נראה לי שאני צריכה להתחיל בוידוי. לכל אדם יש את הסטיות הסמויות שלו, אבל כדרכן של סטיות סמויות הן, איך לומר, סמויות. אז אני מוציאה כאן לאור סטיה שלי שמעתה לא תהיה סמויה יותר ואומר בגלוי: אני אוהבת ספרי הדרכה. עכשיו תורכם לומר "אוהבים אותך, נצחיה". נו? יופי. זה התחיל מזמן, עוד מהימים שבהם מצאתי את "אל דאגה" בתרגום ארכאי בספריה של סבא שלי, ולמדתי ממנו איך להפסיק לדאוג ולהתחיל לחיות. וזה המשיך... לא אמנה את הספרים, כי יש גבול לוידויים, אבל זה המשיך. אני מאוד אוהבת שמספרים לי איך לנהל טוב יותר את החיים שלי, איך לגדל טוב יותר את הילדים שלי, ואיך להשקיע בשוק ההון. שריטה שכזו.

את הספר הזה קנה האיש שלי, במסגרת כרטיס קניה די גדול של סטימצקי שהגיע אליו, כפרס על חשיבה יצירתית וכתיבת סיפור. קראתי, ו... לא נפלתי מהרגליים.

אני מוקפת אנשים יצירתיים מאז ומתמיד. בני משפחתי, עמיתים לעבודה, אנשים שפגשתי באוניברסיטה, חברים, תלמידים. ואני לא אדם יצירתי (ואולי זה הוידוי השני שלי בסקירה הזאת). היה זמן שהדבר העציב אותי עד מאוד, זמן שבו נכנסתי למקום כמו "בצלאל" וחטפתי דיכאון רק מלחוש את האווירה היצירתית הנושבת במסדרונות. אבל עבר לי. עוד בזמן התואר השני הבנתי שהרבה יותר כיף לי לפרש, לארגן ולשכפל יצירות של אחרים, ולא ליצור בעצמי. אחרי שהות בקרב יצירתיים, למדתי שיש צורך גם באנשים אחרים: כאלה שיסדרו את כל היצירתיות הזו, או את הבלגן שהיא משאירה אחריה, או שיקרקעו אותה קצת לקרקע המציאות. וגם כאלה שימחאו כפיים - שיתפעלו מהרעיונות החדשים, ויתבשמו מריחם. לכן אני כותבת סקירות ספרים באתר הזה, ולא כותבת ספרים או סיפורים בעצמי. למעשה, כבר כתבתי מקצת מדעתי בסקירה שלי לספר "הכול משנה".

יוצאת מנקודת המוצא הבסיסית שיצירתיות היא חשובה, ושכל אחד רוצה וצריך להיות יצירתי, ממשיכה טינה זליג להדריך ברעיונות ליישום. חלק מהבעיה ב"קורס המזורז" הזה, שהוא מזורז. יכול להיות שאפשר לפתח חשיבה יצירתית, אבל זה לוקח זמן. שום דבר לא מזורז. בעיה נוספת בעיני היא הערבוב, העובר כחוט השני לכל אורך הספר, בין "יצירתיות" ל"חדשנות". לא כל אדם יצירתי ממציא דברים חדשים. סבא שלי, למשל, היה יצירתי מאוד בתיקונים ושיפצורים של דברים ישנים. גם לא כל דבר נפסל רק מפני שעושים אותו הרבה דורות. לפעמים חכמת הדורות המצטברת יוצרת משהו חכם מאוד, שלא בהכרח כדאי לשבור.

אולי מה שהפריע לי יותר מכל זה הטון. אני מחבבת מינוריות, ואילו הספר כתוב (או שאני דימיינתי אותו כך) בטון מז'ורי זועק, שקצת הכאיב לי באוזניים. אף על פי כן לא סבלתי במהלך הקריאה, וחלק מהדברים היו אפילו מעניינים מאוד. למשל, יש עמודים רבים העוסקים בעיצוב חללים וסביבות עבודה. אלה דברים חשובים מאוד, וגם מעסיקים אותי לא מעט, בלי קשר ליצירתיות. בנוסף, כדחיינית כרונית, אהבתי את התפיסה שלה שלחץ זמן מועיל לפריון עבודה. גם אני חושבת ככה. אז זה כבר וידוי שלישי, ולפני שאתחיל להוציא עוד שלדים מהארון, אני אסיים כאן את הסקירה.

נראה לי שאני צריכה להתחיל בוידוי. לכל אדם יש את הסטיות הסמויות שלו, אבל כדרכן של סטיות סמויות הן, איך לומר, סמויות. אז אני מוציאה כאן לאור סטיה שלי שמעתה לא תהיה סמויה יותר ואומר בגלוי: אני אוהבת ספרי הדרכה. עכשיו תורכם לומר "אוהבים אותך, נצחיה". נו? יופי. זה התחיל מזמן, עוד מהימים שבהם מצאתי את "אל דאגה" בתרגום ארכאי בספריה של סבא שלי, ולמדתי ממנו איך להפסיק לדאוג ולהתחיל לחיות. וזה המשיך... לא אמנה את הספרים, כי יש גבול לוידויים, אבל זה המשיך. אני מאוד אוהבת שמספרים לי איך לנהל טוב יותר את החיים שלי, איך לגדל טוב יותר את הילדים שלי, ואיך להשקיע בשוק ההון. שריטה שכזו.

את הספר הזה קנה האיש שלי, במסגרת כרטיס קניה די גדול של סטימצקי שהגיע אליו, כפרס על חשיבה יצירתית וכתיבת סיפור. קראתי, ו... לא נפלתי מהרגליים.

אני מוקפת אנשים יצירתיים מאז ומתמיד. בני משפחתי, עמיתים לעבודה, אנשים שפגשתי באוניברסיטה, חברים, תלמידים. ואני לא אדם יצירתי (ואולי זה הוידוי השני שלי בסקירה הזאת). היה זמן שהדבר העציב אותי עד מאוד, זמן שבו נכנסתי למקום כמו "בצלאל" וחטפתי דיכאון רק מלחוש את האווירה היצירתית הנושבת במסדרונות. אבל עבר לי. עוד בזמן התואר השני הבנתי שהרבה יותר כיף לי לפרש, לארגן ולשכפל יצירות של אחרים, ולא ליצור בעצמי. אחרי שהות בקרב יצירתיים, למדתי שיש צורך גם באנשים אחרים: כאלה שיסדרו את כל היצירתיות הזו, או את הבלגן שהיא משאירה אחריה, או שיקרקעו אותה קצת לקרקע המציאות. וגם כאלה שימחאו כפיים - שיתפעלו מהרעיונות החדשים, ויתבשמו מריחם. לכן אני כותבת סקירות ספרים באתר הזה, ולא כותבת ספרים או סיפורים בעצמי. למעשה, כבר כתבתי מקצת מדעתי בסקירה שלי לספר "הכול משנה".

יוצאת מנקודת המוצא הבסיסית שיצירתיות היא חשובה, ושכל אחד רוצה וצריך להיות יצירתי, ממשיכה טינה זליג להדריך ברעיונות ליישום. חלק מהבעיה ב"קורס המזורז" הזה, שהוא מזורז. יכול להיות שאפשר לפתח חשיבה יצירתית, אבל זה לוקח זמן. שום דבר לא מזורז. בעיה נוספת בעיני היא הערבוב, העובר כחוט השני לכל אורך הספר, בין "יצירתיות" ל"חדשנות". לא כל אדם יצירתי ממציא דברים חדשים. סבא שלי, למשל, היה יצירתי מאוד בתיקונים ושיפצורים של דברים ישנים. גם לא כל דבר נפסל רק מפני שעושים אותו הרבה דורות. לפעמים חכמת הדורות המצטברת יוצרת משהו חכם מאוד, שלא בהכרח כדאי לשבור.

אולי מה שהפריע לי יותר מכל זה הטון. אני מחבבת מינוריות, ואילו הספר כתוב (או שאני דימיינתי אותו כך) בטון מז'ורי זועק, שקצת הכאיב לי באוזניים. אף על פי כן לא סבלתי במהלך הקריאה, וחלק מהדברים היו אפילו מעניינים מאוד. למשל, יש עמודים רבים העוסקים בעיצוב חללים וסביבות עבודה. אלה דברים חשובים מאוד, וגם מעסיקים אותי לא מעט, בלי קשר ליצירתיות. בנוסף, כדחיינית כרונית, אהבתי את התפיסה שלה שלחץ זמן מועיל לפריון עבודה. גם אני חושבת ככה. אז זה כבר וידוי שלישי, ולפני שאתחיל להוציא עוד שלדים מהארון, אני אסיים כאן את הסקירה.