מישהו פה באתר אמר פעם, שספרים אוצרים בתוכם את מי שהיית כשקראת אותם לראשונה, כמו פרחים מיובשים.
אני הופכת עכשיו את הדפים ורואה בבירור את הפרח היבש שהוא היא. יש לה עיניים גדולות, וכל עולמה התמוטט עליה לפני פחות מחודש. עבור מישהו אחר זה אולי לא ייראה גדול כל כך, אבל בשבילה זה היה עצום. בשבילה זה היה כמו מקדח שקודח בבטנה ומרוקן אותה מבפנים, עד שהיא הייתה חלולה.
היא הייתה מסתובבת בימים ומרגישה את החור הפעור הזה בבטן, ובלילות היא הייתה מנסה לבכות, אבל הדמעות לא יצאו. הן לא רצו. ולמה להן באמת? בחוץ היה כל כך הרבה פחד... ובפנים היה להן המון מקום, כי הרי כבר לא היה שם שום דבר אחר.
וככה זה נמשך. החופש הגדול התערבל לתוך עצמו מסביבה, כמו מערבולת של חול שחנקה אותה. ואז, בשעתה הקשה ביותר, היא פגשה את פרסי ג'קסון.
והוא הציל אותי.

הרבה אנשים פה אוהבים את פרסי ג'קסון כי זה ספר טוב. אני אוהבת אותו כי אין לי ברירה אחרת. כי אתה לא יכול אלא לאהוב את מי שהיה שם בשבילך כשאף אחד אחר לא היה. אני אומרת פה הרבה שפרסי ג'קסון הוא הילדות שלי, אבל זה לא בדיוק נכון. קראתי אותו כשהייתי בת 12, לפני ארבע שנים בדיוק (אל תתפסו אותי על היום, אבל זה היה בתחילת החופש הגדול.) וכבר כמעט הייתי בגיל ההתבגרות אז, כך שאי אפשר באמת לומר שגדלתי עליו או משהו.
יותר נכון לומר גדלתי איתו. אומנם הוא התבגר בחמש שנים בזמן שעבר, ואני רק בכמה שבועות, אבל מבחינה נפשית הייתי אז בתקופה הכי רגישה ועדינה שלי, בדיוק רגע אחרי שבר ושנייה לפני שאני מתאחה וצומחת מחדש.
ואני לא יכולה להגיד שאני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיו, כי ככל הנראה הייתי בדיוק באותו מקום. ואני לא יכולה להגיד שהוא המתיק את הזמנים הרעים, כי הוא לא, וכי החודשיים האלה היו הגרועים בחיי גם אחרי שקראתי אותו.
אבל לטוב ולרע, הוא היה שם. בין הידיים שלי, ובתוך הלב שלי, וכשקראתי אותו לא הרגשתי לבד.

ואני לא עומדת לומר שזה ספר מופת, כי אם להיות כנה - זה לא.
אבל זה ספר מהנה וקריא ומצחיק,
וזה ספר חמוד עם רעיון מעולה ודמויות מדהימות,
וזה ספר עם כתיבה מדהימה ושמות מעולים לפרקים,
וזה ספר שמשאיר אחריו טעם של עוד,
וזה ספר שבאים אחריו ספרים טובים באותה מידה,
וזה ספר שעושה לך חמים בלב כאילו אכלת אמבורסיה,
וזה ספר סוף סוף הגיוני שהדמויות לא מתאהבות בו בשנייה הראשונה שהן נפגשות (תודה לאל),
וזה ספר שנכנס ללב של מיליוני אנשים, ומיליארד סינים לא טועים, נכון?
וזה ספר שיותר מהכל, גורם לך להרגיש בבית.

ניסיתי לפני כמה שנים להקריא אותו לאחותי. הגענו ממש לפרק שהוא מגיע למחנה, ושם נשברנו. אני גיליתי במהלך הניסוי המלבב שאחותי היא היפראקטיבית כשזה מגיע לקריאה, והיא גילתה... טוב, היא גילתה מה הדרכים הכי טובות לגרום לי להתמוטטות עצבים. בכל מקרה, מאז אותו מאורע הספר נשאר בחדר שלה, על כל צרה שלא תבוא, אולי היא אפילו תקרא אותו, ולפעמים כשאני רואה אותו שם, על המדף שלה, עובר בי רעד נעים שזועק אליי "כאן את שייכת! כאן טוב לך!"
ובאמת שם טוב לי. ותמיד יהיה לי, על כל מקרה.
וזו הסיבה שאני אוהבת את פרסי ג'קסון.


נ.ב
במהלך כתיבת הביקורת הזו אני לובשת את חולצת מחנה החצויים שלי. זה לגמרי במקרה, אני נשבעת לכם.

הערה: לא קראתי את "הארי פוטר", שמשום מה רבים טוענים שהסדרה "פרסי ג'קסון" מבוססת עליו (העתקה), אז אני לא אתייחס לנקודה זו - סליחה מראש

שיוהההההוווווווואוווווווו!
פצצת קריאה נוספת - ואולי בעצם קראתי אותם בסדר ההפוך - פרי מפעליו של ריק ריירדן המהולל!

ספר הרפתקאות משעשע, המתאר בפנינו את סיפורו של ה"חצי ילד, חצי אל, גיבור מושלם": פרסי ג'קסון.
ריק ריירדן, כמו שאמרו רבים לפניי, התברך - מעבר לכשרון הכתיבה האדיר שלו - ביכולת לשלב את החיים של הנוער והילדים בספר הזה, עם המיתולוגייה היוונית, תוך כדי כך שהוא מעורר הזדהות עצומה.
פרסי, טיפוס טיפוסי שמתחבב אוטומטית על כל אחד: ילד שתמיד מסתבך בצרות, האותיות מרקדות לו מול הפרצוף, הוא מתעב את האבא החורג שלו ולמרות הכל שומר על כבודו וממשיך לחיות בראש מורם.
כפי שכולם יודעים, העניינים מתחילים להתחמם כשהמפלצות מגלות את פרסי, ובעקבות כך בעצם, מגלה גם הוא את עצמו. ובלה-בלה-בלה, מסע החיפושים מתחיל, פרסי מצוות לאנבת' ולגרובר ו - קאבום! - הם צריכים להציל את העולם בעשרה ימים!

אני חושבת שקצת מלחיץ לגלות שהחבר הכי טוב שלך הוא חצי עז.

הספר פרסי ג'קסון הוא כל כך פשוט, ויחד עם זאת כל כך טוב.
הדמויות לא עמוקות, המוטיבים של ריק ריירדן חוזרים על עצמם גם בספר הזה, השפה לא גבוהה, ידוע מראש שהגיבורים יינצלו מכל צרה שיתקלו בה (ועוד), אבל אפילו כל הדברים האלה לא יכולים לגרום לי להעניק לו פחות מחמישה כוכבים. ולמה? כי כשהשרביט בידיו של ריירדן השפה הקלילה והלא-נמוכה-ובכל-זאת-גם-לא-כבדה פשוט נהדרת, הדמויות החביבות בנויות בצורה נפלאה, הוא בכל זאת מצליח כל פעם מחדש להפתיע, המיתלוגיה המשולבת בספר משתלבת בדרך גאונית... פרסי ג'קסון הוא פשוט ספר הרפתקאות מהסוג הטוב ביותר.

הכתיבה של ריירדן משעשעת. אהבת את איך שהציג את האלים: אל המלחמה הגס לבוש בז'קט עור שחור ודבוק לאופנוע, פוסידון נראה כמו תייר בהודו.
ריק ריירדן הוא תותח אמיתי.

לא, הספר לא מושלם, אבל הוא פשוט נהדר. הוכחה נוספת שלספר לא חייבות להיות נקודות מפנה, שפה גבוהה, עלילה מסובכת ודמויות בעומק ים-המלח כדי שהוא יהיה טוב.
אני יכולה להצביע על הטעויות בעצמי, אבל להעניק לו פחות מחמישה כוכבים פשוט צובט בלב.

תמיד תמיד ניסיתי לגרום לאחי הקטן לחוות את עולם הספרים כמוני. שום דבר לא הצליח. שום דבר.
תודה לצומת ספרים, עם המבצע-ארבע-במאה-שלהם, שאלצו אותנו לקנות את שני הספרים המוצלחים הללו. (הראשונים בסדרה.)
אח שלי נדבק אליהם, והוא לא מפסיק לנדנד לי שאשיג לו את הספר השלישי בסדרה.
סיימתי לקרוא את הראשון. איך שאני מכירה את ריק ריירדן, הוא לא ייאכזב גם בשני.

זה ספר מעולה מסוג אחר.

***

בקיצור: מומלץ, ומומלץ מאוד. :)
אם אתם רוצים לגרום לילד לקרוא ספרים - זה הספר בו כדאי להתחיל.
הוא לא יבוא במקום קלאסיקות וכל "הספרים הטובים", אבל הוא שובר מחסומי קריאה מעולה, הוא משעשע, הוא כייפי - הוא נהדר.

בתור קורא ספרים חדש אבל חובב פנטזיה, עולמות ודמויות, רציתי שפתיחת עולם הפנטזיה במסע הקריאה שלי יהיה קליל וכיפי - ופרסי ג׳קסון היה בדיוק זה.
התחברתי דווקא יותר לחצי הראשון של הספר, ולמרות שהחצי השני הרגיש לי קצת ״צעיר״ מדי וצפוי, בכל זאת נהניתי מאוד והתחברתי לדמויות. כבר קניתי את הספר השני! 4.4/5

אם לפני יומיים - פחות או יותר - מישהו מהאתר היה שואל אותי אם קראתי את "פרסי ג'קסון", היה סביר שהייתי צורחת עליו "לא!", ואז מנצלת את ההזדמנות כדי לבכות וירטואלית.
כלומר, ברור ששמעתי על הספר קודם, וכשהגעתי לאתר בכלל היו הרבה איזכורים שלו, אבל אף פעם לא בעצם קראתי אותו.
זה לא שלא ניסיתי להשיג אותו, אלא שלא הצלחתי להשיג אותו, בספריה הציבורית בעיר שלי יש בעיה לא קטנה, כל ספר שאתה מתכנן למצוא - פשוט לא נמצא שם.
הכי שיגע אותי שלא מצאתי את "פרסי ג'קסון", פעם אחר פעם חיפשתי ולא מצאתי (כמובן שלא מצאתי ספרים אחרים בספריה ויצאתי תמיד מאוכזבת).
בסופו של דבר, אתמול, כשהלכתי לשבוע הספר בתל אביב יחד עם חברה שהכרתי בסימניה (דרך אגב, זה היה פשוט מקום ענקי! אפשר ללכת לאיבוד חמישים פעמים!), מצאתי את הספר, ונשברתי, קניתי אותו.

הנה כמה שאלות שחשבתי עליהן לפני שקראתי את הספר.
- מה הקטע של הספר הזה שרוב האנשים מתים עליו?
- הוא באמת כל כך טוב?
- הוא באמת היה שווה שאני אקנה אותו?

אז הנה התשובות, רק למקרה שתהיתם.
- הקטע של הספר הזה, הוא שהכתיבה מדהימה. הדמויות משעשעות, והעלילה מקורית (בחייכם, אי פעם מישהו חשב להכניס אלים אולימפיים לתמונה? אם כן, אז אני מבטיחה שאני אפצה אותו.
איכשהו.
יום אחד.
בעתיד.
הרחוק).
אי אפשר להניח את הספר מהידיים, וברגע שכן, בעיקר אם זה בעת מתח, זה לא "פרסי המסכן, תקוע באמצע קרב עם אל ואני לא יכולה להוציא אותו משם בקריאה שלי כרגע", זאת דווקא "אני המסכנה! עולם אכזר! איך אני אשרוד בלי המשך?!".
וגם שאתם מניחים את הספר מהידיים (וגם זה אחרי שלוקחים/תולשים אותו מכם בכוח ובאיומים), אתם תחשבו עליו.
ואוהו, כמה תחשבו עליו, הדמויות ימשיכו להתרוצץ לכם בראש ולא ירפו גם אם הקול הפנימי שלכם יצעק עליהן.
- (תשובה מספר שתיים, למי שאיבד את הכיוון בביקורת הזאת ובתשובה החופרת הקודמת) לא. הוא לא כל כך טוב.
הוא הרבה מעבר לזה!
- הו כן! כן! כן! כן!
הוא בהחלט שווה כל גרוש וכל אגורה!

אוקי. למרות שקראתי אותו די בדיליי, ואיחרתי מאוד אחרי כל השבחים, ואולי לא חידשתי לכם בעצם שום דבר, אבל נתמודד עם זה.
בעצם, אתם תתמודדו עם זה.
כי אני רצה לקרוא את הספר השני!

בס"ד

בכיתה ד' התחלתי לקרוא את זה פעם ראשונה. אחרי כמה פרקים (או עמודים?) זנחתי את הספר בטענה שכתובים בו יותר מדי שטויות, והוא לא אמין בנעל, ודי.

ואז, בגלל חברה שמאוד (רק מאד? פחחחח יותר ממאד) אוהבת פרסי ג'קסון, ומיליון ספויילרים מצידה החלטתי לתת לו עוד צ'אנס, אף אחד לא מת מזה.

זה מה שאני חושבת על הספר:

הרמת אמינות שלו, כמו שכבר ציינתי - נמוכה מאד. במשך כל הספר ההרגשה היא שאתה בתוך מעין חלום ממש מוזר. הייתי צריכה לקרוא אותו פעמיים בערך כדי להבין מה קורה שם.
הספר לא עלה על הציפיות שלי. העלילה די מחורטטת כזה, לא יודעת איך להסביר. (=קצת כאילו באמצע הספר הסופר אומר:הממ, אין לי כל כך מה לכתוב על הילד עם המורה המעצבנת. טוב, אני יוציא לה טפרים.. וכך למשך כל הספר) ​העלילה קלילה מאד ונכתבת מגוף ראשון. (דבר שאני לא מתחברת אליו במיוחד: קשה יותר לראות פרספקטיבה מלאה על הסיפור כשאתה רואה אותו רק מגוף אחד!)
למרות כל זה, הוא לא היה כל כך גרוע: היו בו חלקים מענינים וחמודים, אבל שללא ספק לא מצדיקים את ההצלחה המרובה שהספר קיבל.

אז אחרי כל זה, אני עדיין אתן לספר שלושה כוכבים. אחרי הכל הוא היה כיפי ונחמד. להבא אני לא אמשיך, אבל אני יכולה להגדיר פחות או יותר למי הספר מתאים:
לאנשים שאוהבים פנטזיה, קלילה, שונאים ספרים שנמרחים\כתובים כמו ספר (ספר לא צריך להיות ספר ספרותי משעמם משנות השישים!! האדיול זה הארי פוטר. הצילו מה זאת השלמות הזאת?!) או בקיצור - ילדים, זה מתאים להם.

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!
איך זה יכול להיות???!!!

5 שנים! קראתי את הספר הזה לפני 5 שנים! לפחות שנתיים לפני שאפילו הכירו אותו!!!
ועכשיו,5 שנים לאחר הקריאה של הספר המדהים הזה, שאת האיכויות האמיתיות שלו אפרט בהמשך התגובה, אני משוטט להנאתי בסימנייה ומה אני מגלה???

מאות! מאות של ביקורות מכאן ועד למחרתיים! והרי זה הכול אנשים שקרו על זה שנים אחרי! שנים! יש כאן אפילו אנשים שקראו אותו רק אחרי התפרסמות הסרט, כשאני קראתי אותו בכיתה ב'!!! למה העולם כל כך אכזרי???
אז הכל בסדר, כבר הצלחתי להרגיע את עצמי(כן בטח) ואני מוכן לכתוב תגובה. אז נתחיל מ... ההתחלה, אני מניח?

היה היה לפני שנים ילד קטן ששמו לא יסופר מטעמי דיסקרטיות(מילה מוזרה) ששוטט להנאתו בין סיפרייה לסיפרייה. יום אחד, לאחר שלקחו את הילד(כלומר, גררו בשיניים וציפורניים) אל בית הילדה שממול, הילד הקטן דיבר עם הילדה וגילה שאבא שלה, שעובד בהוצאת ספרים, השיג לה ספר חדש דנדש שרק יצא.
אז כיאה וכנאה לתולעת ספרים מנומסת, הוא התחיל להזיל ריר והסתער למדף הספרים הקטן שבפינה, לקח את הספר, וברח. איזה חמוד.
היום הילד הוא כפר תולעת ספרים גדולה ובוגרת, אבל עדיין בכל פעם שהוא רואה את הספר הזה(שהוא קרא מאז כבר... 10, 20פעמים?) הוא מתחיל להזיל ריר ומסתער לכיוון הספר.
למה אתם שואלים?(אם אתם שואלים וגם אם לא)

עלילה, דמויות, העולם שמסביב, הרעיון החדשני(או היה חדשני), סגנון הכתיבה, סגנון הסיפורים(שנראה שבערך התחיל באותה תקופה), ההרגשה המצאותית ואפשר עוד להמשיך.הספר הזה הוא פשוט, בלי כל מיני זיבולי שכל, ספר אדיר! מצויין! מעולה!

ועדיין, לא אסלח לו על שמצאתי אותו כאן רק עכשיו, וכמובן על הזבל/סרט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן
רשע שכמותי

פרסי ג'קסון וגנב הברק הוא ספר מגעיל ומעוללה!פרסי הוא ילד היפראקטיבי בן 12, שגר במנהטן בדירה קטנה אם אימו מוכרת הממתקים ואביו החורג.נשמע כמו ספר ילדים תמים הא? ממששש לא!פרסי סולק מחמישה בתי ספר שונים בגלל "בעיות" מסוימות.בכיתה ו', באמצע הטיול השנתי למוזיאון[כמה מלהיב,טיול למוזיאון,יהההה...]פרסי מותקף על ידי המורה שלו,גברת דודס,שמשום מה הפכה לאירניה[מה זה אירניה?תקראו ותגלו] והחליטה להוציא את תסכולה על פרסי ההמום. פרסי חווה כבר דברים מוזרים,אבל זה היה השיא. בעקבות האירועים הללו, פרסי,ביחד עם חברו גרובר, פוגש שור מחותל[המינוטאור] ונכנס לעולמה של המיתולוגיה היוונית.פרסי מגיע למחנה החצויים,בני אלים, וביחד עם חבריו הוא יוצא למשימה מסוכנת.[אני לא אגלה מי ההורה האולימפי של פרסי]ריק ריירדן סוחף בכתיבתו,ויודע לשלב בין המיתולוגיה המרתקת[לפחות בשבילי]לבין עולמינו המודרני. הספר הוא התחלה מאוד טובה למי שלא אוהב לקרוא,ומהנה גם למי שקורא הרבה.מה שאני רואה בספר זה הומור,השקעה,וחקירה.אני נתקל במיתוסים שאפילו אני לא מכיר[ותאמינו לי,זה לא קורא הרבה].אני נסחף עם כל רגע בעלילה,וזורמם איתה[רמז לזהותו של פרסי].ספר מדהים,מומלץ בחום.

אני מניחה שאנשים רבים מהנוכחים כאן הולכים להתעצבן עליי, כי קשה לפספס את כמויות מעריצי פרסי ג'קסון שמסתובבים באתר.
טוב, אז, בכנות? לא ברור לי על מה בדיוק המהומה הגדולה. כן, זה ספר נחמד. סיפור סביר, כתיבה לא רעה, דמויות חביבות. הכל שם פחות או יותר על גבול הבסדר. ולא מעבר. לא ממש הבנתי בזכות מה קנה לו ריירדן כמות כזו של מעריצים.

יש לי תחושה שמאז שהארי פוטר פרץ לעולם, כולם מנסים איכשהו לחקות אותו.
מה היה לנו שם? גיבור סוג-של-יתום עם אבא חורג דוחה, בעל כוחות על, שנקלע להרפתקאות מוזרות עם שני חברים. ברקע יש כמה דמויות אופל ויצורים מזעזעים, יש לנו כמובן את קלאריס – הגרסה הנרדפת לדראקו מאלפוי, חיפושים וכמיהה אחרי האבא האמיתי הנעלם ואחרי האמא האבודה. חלוקה לביתנים. נו, התסריט המוכר. אה, שכחתי: ואנבת' פוחדת מעכבישים. מקורי, אין ספק.

דבר נוסף שכל הזמן זז לי בשורה אחורית במוח הוא, שנראה שהספר הזה נכתב מלכתחילה כדי לעזור לילדים להצליח בלימודי המיתולוגיה היוונית. הרעיון כשלעצמו טוב מאד, אבל זה הרגיש טיפה מאולץ. כאילו ריירדן ניסה כל הזמן להכניס מידע שיעזור לאנשים במבחן.
דמיינו שאלה כמו "מי היה אל היין?" – ברור שנזכור את דיוניסוס. (אחלה דמות, אגב. "זרי הדפנה שייכים לביתן מספר חמש. באופן אישי, לא ממש אכפת לי, אבל ברכותיי." "כן, כן, הפרחח הקטן הצליח שלא להיהרג, ועכשיו יהיה עוד יותר מרוצה מעצמו. טוב, הידד וכל זה. ולעניין אחר...")

אולי המעריצים הנלהבים והצעירים שיקראו את זה, יאשימו אותי בקיבעון של זקנים שלא מבינים מה הכיף בפנטזיה. אז חדשות בשבילכם: למרות שעברתי את גיל חמש עשרה, אני עדיין מסוגלת להינות משטויות של בני נוער. בתנאי שהשטויות האלו שוות את זה. את הארי פוטר קראתי לראשונה בגיל תשע עשרה, זה לא מנע ממני להפוך לפריקית מושבעת שלו.

אז שלושה כוכבים על כתיבה לא רעה ועל כמה קטעים חמודים שגרמו לי לצחוק, וזה הכל.

מה לעזאזל הם עשו לסרט?כאילו חוץ מהשמות כל קשר בין הספר לסרט מקרי בהחלט!