ביוגרפיה עצובה, או פורנוגרפיה מעודנת?

לעתים אני נמשך לספרות המפרקת טאבואים - רעיונות ומעשים אסורים ובלתי מקובלים לגמרי, כפי שמגדיר אותם המילון. לעתים אלה יחסי אהבה אסורים, כך הוא הספר לוליטה של ולדימיר נבוקוב, העוסק באהבה אובססיבית של אדם מבוגר לילדה. ספר שבשל עיסוקו בגבולות הטאבו, מצליח לעורר מכלול רגשות סותרים, ובשל כך הפך להיות יצירת מופת עולמית, אם כי אני אישית לא התחברתי אליו, ובכל זאת שאלתי מהו פשר המשיכה האפלה הזאת, למקומות בהם נחצים גבולות מתעתעים, המותרים אותי לעתים משתאה ומבולבל?

את התשובה מצאתי במקום אחר, בספרה של מרגריט דיראס, המאהב, ששלח אותי למקומות אפלים של הנפש האנושית. לסיפור העוסק באהבת בוסר, ספק תשוקה אפלה, בין ילדה ממוצא צרפתי, בת חמש עשר, לסיני המבוגר ממנה בעשור, בהודו סין, קולוניה צרפתית, בשנות השלושים של המאה הקודמת. בספר שלכאורה נראה פשוט, הכתוב בחסכנות, בו כל משפט הוא תמציתי ומגלם בתוכו מורכבות גדולה.

המאהב הוא ספר שדיראס, כתבה בגיל מבוגר על ילדותה, גיל בו לתהליך ההזכרות משמעות גדולה. באמצעות הזיכרון, היא מנסה לשחזר מציאות, המושתתת אומנם על אוטוביוגרפיה אישית, אך גם על דמות דמיונית המשמשת לדיראס, האלטר אגו שלה, ובכך היא מאפשרת לי כקורא לחוות סוגים שונים של רגשות סותרים בו עת, תחושת אהבה מכמירה לגיבורה, לצד דחיה גמורה לנפשות בספר, כמו אימה שאהבה בצורה חולנית את האח הבכור ובקשה להיקבר יחד אתו. או גם חמלה לאם שנשארה אלמנה, ובשארית כספה ניסתה לבסס את עצמה וילדיה, באמצעות רכישת חלקת אדמה בדלתת המקונג, ומגלה שהייתה זאת השקעה שירדה לטמיון או נשטפה במים, מה שגורם לדיראס, הילדה לגדול כענייה גמורה בקולניה צרפתית, כסוג של השפלה בלתי נסבלת.

הספר הזה הוא כמו אלבום משפחתי של תמונות דהויות, שאת תצלומיו ביצעו צלמים מקצועיים, כהעמדת פנים לבני משפחה יפים ומאושרים, כפי שאימה הציגה למכריה באובססיה. מולה מציבה דיראס את אלבום התמונות האישי שלה, המשוחזר מדמיונה, והוא בניגוד לאלבום המשפחתי, מציג תמונות שנות לחלוטין, של אהבה אסורה המתהווה על רקע התפוררות משפחתית. תמונות המייצגות דימויים אישיים, כדימוי העצמי של דיראס, המתארת את פניה שבגיל צעיר התכרכמו והפכו לזקנות, ביטוי לתחושת אובדן ילדותה והרס נפשה, תיאור שהטיח בי עצב עצום בראשית הסיפור.

דיראס מורדת, בועטת בעקרונות ובמנהגים חברתיים. כשהיא פוגשת במאהב הסיני שלה, היא חובשת ברט גברי, ושמלה רחבה כשק. המרד שלה, הוא הדרך שלה לחוות קונפליקטים, בין ראוי לאסור, ומשם לתאווה ולאהבה חסרת הסיכוי, ומהי בכלל אהבה לבת החמש עשר שלא הרבה יודעת על החיים ואיך בכלל אפשר ללמוד על החיים, המכלים איסורים מרובים, שחלקם הם פרי גזענות ודעות קדומות. אך מצד שני מהם גבולות הכרחיים, מהו המחיר שמשלמים אלה החוצים אותם? כדריאס, שהוחרמה על ידי חברותיה, או המאהב הסיני שנאלץ לקבל את תכתיב אביו ולהתחתן עם אישה סינית ששודכה עבורו?.

לשאלה שהצבתי בראשית הסקירה, אני מסוגל כעת לתת תשובה ברורה יותר, החיים מתנהלים בין קונפליקטים, וביכולת שלנו להביט אליהם בדרך שיפוטית. ככול שנצלול אל תוכם הם תמיד יותירו סימני שאלה, ולא בהכרח תשובות נכונות. בהיבט הזה הספר של דיראס, מעוצב להפליא, מאתגר ומעורר למחשבה, לטבע האדם, ולאופן בו מעוצבת אישיותו ומאווייו באמצעות בחירות שעשה בנעוריו שניתבו אותו למה שהוא לטוב ולרע.

הספר הינו מחזה על חייה של הסופרת. ספר קטן על סיפור חיים של אישה עצובה שניתן לגמוע בשעה אחת פנויה.

התקופה: עת הכיבוש היפני ומלחמת העולם השנייה.

הסיפור מתרכז סביב משפחה מטופלת בשלושה ילדים שמתגוררת בסייגון. האם עזבה את צרפת לאחר שאב המשפחה נפטר והפליגה עם ילדיה לסייגון. לפרנסת המשפחה האם עבדה כמורה בבית הספר וגידלה את ילדיה.

בתוך המשפחה הזו חיה לה "ילדה עצובה" שלומדת הסמכה למתמטיקה אבל רוצה להיות סופרת ולכתוב רומנים. הבת סבלה מהתעללות של אימה ואחיה וברחה מפניהם ולמעשה - הייתה אדם מאוד בודד ועצוב.

האם מאוד התביישה בביתה עד כדי כך שהציגה בפני המשפחה את תצלומי המשפחה והנופים שצילמה, אך נמנעה מלהציג את תצלומי ביתה והדודים – מצידם, לא הסכימו לפגוש אותה בגלל התנהגותה "השערורייתית".

בדצמבר 1942 אסון פקד את המשפחה ואחיה הקטן נפטר ממחלת ריאות וסמפונות. עוד אירוע שלא הוסיף שמחה למשפחה.

את הנחמה היא מצאה אצל "המאהב" הסיני. גבר הדור שלקח אותה מבית הספר כל יום בלימוזינה שחורה, עישן סיגריות אנגליות. בעל הון ממוצא סיני שהחזיק בבעלותו באדמות של פשוטי העם. עושרו בא לו מאביו שהיה בעל בניינים, שדות אורז וכנראה גם עסקי אופיום.

הנערה גדלה באווירה מלנכולית. החיים והבית לא חייכו אליה. הבת סבלה מהתעללות מצד אימה ואחיה ו"ברחה מפניהם" לזרועותיו של "המאהב".

היא נפגשה עם הגבר הסיני-"המאהב" במשך שנה וחצי. הסיני תמך בנערה, פינק אותה, רחץ אותה במיד ורדים, לקח אותה למסעדות מפוארות וגבה את התשלום על ידי תענוגות מגופה. שניהם אהבו וגם ידעו שגורלם לא יהיה משותף ולכן מעולם לא שוחחו על העתיד. הוא אהב אותה וביום האחרון לפני הפלגתה לארץ מולדתה – צרפת, הוא היה כל כך נרגש שבחר לא לגעת בה כפי שהיה מורגל.

מספר שנים לאחר המלחמה המאהב הגיע לפריז עם אשתו. הוא התקשר אליה ואמר: "רק רציתי לשמוע את קולך".... ציטוט מעמוד 124

לסיכום, זהו ספור עצוב, מלנכולי וקשה וברובו אוטוביוגרפי על חייה של הסופרת וחיי משפחתה בתקופה מלחמת העולם השנייה. אהבתי את הכתיבה הקולחת והפשוטה, אך היה לי קשה עם העצב שהוא מותיר בסוף הסיפור.
מודה לגברת נורית וייסמן ולהוצאה שספר זה נשלח לי לחוות דעת.

הקריאה לשיקולכם. לי יניני

מרגריט דיראס-ביוגרפיה- מתוך ויקיפדיה

מרגריט דיראס נולדה בגיה דהן שבהודו-סין הצרפתית (כיום וייטנאם) בשם מרגריט דונדייה (את שם העט 'דיראס' אימצה לעצמה בהשראת כפר בצרפת שבסמוך אליו רכש אביה פיסת אדמה שקיווה להתגורר בו בשארית חייו), לאחר שהוריה נענו להצעה של הממשלה הצרפתית שעודדה אנשים לעבוד בקולוניות.
אביה של דיראס נפל למשכב זמן מועט אחרי בואם ושב לצרפת, שם הוא הלך לעולמו. לאחר מותו נותרה אימה שהייתה מורה בהודו-סין ביחד עם שלושת ילדיה. המשפחה חיה בדלות יחסית לאחר השקעת נפל באחוזה מבודדת באזור האגררי של קמבודיה. החיים הקשים בהם התנסתה משפחתה במהלך תקופה זו הותירו את חותמם על פועלה האומנותי המאוחר של דיראס. דיראס הצעירה סבלה מהתעללות מילולית ופיזית מצד אמה ואחיה הגדול וגדלה בבית שבו, לדבריה, איש לא חייך.
בהיותה בת 17 חזרה דיראס לצרפת, ארץ הולדתם של הוריה, שם היא החלה את חוק לימודיה לתואר ראשון במתמטיקה. במהרה היא נטשה את המתמטיקה לטובת לימודי מדע המדינה ואחרי כן משפטים. לאחר שהיא השלימה את לימודיה ב-1935, היא נהפכה לפעילה ב־PCF (המפלגה הקומוניסטית הצרפתית) והייתה פעילה במחתרת.
מרגריט דיראס היא מחברתם של ספרים, מחזות, סרטים וספורים קצרים רבים, בכללם רב המכר ככל הנראה אוטוביוגרפי L'Amant משנת 1984, שתורגם לאנגלית כ-The Lover ולעברית כ"המאהב". הטקסט זכה בפרס גונקור לשנת 1984. ספור התבגרותה מופיעה גם בשלוש ורסיות אחרות: The Sea Wall. Eden Cinema ו-The North China Lover. גרסת הסרט של המאהב יצאה לאקרנים בשנת 1992 והופקה בידי קלוד ברי, דיראס הודרה מתהליך היצירה.
עבודות חשובות אחרות שלה כוללות את: "מודראטו קנטבילה", שאף נהפך לסרט הנושא אותו שם, Le Revissement de Lol V. Stein וסרטה India Song. דיראס גם הייתה התסריטאית של הסרט הצרפתי מ־1959 הירושימה אהובתי, אותו ביים אלן רנה.
הרומנים המוקדמים של דיראס הינם קונבציונליים למדי בצורתם (עמיתה ריימונד קינו ביקר את ה"רומנטיות" שלהם). על כל פנים היא נעשתה נועזת יותר בניסוייה ב"מודראטו קנטבילה" ודלדלה את הטקסט על מנת להטות את כובד המשקל למה שלא נאמר. היא קושרה לתנועת הספרות הצרפתית של "הרומן החדש", למרות שהיא עצמה לא השתייכה לקבוצה ספרותית כלשהי. סרטיה היו ניסויים באופיים, נמנעו ברובם משימוש סינכרוני בקול, השתמשו בקול על מנת לרמוז יותר מאשר לספר. הסיפור המתואר נחווה באמצעות דימויים שהקשר שלהם למה שנאמר הוא ספק נוגע ספק אינו נוגע.
בשנת 1939 היא נישאה לסופר רובר אנטלם ובשנת 1942 נולד להם בן שמת בלידתו. בשנת 1944 נאסר אנטלם ונשלח לבוכנוואלד. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא נמצא במחנה דכאו במצב ירוד, כשהוא על סף מוות. דיראס טיפלה בו עד שהשתקם אולם אחר כך הם התגרשו והיא נישאה לסופר דיוניס מסקולו. בשנת 1947 נולד להם בן, ז'אן מסקולו, העוסק בבימוי סרטים ובעריכת ספרים. הזוג התגרש ב1956. את פרשת טיפולה באנטלם היא כתבה בסיפרה "הכאב".
חייה הבוגרים של דיראס לא היו קלים. על אף הצלחתה כסופרת, היא סבלה במשך תקופות ארוכות מאלכוהוליזם. היא נפטרה בדיז'ון בגיל 81 מסרטן גרון ונקברה בבית הקברות מונפרנאס. על קברה מופיעות האותיות MD בלבד.

הספר שכב במדפי הרבה שנים ורק לאחרונה קראתי אותו. סיפורה האפל של הילדה ומאהבה המבוגר מאד הוא מעין גרסה הפוכנ של לוליטה אוריינטלית אירופאית. מומלץ ביותר