(דבר ראשון, זאת הולכת להיות ביקורת ממש עלובה ויבשה. הרבה זמן שלא כתבתי ביקורות, וגם העובדה שזה שלוש בלילה עכשיו ואני מתה מעייפות לא ממש עוזרת לי...אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה עכשיו אני אמשיך לדחות את זה...אז מראש- תסלחו לי.)
אז אני חושבת שהתקציר של הספר ממש ממש ממש עלוב. לא מבינים שום דבר ממה שבאמת קורה בספר מהתקציר הזה. וזה פשוט חבל.
טוב, אז...אני לא יודעת אם זה נקרא ספוילר או לא...כי זה קורה ממש בתחילת הספר אז...
אזהרת אולי ספוילר
מיה בעצם עוברת תאונה בדקות הראשונות של הסיפור ובמשך כל הספר היא מתלבטת האם להישאר או לעזוב. למות או לחיות. ומה שבאמת יפה בסיפור זה שיחד עם ההתלבטויות שלה הסופר חושף גם יותר יותר פרטים מחייה של מיה. לאט לאט מגלים יותר עליה, על המשפחה שלה, על החבר שלה...
זה ספר פשוט מרגש שלא כדי לפספס. למרות שיש כמה קטעים שהם טיפה, אבל ממש טיפה נמרחים, זה ספר שכדאי לקרוא.

אני חושבת שהספר הזה הוא בדיוק כמו הסטוצים של טוליבר, אחיה של הרפר.
קצר, מהיר, מהנה ובלתי מחייב.
זה באמת ספר טוב, מותח, מעניין, מצחיק...
העלילה יוצאת דופן ומושכת באופן מיוחד. ברצינות, מי לא היה רוצה לקרוא על אישה שיכולה לראות את הרגעים האחרונים של המוות של הגופה?
ומה שעוד אהבתי זה שלמרות שהכל נפתר, עדיין נשארת הנקודה הלא פתורה הזאת עם אחותה הקטנה.
והם גם לא משתקעים בעיירה וחיים ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה", הם פשוט עוזבים הכל מאחוריהם וממשיכים למקרה הבא.
בקיצור, ספר טוב ויוצא דופן ששווה קריאה...

מי לא מכיר את המשפט העתיק והמפורסם מכולם "אל תשפוט ספר לפי הכריכה"? מסתבר שאני, כשהייתי בכיתה ג'.
אמא שלי באה אלי עם הספר אחרי שהתלוננתי על זה שאין לי מה לקרוא. זה ספר ששכב אצלי במדף כבר הרבה זמן ואני אפילו לא שקלתי לקרוא אותו כי הכריכה נראית משעממת (אפילו לא טרחתי לקרוא את התקציר). לא משנה כמה היא ניסתה לשכנע אותי שהספר לא משעמם- זה לא הלך לה.

עברו כמה שנים, עברנו דירה ויצא שנאלצנו לישון ביום שישי עם ערימות של ארגזים. כולם ישנו, שקט אימים, ומתוך השעמום התחלתי לנבור בארגזי הספרים. כמובן שהספר הראשון שהופיע מולי היה הספר הזה, ומפני שזה היה או זה או ספרי ילדים- בחרתי אותו.
אז התחלתי את הספר, בלי צפיות מיוחדות כלשהן, ולכן הופתעתי מאוד כשראיתי שאני נשאבת לתוך הספר, מתאהבת בדמויות שם (במיוחד באלישע) צוחקת איתן...
כמובן שבסוף הספר מצאתי את עצמי בוכה על אלישע האמיץ, שעוד לא הספיק לחיות למרות שהיה יכול לגדול להיות אדם נדיר ומיוחד. לא האמנתי על הילד המיוחד הזה שלמרות שהרבה אחריות מוטלת על כתפיו הוא עדיין מסוגל לחייך והדביק את כולם בשמחה המיוחדת שלו.

הדבר היחיד שהתחרטתי עליו זה העובדה שקראתי את התקציר, זה הרס לי הכל.
בגלל זה ביום ראשון הכרחתי את חברה שלי לקרוא את הספר בלי לקרוא את התקציר (גם היא התווכחה כי היא חשבה שזה משעמם), אני אפילו לא יודעת אם היא באמת קראה את הספר או שהיא רק קראה כמה עמודים מההתחלה, מהאמצע ומהסוף, אבל אם היא לא קראה- אז אני יודעת שהיא הפסידה.
זה ספר שמאז הפעם הראשונה שקראתי אותו, קראתי לפחות עוד כמה פעמים. זה באמת ספר שאסור להפסיד, לא משנה מה...

טוב, לא יכולה לכתוב כאן משהו שכבר לא אמרו רבים לפני...
העלילה באמת מותחת, מרתקת, מדהימה, סוחפת מרגשת...אני יכולה לחפור כאן עוד הרבה, אבל כמו שכבר אמרתי- רבים לפני כבר ניסחו בדיוק את מה שאני חושבת עליו.
כשאתם חושבים על זה, נראה כאילו לכל הסופרים יש את ה"מתכון המושלם לספר טוב" (למרות שלכמה מהם אין את המתכון המדויק- מה שיוצר ספרים לא כל כך טובים...)
אני אפילו יכולה לתאר איך הוא הולך, משהו בסגנון הזה:
כתיבה קלילה, זורמת- לא פשוטה מדי, אבל באותה מידה גם לא ממש מסובכת.
עלילה טובה- לא צפויה מדי, וגם לא כזאת שצריך לשבור את הראש כדי להבין.
הרבה מתח- כל הרבה הרי זה משובח!
רומנטיקה- לא להפוך את זה לרומן רומנטי דביק.
בלי להרוג יותר מידי דמויות חשובות...
הבנתם את הקטע...
אז כמו שאמרתי, מעטים הם הסופרים שיש להם את המתכון המושלם, וקסנדרה קלייר היא ללא ספק בין המעטים בעלי המתכון.
כששמעתי שזה לא הספר האחרון בסדרה פשוט קפצתי מאושר, סיפרתי את זה לכל מי שאני מכירה (למרות שהם חייכו בנימוס וברחו), זה פשוט עשה לי את היום.
אבל תהרגו אותי, רק האל יודע איך היא הולכת להמשיך את זה...בכל אופן, אני מחכה להמשך בקוצר רוח!

לפעמים אני חושבת שאנשים לא מעריכים כראוי את הדבר הזה שנקרא "כתיבת ביקורת".
ברצינות! אני לומדת בכיתה שאף אחד שם לא מתעניין בספרים! (חוץ מילדה אחת שקוראת ספרים ממש שונים ממה שאני קוראת...)
אז בגלל זה, כשהייתי מסיימת ספר טוב לא היה לי למי להגיד:
"אתה לא מבין איזה ספר טוב קראתי!"
אבל כאן אני יכולה לחפור כאוות נפשי על הספר! (אז אולי באמת כדאי שאני יפסיק לחפור על זה ויתחיל לחפור על הספר...)
טוב, אז...אהה, ויש טיפה ספויילרים...
אז כשהיה הקטע הזה שקרטר אמר לה לא להתקרב יותר לסילבן ממש התעצבנתי. עם כל הכבוד לקרטר אני חושבת שיש לאלי את הזכות להחליט בעצמה עם מי היא תסתובב! הוא מגונן עליה באופן ממש מרגיז!
ובקשר לפרידה שלה מקרטר - אני חושבת שאנג'ל ביטאה באופן מושלם את הרגשתי, כל מילה מיותרת...
גם לא ממש התלהבתי כשאלי התחילה לשקר לכולם, זה מובן מאליו שמתישהו הכל יתפוצץ לה בפנים...
ועכשיו בקשר לדמויות: אין על הדמות של זואי, למרות שבהתחלה היא הייתה טיפה מעצבנת, אני מתה על הדמות שלה!
והדמות של ניקול, אני פשוט מטורפת עליה! (טוב, מה שעזר לי עוד יותר לחבב אותה זה היה כשהיא גילתה שהיא וסילבן לא זוג - זה היה מושלם!)
ומה שעיצבן אותי זה שעוד לא גילו מי הבוגד! (למרות שאני חושדת בג'רי, המורה הזה ובג'ולס...)
את הספר קראתי עד שעה אחת בלילה ואז פשוט הכרחתי את עצמי לישון כדי שישאר לי כמה עמודים לקרוא מחר...לסיכום - ספר מעולה!

אחרי שרשרת שרוכה של ספרים שנראו במטיחים אבל אכזבו בגדול, זה היה האור באפלה!
מיד כשראיתי את הספר ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ובאמת כבר מהעמוד הראשון אהבתי אותו.
אהבתי את הצורה שבה הספר מסופר, אהבתי את אלבי, אהבתי את נאטי, רמונה, ולא יכולתי להפסיק לצחוק מהבלונדיניות של קול...
טיפה התבאסתי על זה שלא מגלים את השם של בוב...
והסוף באמת היה ממש מפתיע!
בקיצור, מומלץ בחום לכולם...

אוקי, אז ככה:
בגלל שראיתי שאין את התקציר כאן אז אני יספר בקצרה על הספר.
מסופר על נער דתי ונערה חילונייה שנפגשים בכנס שורשים (הם לא קרובי משפחה - היא חברה של אחת מהבנות דודות).
בתקציר של הספר אומרים שזה עליהם, על האהבה המסובכת שלהם אבל לא מזכירים את הדמויות הראשיות עד לבערך עמוד חמישים!
והם נפגשים בפעם הראשונה רק אחרי משהו כמו מאה עמודים (!) ומתי שהם מדברים זה גם, אחרי עוד עשרים עמודים ככה...
בכל ההתחלה מתואר על כל העץ המשפחתי של הבן (אלי) וזה מתואר ממש כאילו הולכים להתמקד בזה במשך כל ההמשך.
הספר לא ממש החלטי בגלל שאיך שהם נפגשים נזנחות כל הדמויות מההתחלה ומדובר רק עליהם.
מה גם שהסוף נשאר ממש פתוח ואני לא יודעת מה עם האנשים האחרים שקראו את הספר אבל אותי זה ממש עצבן...
בקיצור, הרעיון ממש יפה, והספר נחמד מאוד, למרות שציפיתי ליותר...
(ומגיע לזה שלוש וחצי כוכבים, לא ארבע ולא שלוש!)

לא שווה קריאה. זה הדבר הראשון שיש לי לומר עליו.
כל הדמויות שם כאלה רדודות, ובמיוחד הדמות הראשית - שיר.
אני באמת לא הצלחתי להבין מה יש לה להסתובב עם הנפוחות האלה מהשכבה שלה, כאילו, ברצינות?
זה היה מובן מאליו שכל מי שהתחיל לדבר איתה מהרגע שאחיה נהיה מפורסם לא שווה תגובה מצידה. (אבל מובן מאליו שהיא לא קלטה את זה...)
ואיך שהיא זרקה את החברה שלה בשביל ה"מקובלות" (שברור שהן מנצלות אותה...)
אני הייתי מעדיפה חברה אחרת - שלא תלויה בפרסום של אחיה...
למרות שממש בסוף הקטע עם יובל הצליח להעלות בי חיוך (וגם הוא היה צפוי)...
ומשהו לטובת הספר - האיורים שם היו ממש חמודים..

למען האמת אני לא מסכימה עם כל הביקורות הטובות.
זה ספר נחמד, לא יותר. טיפה התאכזבתי הפעם.
לסיכום - לא הייתי מחפשת את הספר וטורחת לקרוא, רק אם הוא היה מגיע אלי והיה לי זמן - הייתי קוראת...