לאחר הפסקה ממושכת בקריאה (שוב מהסיבות הידועות לכולם לאור המצב במדינה), החלטתי לנסות את כוחי בקריאה מחודשת,
לספר הזה ציפיתי בכיליון עיניים, אפילו רכשתי אותו ישירות מהסופרת. וכגודל הציפיות - גודל של אכזבות.
הספר נשמע מבטיח ומעניין, אך לדאבוני הספר משעמם מאוד ואינו ממריא לשום מקום (וזאת למרות הביקורות הטובות כאן).
בקושי הצלחתי לגרור את עצמי עד עמוד 100 . שם הרגשתי שהתיאורים בספר חוזרים על עצמם ומא

קראתי בשקיקה את הספר 'החיים לא היו שושנים' העוסק בתיאור תולדותיה של משפחה. משפחה שעלתה מלטביה בשנות השלושים של המאה הקודמת, התחילה את צעדיה הראשונים בתל עדשים והמשיכה לאחר מספר שנים לכפר ידידיה. הגיבור, דוד שמידוב אב המשפחה, עבר לא מעט טרגדיות אישיות. לא אעשה ספויילרים. כל זאת על רקע היותו חקלאי חרוץ העובד מבקר עד ערב לפרנסתו באמצעים פשוטים, ידניים האופייניים לתקופה.
הספר מכניס אותנו לתקופה ול

אני מאד אוהבת לאחוז ספר ביד ולקרוא. קודם להסתכל על הכריכה מקדימה ומאחור ואז לדפדף קצת ולקרוא פה ושם כדי להתרשם מהסגנון אם הספר מתאים לי. הכריכה של הספר משכה את עיניי. הצריף ההרוס על רקע שדות החיטה העלה לי שאלות - מה קרה לצריף? מה קרה ליושביו? גם השם עצמו מסקרן ודפדוף מהיר הראה שבספר יש דיאלוגים בשפה יומיומית - בדיוק מה שאני אוהבת. התחלתי לקרוא, וקראתי, וקראתי, וקראתי. הסיפור מעניין. הספר מתאר רק

ספר מומלץ מאד, מאד נהניתי ממנו. סחף אותי ולא יכולתי לעזוב אותו, קראתי אותו תוך פחות מיומיים למרות שיש 270 עמודים. היה קולח, זורם, מסקרן ומעניין,מרגש, ממש נגע לליבי.