחבי אירופה אחר אותו קצין רוסי, תוך סיכון ממשי של חייו וויתור על כל הדברים שחשובים לאדם צעיר ונורמלי בחייו. כל אחד מאיתנו בוודאי מכיר אישית אנשים שכל מעשיהם מונעים מתוך רצון לנקום במישהו שהירע להם.ליאו פרוץ גרם לי לחשוב על אותם אנשים בדיוק במובן של המחיר הכבד שהם (וסביבתם/משפחתם הקרובה) משלמים בשל תאוות הנקם שמשתלטת עליהם ועשויה לקבוע לשבט את גורלם וגורל הקרובים להם.
ספר מעולה ממש ומעורר מחשבה כאמור.
מומלץ ביותר.