• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

מאת כריסטופר היצ'נס

הביקורת של DR.Nofar Sarori

תמונה של DR.Nofar Sarori
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

מאת כריסטופר היצ'נס

הביקורת של DR.Nofar Sarori

תמונה של DR.Nofar Sarori
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:פילוסופיה - כללי
הקודמת
אהוד
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

לא התחברתי אליו באופן אישי,אבל ספר בסדר באופן כללי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
1קורא|גיל ממוצע67|0%נשים

על המבקרת

תמונה של DR.Nofar Sarori

DR.Nofar Sarori

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
108 ביקורות•449 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים•ספרות מקורית
תמונה של DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות108
לייקים שקיבלה449
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49ספרות קלה - רומנים20ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של DR.Nofar Sarori

מאיו קליניק - על כאבים כרוניים

מאיו קליניק - על כאבים כרוניים

ג`פרי רום

אחרונה התחלתי להתעניין ב־Mayo Clinic. לצערי, למרות שכל כך קיוויתי שבתום שנה הכול ייעלם, עדיין לא החלמתי מהמנינגיומה שיש לי בראש. לכן מצאתי את עצמי מחפשת מידע על מרכזים רפואיים בחו"ל שמתמחים במנינגיומות.

במקרה, מישהו סיפר לי על Mayo Clinic בית החולים שנחשב בעיני רבים לאחד הטובים בעולם, ושיש בו מחלקה ייעודית לטיפול במנינגיומות ובגידולי מוח. התחלתי לקרוא עליו ולהבין איך בכלל מתקבלים לשם. מתברר שלא כל אחד מתקבל לטיפול במינסוטה, אלא כל מקרה עובר בחינה. להפתעתי, שלב הסינון הראשוני דווקא פשוט יחסית: שולחים פנייה מסודרת הכוללת דרכון, מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקות, ולאחר מכן הצוות הרפואי בוחן את החומר ומחליט אם וכיצד ניתן להמשיך.

אחד הדברים שסיפרו לי על Mayo Clinic הוא שהתפיסה שם מעט שונה מזו שאני מכירה מישראל. הם שואפים ללוות את המטופל באופן רחב ככל האפשר, להבין כיצד המחלה משפיעה על חייו, ובמקביל ללמוד מכל מטופל כיצד ניתן לשפר עוד יותר את איכות הטיפול.

תוך כדי החיפושים נתקלתי גם בספר "מאיו קליניק על כאבים כרוניים: כיצד לשפר את איכות החיים ולחזור לתפקוד תקין" מאת ג'פרי רום. אמנם הוא אינו עוסק במנינגיומה עצמה באופן ישיר, אבל הוא מציג את תפיסת העולם של Mayo Clinic לגבי התמודדות עם כאב כרוני, וזו הייתה בדיוק הסיבה שבגללה רציתי לקרוא אותו.

כאשר שומעים את המילים "כאב כרוני", רובנו חושבים מיד על תרופות, זריקות או ניתוחים. הספר הזה מציע נקודת מבט שונה: המטרה אינה בהכרח להעלים את הכאב, אלא ללמוד כיצד לחיות לצדו מבלי לוותר על איכות החיים.

במהלך הקריאה הייתה נקודה אחת שקצת הפריעה לי. לעיתים נוצר הרושם שהדרך להחלמה מתחילה בראש :שאם רק תאמין, תרצה מספיק, תחזור לשגרה ותמשיך לחיות כרגיל, הגוף ילך בעקבותיך. אני מודה שהמשפטים האלה פגשו אותי במקום רגיש. אני המשכתי לעבוד, לטוס, להרצות, לטייל ולחיות חיים מלאים ככל שיכולתי. מאוד רציתי להחלים, ובכל זאת זה לא קרה. לכן היה לי קשה להתחבר למסר הזה. בעיניי, רצון והתמדה הם חשובים, אבל הם לא תמיד מספיקים כדי לשנות את מהלך המחלה.

מה שכן אהבתי הוא שג'פרי רום, בהתבסס על הגישה הקלינית של Mayo Clinic, מציג מדריך מעשי, רגוע ומבוסס ידע רפואי, שאינו מבטיח ניסים ואינו מוכר אשליות. במקום זאת, הוא מסביר כיצד כאב כרוני משפיע על הגוף, על המוח, על השינה, על מצב הרוח ועל התפקוד היומיומי, ומציע דרכים להתמודד עם כל אחד מהמרכיבים הללו.

אחד היתרונות הגדולים של הספר הוא השפה הברורה. גם נושאים רפואיים מורכבים מוסברים בצורה נגישה, והקורא מקבל תחושה שמדובר במדריך שנכתב עבור אנשים המתמודדים עם כאב – ולא עבור רופאים בלבד. בנוסף, המילון הרפואי המצורף בסוף הספר הופך אותו לכלי עזר שימושי עבור מי שנתקל במונחים רפואיים חדשים במהלך הטיפול.

הספר שם דגש על טיפול רב־תחומי: פעילות גופנית מותאמת, שיקום, טיפול רגשי, שיפור השינה וניהול מתחים. גם כיום, שנים לאחר פרסומו, רבים מהעקרונות הללו עדיין מהווים בסיס חשוב בטיפול בכאב כרוני.

עם זאת, חשוב לזכור שהרפואה מתקדמת כל הזמן. לכן כדאי לראות בספר מקור מצוין להבנת הכאב הכרוני ולרכישת כלים להתמודדות, אך לא תחליף לייעוץ רפואי עדכני.

לסיכום, זהו ספר מאוזן, אמין ומעודד. הוא אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מעניק ידע וכלים מעשיים להתמודדות. גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים שעלו ממנו, נהניתי להיחשף לתפיסת העולם של אחד המרכזים הרפואיים המובילים בעולם. עבור כל מי שמתמודד עם כאב כרוני או מלווה אדם הסובל ממנו.

לפני שבועיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
כל הדרכים מובילות לרומא

כל הדרכים מובילות לרומא

שרה אדמס

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
הריקוד של סוניה

הריקוד של סוניה

ויקטוריה היסלופ

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
לחנך את מיסטר רייט

לחנך את מיסטר רייט

זהבית ארצי

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות של סופרים ישראלים. יש בי נטייה כמעט אוטומטית לחפש סיפורים שמתרחשים רחוק ממני בשפות אחרות, במקומות אחרים, כאילו המרחק מאפשר לי להיכנס לסיפור בלי להרגיש שהוא קרוב מדי לחיים שלי אבל “לחנך את מיסטר רייט” של זהבית ארצי הצליח לשבור את ההרגל הזה.
זה ספר שנכנס בדיוק כמו קומדיה רומנטית קלאסית: חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות. איימי ליין, גיבורה שלא באמת רוצה להיות חלק מהאירוע, נגררת למיסיסיפי ולעולם של עשירים שהיא והמשפחה שלה לא ממש מחבבים. עולם של נימוסים מוגזמים, חיוכים מנומסים מדי, וגברים שנראים כאילו הם יודעים בדיוק איזה רושם הם רוצים להשאיר.
ואז הוא מופיע;
“מיסטר רייט” גבר פלרטטן, חצוף, בטוח בעצמו בצורה כמעט מתריסה, הוא מסוג הדמויות שמגיעות עם נוכחות שמכריחה אותך להגיב אליהן, גם אם את לא רוצה.
מה שמעניין בספר הוא לא רק הדינמיקה הרומנטית עצמה, אלא איך היא נבנית סביב רעיון של שליטה. איימי בטוחה שהיא באה “לחנך” אותו, להציב גבולות, לא לתת לו להכתיב את הקצב. אבל מהר מאוד מתברר שזה פחות סיפור על חינוך ויותר על התנגשות בין שני אנשים שלא באמת מצליחים להישאר אדישים זה לזה.
יש משהו מודע לעצמו בכתיבה של זהבית ארצי היא לא מנסה להעמיד פנים שמדובר בסיפור מורכב מדי. להפך, היא מאמצת את הקודים של הרומן הרומנטי הקליל: מתח, משיכה, התנגדות, והתרככות הדרגתית. אבל בתוך הפשטות הזו יש גם דיוק מסוים בבניית הדינמיקה בין הדמויות.
כי בסופו של דבר, “מיסטר רייט” הוא לא באמת שאלה של מי צודק או מי מחנך את מי אלא הוא שאלה על כמה זמן אפשר להחזיק התנגדות מול משהו שמושך אותך בדיוק במקום שבו את הכי מנסה להישאר בשליטה.
זה ספר שלא מנסה לשנות את הז’אנר, אלא פשוט לעבוד בתוכו טוב. לתת חוויה קלילה, זורמת, עם מספיק ניצוצות כדי להשאיר אותך בפנים עד הסוף.
ואולי זה כל מה שהוא צריך להיות.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
השפעה [מהדורת 2012]

השפעה [מהדורת 2012]

ג'יין אוסטן

תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.

יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.

כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:

“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”

המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

ויליאם (וויליאם) שייקספיר (שקספיר)

אני לא אוהבת את טיילור סוויפט וגם מעולם לא הבנתי מה הסיפור של שייקספיר. השוואה מעניינת, לא?
ובכל זאת, בחודשים האחרונים, תוך כדי נסיעות בין מדינות, מצאתי את עצמי שומעת שוב ושוב את השיר  "The Fate of Ophelia" בו סוויפט מתייחסת לאופליה מהמלט נסיך דנמרק. משהו בעיבוד המודרני לדמות של אופליה אישה צעירה הנסחפת בין אהבה, כוח ופוליטיקה גברית עורר בי סקרנות מחודשת לחזור אל המקור הספרותי שממנו היא צמחה.
כך מצאתי את עצמי פותחת לראשונה מיוזמתי ולא בגלל בחינת בגרות יצירה של שייקספיר, המלט נסיך דנמרק, אחד המחזות המפורסמים והמורכבים ביותר בתולדות הספרות המערבית.כבר בקריאה הראשונה מתברר כי כוחו של המחזה אינו טמון רק בעלילתו הדרמטית סיפור נקמתו של הנסיך המלט על רצח אביו אלא בעיקר בעומק הפסיכולוגי של דמויותיו.
המלט הוא דמות יוצאת דופן בספרות: אינטלקטואל מהורהר, ספקן, כמעט פילוסוף, שנקרע בין הרצון לפעול לבין השיתוק המחשבתי שלו.
המונולוגים שלו, ובעיקר “להיות או לא להיות”, אינם רק ביטוי של ייאוש אישי אלא דיון קיומי רחב על משמעות החיים, המוות והמצפון האנושי.
העולם שבו פועל המלט הוא עולם של ריקבון מוסרי. רצח, בגידה, תככים פוליטיים ונאמנויות כפולות יוצרים אווירה חונקת שבה האמת כמעט ואינה ניתנת לגילוי. 
מי שמעניינת אולי בגלל השיר של סוויפט ואולי כי התככים דיי הפכו צפויים בקריאה היא אופליה . לעיתים קרובות היא נתפסת כדמות שולית יחסית, אך למעשה היא אחת הטרגדיות האנושיות החריפות במחזה. אופליה לכודה בין שלושה כוחות: אהבתה להמלט, הציות לאביה  והמשחק הפוליטי של החצר המלכותית. בניגוד להמלט, שמקבל מרחב לחשוב, להרהר ולדבר, אופליה כמעט ואינה זוכה לקול עצמאי.
כאשר עולמה מתפורר  מות אביה ודחייתו של המלט היא מתפרקת נפשית וטובעת במים, באחת הסצנות הפואטיות והמצמררות ביותר שכתב שייקספיר.
דווקא דרך אופליה מתחדדת אחת השאלות המרכזיות של המחזה: מי משלם את המחיר של מאבקי כוח וטרגדיות פוליטיות. בעוד הגברים במחזה מתמודדים עם נקמה, כבוד ושלטון, אופליה משלמת בחייה על משחק שאינו באמת שלה.מבחינה ספרותית, המלט הוא יצירה שממשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר שנכתבה.
ייתכן שזו הסיבה שדמויות כמו המלט ואופליה ממשיכות להופיע מחדש בתרבות הפופולרית בשירים, סרטים וסדרות. הקריאה המחודשת במחזה הראתה לי עד כמה הדמויות האלה אינן שייכות רק לתיאטרון האליזבתני, אלא ממשיכות לשקף את החרדות, השאלות והפגיעות של בני אדם גם במאה ה־21. בסופו של דבר, המלט אינו רק סיפור נקמה מלכותי. זהו מחזה על תודעה אנושית: על הספק, על הכאב, ועל השאלה הנצחית כיצד ניתן לפעול בעולם שבו האמת תמיד חמקמקה. ואולי דווקא משום כך, גם קריאה שמתחילה מסקרנות קטנה בעקבות שיר מודרני יכולה להפוך למסע ספרותי עמוק אל אחת היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
אהבתה של סלטנאת

אהבתה של סלטנאת

שרה אהרוני

יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
עידן התמימות [מהדורת 2013]

עידן התמימות [מהדורת 2013]

אדית וורטון

ביומיים האחרונים מצאתי עצמי מרגישה לא טוב בגלל התופעות לוואי של הקרנות אז ניצלתי את השכיבה במיטה לקרוא סוף סוף את הספר "עידן התמימות" של אדית וורטון, תמיד רציתי לקרוא אותו
לצערי עכשיו הייתה ההזדמנות.
הספר הוא סיפור אהבה מאופק המתרחש בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה־70 של המאה ה־19, אך למעשה מדובר ביצירה חדה, אירונית ולעיתים אכזרית, החושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של חברה השומרת בקנאות על חזות מוסרית. וורטון, בת למשפחת עילית בעצמה, כותבת מבפנים אך מבטָה הוא מפוכח עד כאב.
וקצת ספויילרים: במרכז העלילה ניצב ניולנד ארצ'ר, צעיר משכיל ומנומס המאורס למיי ולנד היפה והתמימה. חייו מתערערים עם הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה אישה מסתורית (שהזכירה לי לפחות בהתחלה את עצמי) ששבה מאירופה לאחר נישואים כושלים.
דרכה נפתח סדק בעולם הסגור והצפוי של החברה הניו-יורקית. ארצ'ר נקרע בין נאמנותו לסדר החברתי לבין תשוקתו לחיים אותנטיים ,אך וורטון אינה כותבת רומן רומנטי במובן הפשוט. היא מפרקת את מושגי ה"חירות" וה"אהבה" ומציגה עד כמה גם הגיבור ה"מורד" כביכול כבול לפחד, לנוחות, ולפוליטיקה של המוניטין. הטרגדיה של הספר איננה רק אהבה שלא מומשה אלא חוסר היכולת של אדם להשתחרר מתבניות התרבות שיצרו אותו.אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא תיאור החברה עצמה כישות כמעט חיה: מערכת של כללים בלתי כתובים, רמיזות, ארוחות ערב וטקסים, שבכוחם להכריע גורלות.
וורטון משרטטת עולם שבו נימוס הוא נשק, שתיקה היא איום, וה"חפות" היא מסכה.
הכותרת "עידן התמימות" נטענת באירוניה: אין כאן תמימות, אלא הדחקה קולקטיבית. החברה מתהדרת בטוהר מוסרי, אך מתנהלת באמצעות מניפולציות רכות ועונשים שקטים. מיי ולנד, שנתפסת כדמות פסיבית, מתגלה בהדרגה כדמות בעלת תבונה חברתית חדה לדעתי האפקטיבית מכולם.
על אף שהרומן עוסק בחברה של המאה ה־19, הוא מהדהד שאלות עכשוויות: עד כמה אנו חופשיים באמת? אילו מחירים אנו משלמים כדי להשתייך? והאם אומץ אישי מסוגל לגבור על מוסכמות מושרשות?
לסיכום ,ספר מרתק. שווה קריאה.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori

ביקורות נוספות על "אלוהים אינו גדול"

אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה.

הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות:

1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים.

2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם?

מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות.

3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא.

זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

לפני חודש•
★★★★★
•אהוד
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

אם נחלק את המציאות ל-2 מרכיביה הבסיסיים ביותר – "יש" ו-"אין", נוכל להסיק מסקנה לוגית כלשהי לגבי קיומו או אי-קיומו של אלוהים:
מה שיש – ישנו וקיים.
מה שאין – אינו יכול להתקיים בהווה (כי הוא אינו), ולפיכך לא קיים. זה לא סותר את קיומו בעבר, או בעתיד, אם ייווצר (ייברא) על ידי משהו שכבר קיים.

כשאנו יוצאים מנקודת ההנחה האנושית לחלוטין, שלכל דבר אשר קיים ונוצר (נברא) יש יוצר (בורא), אזי אנו מגיעים לפרדוקס:
הדתות טוענות כי העולם נברא על ידי אלוהים. משמע אלוהים קיים.
אך לפי לוגיקה זו – כל הדבר הקיים נברא. לכן נשאלת השאלה ''מי ברא את אלוהים''?
למעשה, המאמין בבריאה (ולאו דווקא בדת), טוען בלי כוונה או ידיעה, כי קיים כח גדול מאלוהים. כח אשר ברא אותו.
ומי ברא את אותו כח?
לכן, כמסקנה לוגית ראשונה, הכללה של אלוהים בתוך קבוצת ה''יש'' מהווה כניסה לתוך ספירלה שאין לה סוף.

אם נטען שאלוהים ישנו, אך שום כח לא ברא אותו, הרי זהו פרדוקס מרובע:
אם אלוהים קיים - האם הוא יכול להיווצר כ''יש'' מתוך ה''אין''?
ובהנחה שכן, האם גם כאן אנו לא מעניקים כח גדול יותר ל''אין'' מאשר לאלוהים עצמו?
ואיזה מין יקום הוא זה אשר הכח הגדול ביותר בו הוא כח שאינו קיים?
ובכלל – איזה אל הוא אל עוצמתי יותר? – כזה אשר ברא את הכל והוא קיים, או כזה אשר ברא את הכל למרות שהוא עצמו מעולם לא התקיים?

אז חוץ מלהרגיש חכמים מעט יותר, לא השגנו הרבה מלבד עוד מרדף אחרי הזנב של עצמנו.
ננסה לצאת גיבורים ולטעון שאלוהים אינו קיים?
יכול להיות שזו המסקנה הלוגית המתבקשת, אך מעטים הם האנשים המסוגלים לצאת בריש גלי באימרה שכזו, ועבדכם הוא בטח שלא אחד מהם.
ומדוע?
בכנות? - כנראה שאנו חוששים לקבוע בנחרצות דבר שאנו לא בטוחים בוודאות לגביו.
במדעיות? – זהו נושא שלא ניתן להוכיח או להפריך לעולם, ועבור קהילה מדעית שתומכת בעקרונות אלה, יהיה זה לא מקצועי ואף צבוע לקבוע עובדה ללא בדיקה מהימנה ותקפה.
בהומור? – רובנו עדיין מפחדים מההוא... נו, זה שאנחנו "לא מאמינים בו".
וקצת יותר ברצינות – חלקנו פשוט מפחדים מתגובת הסביבה, מתוך צורך בסיסי להיות קונפורמים.

הספר הזה אמנם לא דן בפרדוקסים הנ''ל, אך הוא דן באותו פחד. הפחד המושרש בנו והמלווה אותנו מילדות ועד המוות. מורא מעין מפקחת, מיד מענישה או גומלת. פחד ששורשיו בחינוך בן כמה דורות שעבר גם אלינו.
כן, השם של הספר לא בדיוק אטרקטיבי עבור קוראים ''מן השורה'', אך שמו אינו עולה בקנה אחד עם תוכנו, וחבל לפספס ספר אמיתי, עוקצני ומחכים רק בגלל דעה קדומה או שם לא קולע. היצ'נס, הומניסט מטבעו, אינו מתרכז באלוהים עצמו, אלא בפרשנות האנושית לרעיון האלוהות, הוא תוקף את הבריאה האנושית - הדתות למיניהן.
באינספור דוגמאות, השאובות מההיסטוריה, האקטואליה ומעולם הפילוסופיה, הוא מצייר תמונה שמתארת וחושפת צדדים מכוערים בדתות הפופולריות. צדדים שחסידיהן תמיד מנסים להצניע או להסתיר - גזענות, אפליה, אלימות, טרור ועוד.

עד לפני כשלוש שנים נושא האלוהות והדתות כלל לא עניין אותי. אך עם קריאת כמה ספרי פילוסופיה התחלתי להבין שזהו תחום שמושך אותי אליו כמו מגנט. לכן אני ממליץ בחום על ספר זה לכל מי שרוצה לחקור קצת יותר לעומק. מבין עבודותיהם של ''ארבעת הפרשים'' (הכינוי שניתן לארבעה סופרים ברוח זו – היצ'נס, דוקינס, דנט והאריס), התחברתי ביותר דווקא לספר זה.

מומלץ.
באלוהים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ניר
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

יכול להיות שהכותרת קצת מרתיעה בנחרצות שלה אבל לדעתי מה שהיצ'נס מנסה לומר הוא שבסך הכל כולנו בני אדם עם אותן חולשות, תשוקות ותקוות. להכתיר אנשים אחרים כ"קדושים" ולנסות להתעלם מהסתירות שזה יוצר, לנסות להציב סטנדרט בלתי הגיוני של התנהגות כשברור מראש שלא נוכל לעמוד בו, להטיף להתנהגות מוסרית באותו הזמן שאותם המטיפים מתנהגים הפוך לגמרי - אלו אותם הדברים שאמורים לצרום לכולנו.

אולי אם נראה את עצמנו "כרקמה אנושית אחת חיה" ולא נתעסק בהבדלים שלוא דווקא חשובים ניצור עולם טוב יותר.

ספר מומלץ לכל אותם אנשים שתמיד חייבים לשאול, למה?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לינה
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

בחרתי לקרוא אותו מיד לאחר שסיימתי את "יש אלוהים?" של דוקינס, היצ'ינס אינו נופל מימנו ואף מחמיר והולך כמה צעדים קדימה כנגד העולם השמרני והפרימיטיבי
כל מילה נבלעת בשקיקה
מובא בהרגשת אמת ואף בהומור

מומלץץץ

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אלירן
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

לא אוהב לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי לקרוא
אבל זו בעצם הביקורת, לא הייתי מסוגל לסיים אותו
יש לי סלידה מהטפה דתית פנאטית, וככה בדיוק נשמע הכותב
אתאיזם בשבילו זה לא העדר אמונה, אלא דת בפני עצמה, והוא לא יבייש אף דתי פאנאט

לפני 11 שנים•
★★★★★
•princeroni
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

ספר משעמם ולא טוב. בתוך עולם ספרי התפישה החופשית, השוללים את הגישה הדתית, זהו אחד הספרים הרעים. מי שרוצה להתמודד, להבין, להזדהות או לשנוא את התפישה מוזמן לקרוא את דוקינס.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

ספר מעולה.
המון טענות מעניינות כנגד הדת.
בהחלט מקורי מאוד.
לא פשוט להכיל את מסקנותיו בעוד מסבבנו הכל שונה מדרכו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דניאל צ'צ'יק
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

הכותרת המקורית היא How Religion Poisons Everything
גם את הבגריות בפיזיקה מסתבר: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=46830
לעורכות דין הדתית-יהודית אין גבולות, בטח שלא עקרונות.

הרבה רטוריקה...היצנ'ס נשמע לי יותר כמו "מתווכח מקצועי" במקום כותב מסות רציני - הוא רטוריקן מפחיד.
אבל יש לו כמה נקודות ואני רואה בספר משלים לדוקינס והאריס.
לא רציני ברמה הפילוסופית (רזה אפילו יותר מדוקינס) - מאופיין באספקטים היסטוריים וסוגיות תיאולוגיות כשהכתיבה שלו נוטפת הרבה התנשאות וציניות, מוצדקת או לא.
בכנות עדיף לראות ביוטיוב ויכוחים עם היצנס מאשר לקרוא את הספר, שמה הם מעלה נקודות מעניינות יותר לדעתי.
סאם האריס בינתיים האהוב עליי מבין ה"אתאיסטים החדשים" מכיוון שהוא הכי פחות רזה פילוסופית (וזה לא מפתיע כי עבר הכשרה מתאימה) היצ'נס הם מאין וולטר של ימינו (לא מפתיע כי הוא מורה לספרות).

בכל מקרה הם עושים עבודה מצויינת ל"הוציא אנשים מהארון" ופופולריזציה של ההשקפה האתאיסטית ואני מתפתה להגיד הומניסטית.
עתיד טוב יותר הוא באחריות אנושית, (בטח) שלא אלוהית והרווחה והמשמעות של חיינו היא באחריותינו. הגיע הזמן להתבגר.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•UnknownGuest
דירוג
4.0
לפני חודש

“היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות”

6/9
ביקורות על אלוהים אינו גדול
הבאה
דניאל צ'צ'יק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ספר מעולה. המון טענות מעניינות כנגד הדת. בהחלט מקורי מאוד. לא פשוט להכיל את מסקנותיו בעוד מסבבנו”