קארי בל היא בת 23 שחיה כל חייה במדיסון, ויסקונסין, עובדת בעבודה חסרת השראה כספרנית באוניברסיטה - משרת סטודנטית שהפכה קבועה. היא חיה חיים משמימים וחסרי סיפוק, את כל חבריה היא מכירה בערך מגן הילדים, החבר שלה הוא החבר מהתיכון והיא רוצה שינוי. בתאונה טפשית החבר שלה נפגע והופך משותק, ומסלול חייה משתנה ומוסט לכיוון חדש. היא מנסה חיים אחרים אבל מתברר לה שהחיים אינם בגד שאפשר להחליף: החיים זה משהו שצריך להתאים לך, ואם לא הם ממתחילים להתפרק בשוליים, וחותרים נגדך לתקן את עצמם.
פאקר מדגישה מאד את החיים הפרובינציאליים במערב התיכון, את חוסר התיחכום, את "כולם מכירים את כולם" את השיעמום ואת החיים הצפויים שמהם חלק מהצעירים רוצה להימלט, ויש להם בחירה בין שתי אפשרויות: להיטמע בעיר הגדולה ולהעמיד פנים שהם משהו שהם לא, או להרגיש שהחיים הנחשקים שם אינם חייהם, ולהשלים עם החיים שדחו. היא מעלה שאלות רלוונטיות המעסיקות את כולנו - כמה אתה מחוייב לחיות את חייך בהתאם לציפיות החברתיות ממך? מהי חברות? ועד כמה האדם מחוייב להגשים את עצמו ולמצות את יכולותיו?
היה לי קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה. מצד אחד ספר ביכורים שהסופרת עבדה עליו עשר שנים, מחייב לפחות הצדעה למאמץ שהשקיעה, במיוחד כי הוא כתוב היטב. מצד שני 516 עמודים שמוקדשים לרגשות אשם? כל כך הרבה פעמים כתוב הביטוי "אני מצטער/ת" על הטיותיו השונות, שביקשתי להגיד לקארי בל (שם שהזכיר לי דמות מקומיקס...) "הפסיקי להתנצל ולהצטער. נסי להתקדם ולברר מה את רוצה לעשות..." אבל היא לא שעתה לעצתי, והמשיכה להתנצל על מה שעשתה, על מה שלא עשתה, וגם על מה שמישהו אחר עשה...
אפשר להבין מדברי שלא אהבתי את הספר אבל זה לא נכון: הוא כתוב טוב וכבונוס יש שם תאורי אופנה משובבי נפש. אבל לא אהבתי את הגיבורה ולא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות המתוארות. חבל. "לא ממצה את כישורייך" - משפט של המורה שלי ביסודי.


















