אם הגעתי למימוש עצמי, אין לי בעיה למות בגיל חמישים. ברור שאעדיף ללוות את ילדיי, לשחק עם נכדיי ולהזדקן עם אהובת לבי. ליהנות מכל שנייה טובה ורעה שנותרה. אבל אם הגשמתי את עצמי, אפרד בשלווה מהעולם.
רנדי פאוש, חולה סופני, מציג בהרצאתו האחרונה את רשימת המשאלות שערך בילדותו, ומתאר כיצד אחת אחר השנייה, מימש אותה. אם הייתה זו פרוזה, תכף הייתי סוגר את הספר, מתנער מחוסר האמינות הספרותי של הכותב. להגשים את כל המשאלות, זהו הרי תסריט דמיוני. אבל מדובר בסיפור אמיתי, ולא חולקים על אדם על ערש דווי. האם היה זה המזל, האופטימיות או הנחישות שסייעו לו? כנראה שילוב של שלושתם.
תחילה הרגשתי שהדובר מתאר את דבריו במין לקוניות רובוטית, תוצאה בלתי נמנעת של שימוש בצד שלישי (הספר עובד על-ידי עיתונאי). אומנם אט אט הבנתי שזוהי רוח הדברים, להתמקד בעיקר, ולא בתפל, בחיים ולא במוות. בכל זאת מעניין היה לדעת כיצד פאוש היה כותב את ספרו, באילו דימויים היה משתמש, ואילו פרטים היה מוסיף או גורע.
פאוש שם לו למטרה, לסייע לאנשים להגשים את חלומם (כפי שסייעו לו), ברמה האישית והקבוצתית. אני חושב שגוף הפועל לאפשר לאנשים יצירתיות חסרת מעצורים הוא יוצא מן הכלל. היצירתיות נוטה לכיוון הנפש וחושפת בפנינו את תשוקותינו. בלי שנשים לב, נצלול אל נבכי נפשנו ונערוך היכרות אמיתית עמה ("הטעיית ראש" קלאסית כפי שהיה מציין).
הרעיון להותיר עיזבון רגשי לילדים בדמות הרצאות, ספרים וסרטונים קסום בעיניי. הנוכחות שלו כמורה רוחני עבורם, עתידה להיות משמעותית לא פחות מנוכחות פיזית של הורים רבים, ולמרבה הצער, אף יותר. בשלב מסוים (בדגש על הסוף), מצאתי עצמי, באופטימיות פאושית טיפוסית, מתפלל שארע נס, ורנדי עדין בין החיים, מגדל ומחנך את ילדיו. אבל כפי שתיאר באחד מפרקיו, לא לכל האגדות יש סוף טוב.
החלק האחרון מגולל את תובנותיו של פאוש אודות החיים, לא באופן מטיף וטרחני, אלא בכנות מעוררת השראה. מהבולטות בעיניי - האומנות האבודה של מכתבי התודה, הכרה עצמית, פשטות הבקשה וטוב לבו של האדם.
גם אם רוב המסרים לא היוו עבורי חידוש או תאמו את השקפת עולמי, עדין נחמד להיחשף לתובנותיו של הדובר. חלקם הציתו בי מחשבה, וחלקם חידדו את מה שכבר הסקתי בעצמי.
באחת מתבונותיו חילק את האנשים לשניים, טיגר אוהב השעשועים ואיה העגמומי (שתי דמויות מ"פו הדוב"). אין ספק שפאוש הוא טיגר קלאסי, אופטימי ונמרץ. בתור איה קלאסי, אני מעריך את דרכו, משכיל ממנה, אך ממשיך לצעוד בדרכי שלי.
הספר לא חוסך בקלישאות, אך הן אינן מייגעות, אלא תואמות את האופטימיות של רנדי, תכונה שהיא חלק בלתי נפרד המורשת שלו. הוא אדם מיוחד, חשים זאת מהרגע הראשון. ריאלי אך חולם, קשוח אך רגיש, גוסס ומאושר. לא בכדי סיפורו הכה גלים.
זוהי הזדמנות נדירה להציץ לעיזבונו הרוחני של אב לילדיו, לא באופן עמום וקודר, אלא בפשטות וישירות שובה.
שש משאלות ילדות פאוש הגשים, וסביר להניח שאף יותר. ברשימת "דברים לעשות לפני המוות" שערכתי בחטיבה, מצאתי שש משאלות גם כן. בינתיים הגשמתי רק אחת (לשמוע בגרמופון את The Dark Side Of The moon). כמעט עשור חלף, ושני חלומות משמעותיים נוספו ועיצבו את חיי. ועדין הרשימה של הנער המתבגר ההוא, רלוונטית היום, כפי שהייתה אז. ומי יודע, אולי אם קצת קסם פאושי טיפוסי, אוכל להגשימה.
מומלץ.
