"החיים לא היו שושנים" מאת גליה ברוידא מזרחי, בהוצאת הספרים אוריון, הוא רומן מרגש ומרתק שמציג את סיפורו של דוד שמידוב באמצעותו משתקפים החיים בארץ ישראל החל משנות ה-30 של המאה הקודמת. בסיפור לא מעט טרגדיות אישיות.

בספר אוסף סיפורים על חייהם של דוד ושל בני משפחתו בשנים שקדמו לקום המדינה ובשנותיה הראשונות שמתחברים לעלילה מרתקת. הספר אוצר בתוכו פיסת היסטוריה: החיים הקשים של אותה תקופה - התאקלמות העולים בארץ, קשיים כלכליים, מאבקים עם הערבים וכדומה. בשפה רהוטה ורגישה מתארת גליה ברוידא מזרחי אירועים יומיומיים וצובעת אותם בצבעים חיים מנקודת מבטה האופטימית של נחמה הקטנה, אימה של גליה.


"בקולו לא היה כל רמז להתרגשות שאחזה בו. באותה מעשיות שבה ניגש לכל דבר, יצא אל החצר, ומשם לצריף השני ששימש מגורים לסוסה, לפרה ולכמה תרנגולות מטילות. במהירות רתם את הסוסה לעגלה, בעודו מפזם ומבמבם לעצמו נעימה ישנה. הסוסה כמו הבינה ושיתפה פעולה. הוא עמד להיות אבא" (מתוך הספר).

גליה ברוידא מזרחי נשואה ואם לשניים. בוגרת החוגים לשפה ערבית ולשפה ולשון עברית באוניברסיטת תל אביב. זהו ספרה הראשון.

גליה ברוידא מזרחי מספרת: "עוד מנעוריי רציתי לכתוב את סיפורו של סבי. בהתחלה הייתי צעירה מדי, אחר כך עסוקה מדי, ולבסוף הוא נפטר בשיבה טובה בלי שהספקתי. כשהגעתי לזה לבסוף, היו רוב בני דורו בעולם שכולו טוב. הסיפור מבוסס בעיקר על זיכרונותיה של אימי".