לפני מספר חודשים סערה הרשת הוירטואלית בארץ. אשתו הצעירה של חייל צה"ל שנפצע קשה מאוד סיפרה שנמצאה הדרך שבה הוא יעניק לה גט, והיא יוצאת לדרך חדשה, בניסיון לחיות את חייה. כדרכם של סטטוסים נפיצים, גם הפוסט הזה קיבל תהודה רבה, והמפרסמת שלו נאלצה להתמודד עם הרבה תגובות עוינות התוקפות אותה איך "כשקצת קשה, כבר עוזבים?" בלי לחשוב לשנייה על משמעות החיים בנוכחות פגוע ראש שרק לומד ללכת ולדבר.
קארי בל דומה לאותה אישה צעירה, וגם שונה. היא לא נשואה, אבל היא ומייק חברים מגיל 13, ושמונה השנים שהם ביחד פלוס טבעת האירוסין שעל אצבעה מהווים מחויבות לא פחותה. הם יחד, אבל קארי הרגישה מפקפקת ומשועממת כבר תקופה. ואז מייק קופץ מהמזח ונפצע בצורה קשה, וקארי מסתבכת בין תחושות נאמנות, רצון לברוח, וייסורי מצפון. וזה, פחות או יותר, הספר. בחורה צעירה שנתקלת פתאום בחיים. בשאלה אם מה שהיא אהבה היה מייק, או שמא השיגרה והוודאות שבזוגיות איתו, החברה שמספקת לה המשפחה הגדולה שלו, או דברים אחרים. קארי יוצאת למסע חקירות ומגיעה לצורך זה ממדיסון המשפחתית והמנומנמת אל ניו-יורק העיר הגדולה.
בעיני גרעין הספר היה מעניין, אבל הרגשתי קצת כשל בפרטי הביצוע. המון מחשבות של קארי על עצמה וסביבתה, ומעט מדי פיתוח של קונפליקטים כואבים וצורבים. קצת תחושה של ספר שנכתב באמת לאורך עשר שנים, אבל לא לטובה. לגיבורות נשים שמתמודדות עם עצב עמוק יש תרפייה מסוגים שונים - אפייה, או בישול, או טיולים בטבע. אצל קארי זו תפירה, והספר מלא בתיאורי בדים וגזרות ותיאורי תפירה. התוצרים כנראה אמורים גם להיות סימבולים למשהו בעלילה, אבל לא הבנתי את הסימבוליות.
קראתי את הספר ברכבת בנסיעה צפונה, וגם קצת ברכבת דרומה חזרה (כשהיה מקום לשבת), והוא באמת מתאים טוב לזמן נדידה מהורהר כזה. מאחלת לכל הנשים והאנשים שלא יידרשו לדילמות כגון אלה, ושיחליטו אם להמשיך או להיפרד בנסיבות בריאות וטובות לשני הצדדים.


















