ביקורת ספרותית על הגיאוגרפיה של האושר - גבר נרגן אחד יוצא לחפש את המקומות המאושרים ביותר בעולם מאת אריק ויינר
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 25 באפריל, 2013
ע"י נצחיה


יום קיצי אחד ישבתי על ספסל ברחוב פייר קניג בירושלים וקראתי ספר. רגע, את הסיפור הזה צריך להתחיל קצת קודם. יום אחד, יצאתי מביתי, עדיין שיכורה מהרכב החדש שלי (כלומר חדש אצלי. אובייקטיבית הוא לא היה חדש, ולמעשה אפילו ישן למדי). באמצע הדרך גיליתי תקלה טכנית ברכב. בעצה אחת עם גיסי המבין החלטתי לבצע את מה שנקרא "צליעה עד למוסך", במקום לשבת ולחכות לגרר. אלא שתכניתי לא צלחה בידי, והרכב נתקע, כמו משה על הר נבו, במרחק כמה מאות מטרים מהמוסך. כך שלא היתה ברירה אלא להתקשר ולהזמין את שירותי הדרך. אנשים טובים עזרו לי לדחוף את הרכב לשוליים, כך שלא יפריע לתנועה, ואני הלכתי לקניון הדר הסמוך כדי למצוא לי תעסוקה לזמן המתנה. בחנות הספרים ראיתי את הספר הזה, שהיה אז חדש מאוד, והמכונית שמצויירת עליו קרצה לי מהמדף.

באותה תקופה הייתי בטוחה שתמצית האושר הטהור היא בעלות על רכב. כלשהו. אפילו זה פחנוע קוריאני בן 12 שנים. לכן הצירוף של "אושר", עם גיאוגרפיה, מסע, תמונת רכב, וכל הנלווה נראתה לי אך טבעית. וכך מצאתי את עצמי על ספסל ברחוב פייר קניג בירושלים, שקועה בקריאה מרתקת בספר. בשלב כלשהו הפריע לי נודניק אחד בטלפון, טען שהוא הגרר, ושבעצם אני מחכה לו. אה, נכון. הוא הגיע, עשה מה שעשה, סחב את האוטו 500 מטרים, והלך לו. גם אני הלכתי לי לעיסוקיי. היה לי ספר מעניין לקרוא.

עכשיו, אתם יכולים לעשות הפסקה, ללכת למנוע החיפוש של האתר ולערוך חיפוש על המילה "האושר". אפשר גם "אושר" בלי ה"א הידיעה. מגוון הספרים העוסק בנושא, ומתיימר להדריך אותנו בדרך אל האושר, יהא זה אשר יהא, הוא עצום. לא קראתי את כולם, ועדיין נראה לי שאריק ויינר עובד בצורה שונה. קודם כל - הוא ציני. או כמו שכתוב בכותרת המשנה "נרגן". מנקודת המוצא הזאת, הוא עורך מחקר. לא מייעץ כלום לאחרים, רק ניגש באופן שיטתי, כראוי לניסיונו העיתונאי, כדי לסקור את הבעיה המסקרנת אותו. ויינר מצא מחקר על אושר, כזה שבחן אנשים רבים בארצות שונות ופירסם "דירוג אושר" של הארצות שתושביהן הגדירו את עצמם כמאושרים ביותר, והארצות שבהן התושבים מגדירים את עצמם כאומללים ביותר. וערך טיול. הלך אל תשע מתוך הארצות המאושרות, ואל עוד ארץ אחת אומללה (מולדבה), וחיפש.

שמות הארצות נראים לפעמים ברורים מאליהם, כמו שוויץ. מהווה סמל של אושר ונינוחות, לא? או הולנד. חופש, זה טוב. הודו. עוני וזה, אבל עדיין יש לה הילה של שלווה נפשית גדולה. ארצות אחרות מפתיעות אותנו. טוב, אותי. איסלנד, למשל. קר וחשוך. איך אפשר להיות מאושרים. קאטר. עושר אגדי, נכון. אבל בכל זאת. או בהוטן. מישהו שמע על בהוטן. ויינר הולך ומחפש. הוא לא תייר נופים, אתרים או אטרקציות. הוא תייר-אנשים. הולך, פוגש, מראיין, חוקר, שואל. מנסה לבדוק באמת מהו האושר הזה שכולן מדברים עליו. הוא גם קורא ספרים, מחפש מחקרים, הולך לפילוסופים. את כל מסקנותיו הוא כותב בצורה זורמת, מצחיקה, צינית לעיתים. אין כאן מדריך אל האושר בעשרה צעדים. יש כאן ספר קליל ונחמד לקריאה. אם לא ידענו זאת מראש, אושר הוא דבר סובייקטיבי, וכל אדם הנשאל בשאלון אושר "האם אתה מאושר", מעלה בראשו תמונה אחרת של אושר, ועונה על פיה. כך מחלק ויינר את האושר לקטיגוריות, ונותן לנו עשר פנים שונות, אחת לכל ארץ, של המושג החמקמק הזה. באשר לביצוע המעשי, אין לו ממש תשובה. כל קורא יצטרך לפלס לשם את דרכו בעצמו, אם רק ירצה.

וכאן שואל הקורא הישראלי המצוי: "הי, ואיפה אנחנו?", או מקטר בליבו "טוב, יש מאושרים, אנחנו לא שם". ישראל לא מופיעה כפרק בספרו של ויינר, כי במדדי האושר השונים אנחנו לא בעשירייה הפותחת. אבל, וזה בהערת סוגריים, מסתבר שאנחנו מקטרים יותר ממה שאנחנו סובלים באמת, כי באחד מ"מחקרי האושר" האחרונים שפורסמו דורגה ישראל במקום ה-14. לא בעשיריה הראשונה, נכון. אבל מאוד מאוד קרוב אליה. מלחמות, גזירות כלכליות, פערים חברתיים, מילואים, פקקים, ומה לא, ובכל זאת מסתבר שכאומה אנחנו די מאושרים. גם אני ישראלית מצויה, וחיפשתי בספר "איפה אנחנו". ואנחנו שם, בשתי הערות אגב, ושתיהן קשורות לנהיגה. ההערה הראשונה היא הערה כללית על הדרך שבה ישראלים נוהגים בכביש. בדרך שהיא גם הגנתית וגם תוקפנית כאחד. אם חושבים על זה, אומר ויינר, זו הדרך שבה ישראלים וישראל מתנהגים באופן כללי. ההערה השניה היא סיפור מוזר לטעמי. ויינר מספר שכשנהג בישראל שוטר העיר לו על כך שהוא נוהג *לאט מדי*.

היום הזה, שבו ישבתי על ספסל בירושלים וקראתי ספר, היה מזמן. מאז זרמו מים רבים בירדן. הפחנוע הקוריאני עודו אצלי, ונסע בשנתיים שחלפו מאז כחמישים אלף קילומטרים. צברתי הרבה שעות כביש, וגם הרבה שעות מוסכים, ואני עדיין שיכורת נהיגה. ובכל פעם שאני חושבת שעצוב לי, נסיעה עוזרת לי להרגע. נסיעה בכביש פתוח וריק, הכוונה. חשבתי על זה שאין כמו סקירה של ספר העוסק באושר כדי לציין את הגיעי למספר העגול של מאה סקירות ספרותיות באתר הזה.
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
הערה לאלון וליעל: בעת שהייתי שרויה עמוק בתוככי החוג למתמטיקה, גם אני חשתי סלידה עמוקה ממיני סטטיסטיקות (כי סטטיסטיקה, כידוע, זו לא מתמטיקה), ובוז עמוק למחקרים במדעי החברה (כי מה שאינו מדוייק או טבע ראוי בכלל לשם "מדע"?). מאז עברו שנים, גדלתי, התבגרתי, ואפילו עשיתי תואר שני בתחום שלמעשה כלול בהגדרת מדעי החברה. במחקר על אושר לא השתתפתי ולא ראיתי את השאלונים, הפרוטוקולים מדדי האמינות והפרמטרים הנוספים. אבל במחקר על דיכאון השתתפתי בהחלט. בפעם הראשונה שראיתי את השאלון שמתיימר לומר האם אדם מסויים הוא מדוכא, ושמתי לב שכותו סובייקטיבי אמרתי לעצמי, הי זה נורא קל. אפשר לזייף נתונים בקלות. אבל, מילאתי שאלון כזה גם בזמן שהייתי באמת בדיכאון. והנה, לאדם הנתון במצב הנפשי הזה, אין שום חשק לשקר בנושאים שהוא נשאל. הוא יכול, כמובן, טכנית, להקיף את הסימונים ה"נכונים" בדף. אבל הוא לא יעשה את זה. אני מניחה שזה כך גם לגבי שאלון האושר.

ואולי לא. וגם אם לא, וזה אינו מחקר מדעי, הדבר גורע אולי מנתוני המחקר (ובכלל יתכן, כפי שראינו, שגם חוקרים רציניים אינם עובדים נכון עם גיליונות האקסל של הנתונים שלהם). אבל זה לא גורע מהעניין והכיף שבספר. כי הסופר לוקח את נתוני המחקר המדעי כרקע, כטריגר. אבל המחקר (או הסיקור העיתונאי שלו, מה שתרצו) לוקח את הדברים למחוזות אחרים, מרתקים יותר ממספרים. אבל לא חייבים לקרוא. כתמיד, לפני כל משפט ומשפט בכל סקירה וסקירה אפשר להוסיף את המילה "לדעתי" באותיות של קידוש לבנה.
יעל (לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
סיכוי קלוש שאקרא את הספר הזה. אני מתרחקת מהסגנון הזה כמו מאש, ולא הייתי מעזה לקרוא לזה "מחקר", אבל- אהבתי את הסקירה המשעשעת שלך, ומזל -טוב לרגל הביקורת ה-100!
אלון דה אלפרט (לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
אחלה חיבור לסיפור. באשר למדדי "אושר" - כמו בכל סטטיסטיקה אחרת, גם תושבי מולדובה היו יכולים להיות מקום ראשון, כי כשיש יותר מדי משתנים, הסטטיסטיקה, תסלחי לי, שווה לתחת. תלוי מי שואל, את מי, מי כתב את השאלות, מה, איך, מתי, איפה, ומי ניתח את כל החומרים כדי להחליט שתושבי ישראל בגילאי 22-26 שענו על השאלון כשהם יושבים בחומוסיה של חליל ברמלה באביב, הם מאושרים למדי.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ