הספר "מ'חניבעל' למלחמה" מאת אל"ם (מיל') ד"ר שמואל גורדון (הוצאת מערכון ומודן, 2011) ניתח את קבלת ההחלטות האסטרטגיות שקיבלו הדרג המדיני והצבאי הבכיר במהלך מלחמת לבנון השנייה. גורדון, בעברו טייס קרב ומפקד בכיר בחיל האוויר, גרס כי היו שלוש החלטות כאלו.
הראשונה היא ההחלטה על תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח עם פרוץ המלחמה, כפעולת גמול בתגובה לחטיפת החיילים בידי חזבאללה. במטה הכלל, אף כי "הציע ראש אגף המבצעים גדי איזנקוט לחשוב היטב לפני החלטה על פעולה" (עמוד 60) הדעה הכללית הייתה שיש לפגוע קשה בלבנון.
"הרמטכ"ל וראש אגף מבצעים אלוף גדי איזנקוט תמכו בהפצצת תשתיות, ואילו ראש מהממשלה, שר הביטחון, ראש השב"כ, ראש המועצה לביטחון לאומי וראש האגף המדיני־ביטחוני של משרד הביטחון התנגדו לכך ותמכו בהפעלת התכנית נגד מערך הרקטות קרקע־קרקע"(עמוד 80). לבסוף התקבלה פשרה והוחלט לתקוף את מערך הרקטות וכן כמה מטרות תשתית. "מטוסי חיל האוויר חצו את קו הגבול עם לבנון והחלו לתקוף תשתיות ואת מערך הרקטות לטווח ארוך ובינוני. חלק גדול ממשגרי הרקטות הושמדו" (עמוד 67).
ההחלטה השנייה, שהמחבר ציין שמתח עליה ביקורת בתקשורת בזמן אמת, הייתה הפצצת רובע הדאחיה בבירות, שכונה אזרחית בה שכנו בונקרים ומרכזי הפיקוד והשליטה של חזבאללה. "צה"ל ראה ברובע דאחיה מטרה חשובה במסגרת פתיחת המלחמה. המטכ"ל מנה כמה תוצאות חיוביות שהתקפיה אמורה הייתה להניב: השפלת חזבאללה וראשיו על ידי הצגת חוסר האונים וחוסר היכולת שלו למנוע את הרס מרכז השלטון שלו עצמו; הגברת הלחץ על מנהיגי הארגון לקבל את התכתיב הישראלי; חיזוק ההרתעה הישראלית; פגיעה אפשרית במנהיגי חזבאללה; וחשוב לא פחות, מנוף להאצת מעורבות בין־לאומית להשגת הסכם וסיום הלחימה" (עמוד 109). בפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע כי "ההפצצה הייתה מכה קשה לחזבאללה, פיזית ומנטאלית. ׳שכונת׳ המגורים נפגעה קשות, המפקדות חסרו הגנה ורק הבטון הציל את צמרת הארגון. התברר לאותה צמרת כי ישראל מתכוונת הפעם ׳ברצינות׳. בממשל הישראלי גברה ההכרה שהמבצע ׳שינה פאזה׳, ממבצע למערכה אינטנסיבית ואולי ממושכת" (עמוד 110).
ההחלטה השלישית, שבעיני גורדון הייתה אסונית ממש, הייתה להמשיך את המלחמה לאחר שמוצו ההישגים שהיה בכוח חיל האוויר להביא. זוהי טענה מוכרת שבה דגלו גם קברניטים בדרג המדיני ומפקדים בכירים בזמן אמת. כך למשל מביא המחבר את המלצת המליץ ראש אגף המבצעים גדי איזנקוט, ב־22 ביולי (עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה), לחתור לסיום מהיר של המלחמה. "אנחנו נמצאים בתחילתה של הנקודה הזו (סיום הלחימה), אולי עוד יום־יומיים של מיצוי המהלך הקרקעי המוגבל" (עמוד 135). איזנקוט, יוצא גולני שלחם שנים ארוכות בלבנון, אמר אז שלדעתו "אנחנו נמצאים כבר בתוך תחילתו של החלון הזה שצריך למצות אותו. (כאן נבהל מעצמו והסתייג) זו דעה פרטית שלי. דעת הצבא זה משהו אחר" (עמוד 136). הרמטכ"ל חלוץ התעקש על עשרה ימים נוספים והמלחמה ארכה 34 ימים בסך הכל.
ניכר כי הספר הוא כתב הגנה על ביצועי חיל האוויר במלחמה, וככזה הוא מלא ביקורת על עצם הפעלת כוחות היבשה ופקפוק במה שהשיגו או יכלו להשיג. בהתאם לכך ציטט המחבר את הרמטכ"ל חלוץ שקבע כי "יכולותיו של חיל האוויר הן שהביאו את מרב התוצרת המבצעית. נכון שחיל האויר לבדו אינו מנצח מלחמות, אינו כובש שטחים ואינו תוקע דגלים על ראשי גבעות, אך בכל הקשור לגרימת נזק קשה ומעבר לציפיות היריב - חיל האוויר היה והינו התשובה. השמדת הרקטות ארוכות הטווח הייתה הישג מבצעי ללא אח ורע; הפגיעה במרכזי השלטון של חזבאללה בבירות הייתה מדויקת והרסנית; ניתוק דרכי האספקה והפגיעה בעורף הלוגיסטי באזור בעלבכ בוצעו על פי התכנון; בנוסף פעל חיל האוויר לפינוי נפגעים ולמתן תמיכה לוגיסטית; אך הוא נדרש גם לכסות על פערי היכולת והביצוע של כוחות היבשה" (עמוד 167).
אפשר להתווכח עם הטענה הזו, שכן התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.
אבל דווקא הביקורת שהביא מדברי הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') אמנון ליפקין שחק על חלוץ, שעשה את כל שירותו כטייס קרב ומפקד בחיל האוויר, מדויקת יותר. "היה לנו רמטכ"ל שהמערכה הייתה עבורו מבצע גדול ראשון. המבצע התגלגל לקווים יבשתיים, שהם לא בדיוק תחום ההתמחות שלו" (עמוד 137), וכך הם נראו, קבע ליפקין שחק בצדק.
גורדון מתח בספר ביקורת נוקבת על כך שבמלחמה לא בוצע איגוף אווירי. "חלופת האיגוף האווירית לא הייתה בעלת זכות קיום בשבוע הראשון; אך לעומת המתקפה הקרקעית הכושלת שלאחר מכן, חובה לשקול אותה כחלופה מתחרה, בעלת יתרונות רבים, וכנראה עדיפה לאין שיעור על תפיסת ההפעלה הקרקעית שמומשה במלחמה" (עמוד 173). זוהי לא רק דעתו של גורדון, אלא גם דעתו של השר והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שהמליץ עליה לראש הממשלה אולמרט, בטרם המבצע הקרקעי הגדול בסוף המערכה.
"איגוף אווירי נבדל במהותו מאיגוף אנכי. באיגוף אנכי משמש הכוח האווירי בעיקר להובלת הכוח הקרקעי לאתר ההנחתה. הכוח היבשתי הוא שנושא בנטל הלחימה. כיום, באיגוף אווירי, התובלה היא רק אחת ממשימות הכוח האווירי. הוא נושא בנטל השגת המודיעין באמצעות מטוסי צילום, מטוסי מודיעין ומזל"טים. הוא מהווה את עיקר הכוח ההתקפי של האיגוף באמצעות מסוקי קרב, מטוסי תקיפה ואחרים ואחראי על הגנת שמי הכוח המונחת מפני תקיפות אוויריות. הוא גם נושא בנטל האספקה, החילוץ, התקשורת והשליטה בכוח המונחת. הכוח המונחת הוא עוגן קרקעי וציר מרכזי. תפקידו להחזיק בשטח חיוני ולהשתלב עם המטוסים והמסוקים במשימותיהם. זוהי משמעותו של איגוף אווירי" (עמוד 174).
גורדון ציין בצדק כי "מבצע איגוף אווירי דורש תכנון וניהול. קשה לשלוף אותו מהמותן. ואמנם צה"ל חשב על כך, תכנן והתכונן למבצע מסוג זה" (עמוד 174), אך הצבא "החל במבצע רק בשלבים האחרונים של המלחמה ולא אפשר לו למלא תפקיד משמעותי" (עמוד 175). עם זאת היו יש לציין כי קביעת גורדון כי "גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצע 'עופרת יצוקה' לאחריה, השלב הראשון והמצליח שלהם היה מבצע אווירי במשך כשישה ימים" (עמוד 169) היא שגויה לחלוטין. וכמו גם הקביעה כי במהלך מלחמת לבנון השנייה "הכוח היבשתי לא מנע שיגורי רקטות וסבל אבדות לא הכרחיות" (עמוד 232).
בהקשר של האיגוף האווירי וצמצום ירי הרקטות, ראוי לציין את לחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל. אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56".
הכוח היבשתי הביא לצמצום משמעותי של ירי הרקטות גם במבצע "עופרת יצוקה". כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה, למשל. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.
גורדון כתב ספר קולח וכתוב היטב, אך המסקנה העולה ממנו היא שחיל האוויר הוא התשובה הכמעט יחידה לאיומים שעל ישראל. לעובדה שהמענה צריך להיות משולב, יבשתי, ימי ואווירי, ושרק מענה שכזה הביא ויביא הישגים של ממש במערכה, הוא לא נתן להפריע לו בדרכו אל האמת שלו.