ביקורת ספרותית על הילדה בסוודר הירוק - חיים בצל השואה מאת קריסטינה חיגר
ספר מעולה

---

ביליתי חצי שעה לערך במחשבה אם לקנות וכמובן שלקרוא ספר שואה כשהייתי בסטימצקי השבוע. ואם כן - אז איזה?
מצד אחד, יש לי התחייבות אישית (שעליה אספר בהמשך) לגביי השואה. מצד שני... זה נושא כאוב, ורגיש מאוד.
ובכנות, נושאים כאלו לפעמים גורמים לי לבכות.
אבל כמו שאתם רואים, כן קניתי, וכן קראתי. הייתה לי התלבטות קטנה בינו לבין הנערה מברלין. אולי זה היה הגיל הצעיר שצויין על הכריכה, אבל לקחתי אותו.

לפני שאתחיל בביקורת שלי, תנו לי לספר לכם על ההתחייבות שלי ביני לבין עצמי.
שנה שעברה קראתי פעם שנייה בחיי ספר שואה; אנה פרנק. ספר מטלטל וכואב לכל הדעות (או לרובן). הגעתי למסקנה בעקבות הקריאה על הספר.
המוטו בעקבות השואה, של הניצולים שלה, ושל כל מדינת ישראל בטקסים האלו - לא אחר מאשר "יזכור", או "נזכור ולא נשכח".
כפי שאתם רואים, במאה שלנו מתחילות הכחשות נשנות. גיחוכים בצפירה, זיופים של הצגות בטקסים. כי הרבה מהדור הצעיר כבר לא זוכרים איך זה.
מכיוון שאינני צאצאית לניצולי שואה, אין לי היבט אישי על הדבר הזה שנקרא "שואה". ואיך לתולעת ספרים קל לזכור דברים? על ידי קריאה. לכן התחייבתי ביני לבין עצמי לקרוא ספר שואה פעם בשנה, והשנה הזאת העצמתי את הזיכרון בכך שרכשתי את הספר.
אני חושבת שגם לכם כדאי לעשות משהו בסגנון. רק אם אתם רוצים.
אז לקראת יום השואה, נזכרתי בהבטחה שלי לעצמי, וככה זה קרה.

זה... ספר השואה השלישי שקראתי בחיי. השני שלא יועד לילדים. הראשון היה "המגירה השלישית של סבא" (אם אני זוכרת את השם נכון), ספר שבתור ילדה קסם לי מאוד. השני, כמו שאמרתי - אנה פרנק.
ועכשיו הספר הזה.
יש בו אותו כאב בין המילים, בדיוק כמו באנה פרנק. הסיפור, לדעתי, רחוק באלפי מונים.

"הילדה בסוודר הירוק" מגולל את סיפור ילדותה של קריסטינה חיגר. "נסיכה" מלבוב, עיר שהייתה נתונה לשליטה פולנית מאז 1918. עד 1939 הייתה לה ילדות דיי רגילה. בעצם, דיי עמוסת מותרות. היא גרה בבית גדול, עם מלאי צעצועים, וכסף. לעיתים גם התעקשה לא לאכול. רק כדי להציק לאומנת האומללה שלה.
הכל השתנה בשנת 1939, כמו שצויין. לבוב עברה לריבונות סובייטית, ומשם החיים שלה התחילו להתדרדר. הרוסים דיכאו את רוח האנשים והקשו את חייהם עד כדי סכנה. אומנם לא רצחו אף אחד, אבל שלחו לא מעטים שראו כ"לא מועילים" אל הקור הרצחני של סיביר, שם מתו מחוסר הסתגלות לתנאים ומחסור גדול ברכוש.
אבל שום דבר לא הכין אותם לפלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941; לבוב הייתה בין הערים הראשונות שנכבשו, והיהודים קובצו לגטאות. הם חיו מיום ליום בקושי ענק. תנאי המחייה גבלו בבלתי אפשרי.
וכל הזמן נאלצו להתחבא, להישאר סגורים, שלא יראו אותם. זה היה מאבק יום יומי לשרוד. שנתיים חלפו עד שעלה רעיון הבריחה לביוב, וברגע המכריע, כשכמעט כל מחנה הריכוז הושמד - הם ברחו כמוצא אחרון.
במהלך השהייה בביוב עמדו בפניי בחירות קשות עצומות, תנאי מחייה כמעט לא אנושיים, עלטה מוחלטת, חוסר באספקה, חוסר בהגיינה, ומחסור תמידי במזון.

הספר לא סובב סביב החיים בביוב, אין זה העיקר. העיקר הוא הילדה בסוודר הירוק. אותה הילדה ששמרה את הסוודר במהלך כל הטלאות שעברה, וכיום הוא עוד מוצג במוזיאון.
קריסטינה סיפרה את סיפור חייה בבהירות ובזיכרון יוצא דופן, תיארה היטב את תחושת הריקנות, הרגשות הסותרים, החיים הנחותים שעברה שם. בפני הסופר נפרשים זכרונות כואבים ועצובים מפיה של ילדה צעירה, שכיום היא אישה מבוגרת.

זה סיפור מרגש וכואב על השואה, אמיתי, ועם כך פשוט לא נתפס. אנשים חיו ככה במשך 14 חודשים. ועוד לפניי היו במחנה ריכוז, תחת שליטה של פסיכופת גמור.
והוא אנושי כל כך. כל כך... תמים, ועצוב. מגיל צעיר כל כך, להיות כרוך בזוועות כאלו, זה נראה לא אפשרי. זה מטלטל, ומזוויע. ומטיח את המציאות בפרצוף.
ספרים על השואה זה פשוט ספרים... שקשה לשכוח.
וזאת בדיוק המטרה.

בתחילת היקורת ציינתי "יש בו אותו כאב בין המילים, בדיוק כמו באנה פרנק. הסיפור, לדעתי, רחוק באלפי מונים.".
אני לא יכולה לקבוע מה היה קשה יותר. מטלטל יותר. זוועתי יותר.
אני לא יכולה לומר איזה מהספרים אני מעדיפה.
אני לא יכולה להחליט איזה סדר אירועים היה יותר מרתק (ולקבוע על הספרים האלו לפי זה - זה פשוט טמטום לשמו).
כי לא הייתי שם, כי לא עברתי את כל זה. וזאת תהיה פשוט אכזריות לשמה לומר את זה, אפילו לחשוב על זה גורם לי לרצות להקיא.
אז כן, עלה בי הרצון הקל להשוות. אבל אין מה להשוות. אנה פרנק הסתתרה בעליית גג, וקריסטינה הסתתרה בביוב, מוקפת בעכברושים ושרצים. אנה מתה, קריסטינה חיה. זה קצת אירוני שמי שחיה בתנאים שנראים קצת יותר אנושיים והגיינים מתה ממש לפני סוף המלחמה.

השואה זה כתם גדול בהיסטוריה היהודית. לי, בתור יהודייה שלמה, כואב לקרוא על המקרים האלה ועל האיבה כלפיינו. אני מכבדת את המוצא היהודי שלי וגאה בו. אז מאוד כואב לראות אנטישמיות והתעללות ביהודים.
מה שהכי כואב, זה שהיטלר לא עשה את זה כי הוא שנא יהודים. לא רק. אלא בעיקר כטריק שיווקי כדי לעלות לשלטון ולהישאר שם.
והיטלר... כמעט והצליח. וגם אחריי השואה ומותו, קריסטינה מדברת בכנות על הקשיים לאחר המלחמה.

אני חושבת שאם יותר היו עושים כמוני, מקדישים יום-יומיים בשנה כדי ללכת להשאיל ספר שואה מהספרייה או לקנות אחד רק כדי להקדיש קצת כבוד למען כל הסיפורים האישיים שלא נוכל לשמוע מפי אנשים מתים, ולעשות להם כבוד... אולי לא היינו במצב כל כך עגום, ואולי ילדים מהבית ספר שלי לא היו מגחכים בצפירה, או מחכים לשנייה שזה ייגמר כדי לספר על כמה שזה משעמם וחסר תכלית.

אז פשוט תקראו אותו. אני ממליצה עליו בחום, ומזהירה לחלופין - זה ספר קשה.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הילדה בסוודר הירוק - חיים בצל השואה