ביקורת ספרותית על שפה משלו מאת סטיבן קלמן
ספר בסדר

---

יש אומרים כי השפה היא ראי של הנפש. עולם המושגים וההקשר שלהם אל היום יום.
הסיפור הוא על אופוקו,ילד בן גאנה שחי ברובע עוני בלונדון. סביבה קשה של פשע, אלימות ודרישה למצוא נישת קיום.
לכאורה, ניתן לקבל ספר מלנכולי, אולי סוחט דמעות נוסח "אוהל הדוד תום", אבל לא זה הסיפור.
הסיפור מלא חדוות חיים,הסתגלות אל הנתונים הקיימים עם בחירה ואבחנה גם בין טוב לרע .
הוא אינו מסתבך ישירות בפשע, אבל נמצא לידיו.
הוא מנווט את עצמו לכוון חיובי, אולם מקבל את הרוע כדבר ממשי , קיים כחלק אינטגרלי מהחיים.
על כל זה מתלבשת השפה: עבריינית בתוכנה,כוחנית, ועם ניואנסים שמובחנים על ידי השומעים שבסביבה.
גם היחסים בין הנערים מיוחדים: מרכיב ההזדהות חזק מאוד. אופוקו עד לגניבת טלפון נייד על ידי "היתקלות" באישה שמשוחחת בו. הוא אינו שופט זאת במושגים טוב ורע שלנו, אלא, במונחים של חברות והשתייכות.
מצד שני , הוא לא משתתף בשוד אלא מופיע כצופה מהצד.
ספר לא רגיל גם בתכניו וגם באופיו.
דורש הסתגלות מהקורא.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על שפה משלו