“יום קיצי אחד ישבתי על ספסל ברחוב פייר קניג בירושלים וקראתי ספר. רגע, את הסיפור הזה צריך להתחיל קצת קודם. יום אחד, יצאתי מביתי, עדיין שיכורה מהרכב החדש שלי (כלומר חדש אצלי. אובייקטיבית הוא לא היה חדש, ולמעשה אפילו ישן למדי). באמצע הדרך גיליתי תקלה טכנית ברכב. בעצה אחת עם גיסי המבין החלטתי לבצע את מה שנקרא "צליעה עד למוסך", במקום לשבת ולחכות לגרר. אלא שתכניתי לא צלחה בידי, והרכב נתקע, כמו משה על הר נבו, במרחק כמה מאות מטרים מהמוסך. כך שלא היתה ברירה אלא להתקשר ולהזמין את שירותי הדרך. אנשים טובים עזרו לי לדחוף את הרכב לשוליים, כך שלא יפריע לתנועה, ואני הלכתי לקניון הדר הסמוך כדי למצוא לי תעסוקה לזמן המתנה. בחנות הספרים ראיתי את הספר הזה, שהיה אז חדש מאוד, והמכונית שמצויירת עליו קרצה לי מהמדף.
באותה תקופה הייתי בטוחה שתמצית האושר הטהור היא בעלות על רכב. כלשהו. אפילו זה פחנוע קוריאני בן 12 שנים. לכן הצירוף של "אושר", עם גיאוגרפיה, מסע, תמונת רכב, וכל הנלווה נראתה לי אך טבעית. וכך מצאתי את עצמי על ספסל ברחוב פייר קניג בירושלים, שקועה בקריאה מרתקת בספר. בשלב כלשהו הפריע לי נודניק אחד בטלפון, טען שהוא הגרר, ושבעצם אני מחכה לו. אה, נכון. הוא הגיע, עשה מה שעשה, סחב את האוטו 500 מטרים, והלך לו. גם אני הלכתי לי לעיסוקיי. היה לי ספר מעניין לקרוא.
עכשיו, אתם יכולים לעשות הפסקה, ללכת למנוע החיפוש של האתר ולערוך חיפוש על המילה "האושר". אפשר גם "אושר" בלי ה"א הידיעה. מגוון הספרים העוסק בנושא, ומתיימר להדריך אותנו בדרך אל האושר, יהא זה אשר יהא, הוא עצום. לא קראתי את כולם, ועדיין נראה לי שאריק ויינר עובד בצורה שונה. קודם כל - הוא ציני. או כמו שכתוב בכותרת המשנה "נרגן". מנקודת המוצא הזאת, הוא עורך מחקר. לא מייעץ כלום לאחרים, רק ניגש באופן שיטתי, כראוי לניסיונו העיתונאי, כדי לסקור את הבעיה המסקרנת אותו. ויינר מצא מחקר על אושר, כזה שבחן אנשים רבים בארצות שונות ופירסם "דירוג אושר" של הארצות שתושביהן הגדירו את עצמם כמאושרים ביותר, והארצות שבהן התושבים מגדירים את עצמם כאומללים ביותר. וערך טיול. הלך אל תשע מתוך הארצות המאושרות, ואל עוד ארץ אחת אומללה (מולדבה), וחיפש.
שמות הארצות נראים לפעמים ברורים מאליהם, כמו שוויץ. מהווה סמל של אושר ונינוחות, לא? או הולנד. חופש, זה טוב. הודו. עוני וזה, אבל עדיין יש לה הילה של שלווה נפשית גדולה. ארצות אחרות מפתיעות אותנו. טוב, אותי. איסלנד, למשל. קר וחשוך. איך אפשר להיות מאושרים. קאטר. עושר אגדי, נכון. אבל בכל זאת. או בהוטן. מישהו שמע על בהוטן. ויינר הולך ומחפש. הוא לא תייר נופים, אתרים או אטרקציות. הוא תייר-אנשים. הולך, פוגש, מראיין, חוקר, שואל. מנסה לבדוק באמת מהו האושר הזה שכולן מדברים עליו. הוא גם קורא ספרים, מחפש מחקרים, הולך לפילוסופים. את כל מסקנותיו הוא כותב בצורה זורמת, מצחיקה, צינית לעיתים. אין כאן מדריך אל האושר בעשרה צעדים. יש כאן ספר קליל ונחמד לקריאה. אם לא ידענו זאת מראש, אושר הוא דבר סובייקטיבי, וכל אדם הנשאל בשאלון אושר "האם אתה מאושר", מעלה בראשו תמונה אחרת של אושר, ועונה על פיה. כך מחלק ויינר את האושר לקטיגוריות, ונותן לנו עשר פנים שונות, אחת לכל ארץ, של המושג החמקמק הזה. באשר לביצוע המעשי, אין לו ממש תשובה. כל קורא יצטרך לפלס לשם את דרכו בעצמו, אם רק ירצה.
וכאן שואל הקורא הישראלי המצוי: "הי, ואיפה אנחנו?", או מקטר בליבו "טוב, יש מאושרים, אנחנו לא שם". ישראל לא מופיעה כפרק בספרו של ויינר, כי במדדי האושר השונים אנחנו לא בעשירייה הפותחת. אבל, וזה בהערת סוגריים, מסתבר שאנחנו מקטרים יותר ממה שאנחנו סובלים באמת, כי באחד מ"מחקרי האושר" האחרונים שפורסמו דורגה ישראל במקום ה-14. לא בעשיריה הראשונה, נכון. אבל מאוד מאוד קרוב אליה. מלחמות, גזירות כלכליות, פערים חברתיים, מילואים, פקקים, ומה לא, ובכל זאת מסתבר שכאומה אנחנו די מאושרים. גם אני ישראלית מצויה, וחיפשתי בספר "איפה אנחנו". ואנחנו שם, בשתי הערות אגב, ושתיהן קשורות לנהיגה. ההערה הראשונה היא הערה כללית על הדרך שבה ישראלים נוהגים בכביש. בדרך שהיא גם הגנתית וגם תוקפנית כאחד. אם חושבים על זה, אומר ויינר, זו הדרך שבה ישראלים וישראל מתנהגים באופן כללי. ההערה השניה היא סיפור מוזר לטעמי. ויינר מספר שכשנהג בישראל שוטר העיר לו על כך שהוא נוהג לאט מדי.
היום הזה, שבו ישבתי על ספסל בירושלים וקראתי ספר, היה מזמן. מאז זרמו מים רבים בירדן. הפחנוע הקוריאני עודו אצלי, ונסע בשנתיים שחלפו מאז כחמישים אלף קילומטרים. צברתי הרבה שעות כביש, וגם הרבה שעות מוסכים, ואני עדיין שיכורת נהיגה. ובכל פעם שאני חושבת שעצוב לי, נסיעה עוזרת לי להרגע. נסיעה בכביש פתוח וריק, הכוונה. חשבתי על זה שאין כמו סקירה של ספר העוסק באושר כדי לציין את הגיעי למספר העגול של מאה סקירות ספרותיות באתר הזה.”
