ביקורת ספרותית על היום השביעי של החיים - ספריה לעם #332 מאת רמון קנו
ספר טוב

---

אפשר להנות מהספר הזה בלי שום הכנה מוקדמת. הוא שנון ומצחיק וכתוב (ומתורגם) באופן קולח ואמין עד שאפשר לשמוע את הדמויות מפטפטות בצרפתית מתוך הדף. האמינו לי - אני יודעת דבר או שניים על פטפוטים בצרפתית והם נשמעים בדיוק כך- מפולפלים, מקניטים, מתפעלים, מתחכמים ומאוהבים בעצמם (לא הצרפתים, הפטפוטים).
ואפשר שתתעורר בקורא אי נחת פילוסופית מסויימת מהאופן שבו הסיפור עוקף כל שמץ של התפתחות עלילתית וגם כשכבר כמעט כן אז בסוף לא. ואפילו הגיבורים הם לא, לא ממש ולא כמעט גיבורים קלאסיים וזה די אנדרסטייטמנט. הם חיים בצרפת לפני ובמשך מלחמת העולם השנייה אבל לא קורה להם כלום ולא משום שהם ניצלים באופן הרואי אלא פשוט כי לא קורה להם שום דבר שמזעזע את אמות הסיפים, לפחות לא את אמות הסיפים שלהם.
בדיעבד, נראה כאילו הפטפוט הצרפתי הוא הגיבור האמתי של הסיפור.

ואפשר, עם קצת הכנה מוקדמת או בדיקה מאוחרת, לגלות שרמון קאנו הוא לא מספר פשוט של סיפורים פשוטים אלא סופר ומשורר ומסאי ומתמטיקאי פורץ דרך שהיה חבר בקבוצת אוליפו- "הסדנה לספרות פוטנציאלית" יחד עם ז'ורז' פרק ואיטלו קלוינו , שאותם אנחנו מכירים, ועוד רבים וטובים שלא תורגמו לעברית.

קבוצת אוליפו – שרוב הסופרים בה היו גם מתמטיקאים, הציבה לעצמה אתגר לכתוב תחת אילוצים שפתיים או לפי אלגוריתמים (מסוג המילים שעושות לי ערפל במח אז אל תשאלו אותי מה זה)
פרק, לדוגמא, כתב רומן שלם בלי האות E, שהיא הנפוצה ביותר בשפה הצרפתית
ואילו קנו כתב ספר שבו עשר סונטות החתוכות לרוחב לארבע עשרה רצועות , כך שאפשר ע"י דפדוף אקראי, ליצור מהן 10 בחזקת 14 צירופים נכונים מבחינת מבנה ומשמעות וגם את "תרגילים בסגנון" - ספר ובו סיפור קצרצר שנכתב שוב ושוב במאה סגנונות שונים.

"היום השביעי של החיים" (ו"זאזי במטרו", שתורגם אף הוא לעברית) הם רומנים פשוטים יחסית לאקרובטיקה המופלאה של חברי אוליפו ועדיין ברור שקנו משתמש בשפה לא רק ככלי אוניברסלי ליצירת סיפור אלא כגיבורה בפני עצמה ובכל סיפור פשוט שלו ישנם רבדים שלא היו מביישים את "סיפור פשוט" של עגנון ולכן, כך נראה לי, תרגום הספרים לשפה אחרת עלול לשנות את אופיים כי אופיים הוא השפה הצרפתית.

כמו כן באופן כלשהו שלא ירדתי לחלוטין לפשרו, הספר הזה מתכתב עם פרשנות מסויימת של הפילוסופיה של הגל ו"היום השביעי של החיים" הוא ציטוט מדבריו של הגל עצמו שמרמז על קץ ההיסטוריה, שכל גילגוליה המכאיבים, אם הבנתי נכון (וזה לא בטוח בכלל), נועדו לזיכוך אופייה של האנושות ולהפיכתו לטוב יותר על פי אידאלים מסוימים (מה שמאפשר פרשנות מאוד מגוונת כי כל אחד והאידיאלים שלו) ולאחר קץ ההיסטוריה נוכל כולנו לנוח על זרי הדפנה הסוציאל- דמוקרטיים ולפטפט בצרפתית.
אזכורים של הגל מופיעים בספר בכמה מקומות ועיקרם האובססיה של ואלאנטן ברו, הלא-גיבור העיקרי, לכל הקשור בקרב יינה, שהיה מרכזי בתפיסה ההיסטורית של הגל.
קץ ההיסטוריה אמור היה, כנראה, לבוא סוף סוף אחרי מלחמת העולם השנייה אבל הדמויות בספר מתנהלות כאילו הוא כבר הגיע- הן צפות בעולם נטול קונפליקטים ממשיים והתפתחויות אמתיות.
האם כך אמור להראות היום השביעי? אין לדעת, הרי בסופו של דבר הוא עדיין לא בא.

יסלחו לי הפילוסופים בינינו אם הבורות שלי הכאיבה להם מדי ואני אפסיק לטרוד את מוחי בעניינים שברומו של עולם ואחזור לקריאה הפשוטה כי גם בה מצאתי מלבד סיפור שלא דומה לכלום והומור רענן משהו בשבילי:
גם הטוראי הפשוט, מוכר המסגרות, ואלאנטן ברו עוסק בין השאר במחקר מעשי של מהות הזמן ולעיתים גם בנבואה ולמרות האירוניה הלא סמויה חבוי כאן שיר הלל לעולמו הפנימי של כל אחד ואחד, משהו שאני משתדלת להאמין בקיומו כנגד כל הסיכויים.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על היום השביעי של החיים - ספריה לעם #332