היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה.

הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות:

1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים.

2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם?

מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות.

3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא.

זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

אם נחלק את המציאות ל-2 מרכיביה הבסיסיים ביותר – "יש" ו-"אין", נוכל להסיק מסקנה לוגית כלשהי לגבי קיומו או אי-קיומו של אלוהים:
מה שיש – ישנו וקיים.
מה שאין – אינו יכול להתקיים בהווה (כי הוא אינו), ולפיכך לא קיים. זה לא סותר את קיומו בעבר, או בעתיד, אם ייווצר (ייברא) על ידי משהו שכבר קיים.

כשאנו יוצאים מנקודת ההנחה האנושית לחלוטין, שלכל דבר אשר קיים ונוצר (נברא) יש יוצר (בורא), אזי אנו מגיעים לפרדוקס:
הדתות טוענות כי העולם נברא על ידי אלוהים. משמע אלוהים קיים.
אך לפי לוגיקה זו – כל הדבר הקיים נברא. לכן נשאלת השאלה ''מי ברא את אלוהים''?
למעשה, המאמין בבריאה (ולאו דווקא בדת), טוען בלי כוונה או ידיעה, כי קיים כח גדול מאלוהים. כח אשר ברא אותו.
ומי ברא את אותו כח?
לכן, כמסקנה לוגית ראשונה, הכללה של אלוהים בתוך קבוצת ה''יש'' מהווה כניסה לתוך ספירלה שאין לה סוף.

אם נטען שאלוהים ישנו, אך שום כח לא ברא אותו, הרי זהו פרדוקס מרובע:
אם אלוהים קיים - האם הוא יכול להיווצר כ''יש'' מתוך ה''אין''?
ובהנחה שכן, האם גם כאן אנו לא מעניקים כח גדול יותר ל''אין'' מאשר לאלוהים עצמו?
ואיזה מין יקום הוא זה אשר הכח הגדול ביותר בו הוא כח שאינו קיים?
ובכלל – איזה אל הוא אל עוצמתי יותר? – כזה אשר ברא את הכל והוא קיים, או כזה אשר ברא את הכל למרות שהוא עצמו מעולם לא התקיים?

אז חוץ מלהרגיש חכמים מעט יותר, לא השגנו הרבה מלבד עוד מרדף אחרי הזנב של עצמנו.
ננסה לצאת גיבורים ולטעון שאלוהים אינו קיים?
יכול להיות שזו המסקנה הלוגית המתבקשת, אך מעטים הם האנשים המסוגלים לצאת בריש גלי באימרה שכזו, ועבדכם הוא בטח שלא אחד מהם.
ומדוע?
בכנות? - כנראה שאנו חוששים לקבוע בנחרצות דבר שאנו לא בטוחים בוודאות לגביו.
במדעיות? – זהו נושא שלא ניתן להוכיח או להפריך לעולם, ועבור קהילה מדעית שתומכת בעקרונות אלה, יהיה זה לא מקצועי ואף צבוע לקבוע עובדה ללא בדיקה מהימנה ותקפה.
בהומור? – רובנו עדיין מפחדים מההוא... נו, זה שאנחנו "לא מאמינים בו".
וקצת יותר ברצינות – חלקנו פשוט מפחדים מתגובת הסביבה, מתוך צורך בסיסי להיות קונפורמים.

הספר הזה אמנם לא דן בפרדוקסים הנ''ל, אך הוא דן באותו פחד. הפחד המושרש בנו והמלווה אותנו מילדות ועד המוות. מורא מעין מפקחת, מיד מענישה או גומלת. פחד ששורשיו בחינוך בן כמה דורות שעבר גם אלינו.
כן, השם של הספר לא בדיוק אטרקטיבי עבור קוראים ''מן השורה'', אך שמו אינו עולה בקנה אחד עם תוכנו, וחבל לפספס ספר אמיתי, עוקצני ומחכים רק בגלל דעה קדומה או שם לא קולע. היצ'נס, הומניסט מטבעו, אינו מתרכז באלוהים עצמו, אלא בפרשנות האנושית לרעיון האלוהות, הוא תוקף את הבריאה האנושית - הדתות למיניהן.
באינספור דוגמאות, השאובות מההיסטוריה, האקטואליה ומעולם הפילוסופיה, הוא מצייר תמונה שמתארת וחושפת צדדים מכוערים בדתות הפופולריות. צדדים שחסידיהן תמיד מנסים להצניע או להסתיר - גזענות, אפליה, אלימות, טרור ועוד.

עד לפני כשלוש שנים נושא האלוהות והדתות כלל לא עניין אותי. אך עם קריאת כמה ספרי פילוסופיה התחלתי להבין שזהו תחום שמושך אותי אליו כמו מגנט. לכן אני ממליץ בחום על ספר זה לכל מי שרוצה לחקור קצת יותר לעומק. מבין עבודותיהם של ''ארבעת הפרשים'' (הכינוי שניתן לארבעה סופרים ברוח זו – היצ'נס, דוקינס, דנט והאריס), התחברתי ביותר דווקא לספר זה.

מומלץ.
באלוהים.

בחרתי לקרוא אותו מיד לאחר שסיימתי את "יש אלוהים?" של דוקינס, היצ'ינס אינו נופל מימנו ואף מחמיר והולך כמה צעדים קדימה כנגד העולם השמרני והפרימיטיבי
כל מילה נבלעת בשקיקה
מובא בהרגשת אמת ואף בהומור

מומלץץץ

לא אוהב לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי לקרוא
אבל זו בעצם הביקורת, לא הייתי מסוגל לסיים אותו
יש לי סלידה מהטפה דתית פנאטית, וככה בדיוק נשמע הכותב
אתאיזם בשבילו זה לא העדר אמונה, אלא דת בפני עצמה, והוא לא יבייש אף דתי פאנאט

ספר משעמם ולא טוב. בתוך עולם ספרי התפישה החופשית, השוללים את הגישה הדתית, זהו אחד הספרים הרעים. מי שרוצה להתמודד, להבין, להזדהות או לשנוא את התפישה מוזמן לקרוא את דוקינס.

ספר מעולה.
המון טענות מעניינות כנגד הדת.
בהחלט מקורי מאוד.
לא פשוט להכיל את מסקנותיו בעוד מסבבנו הכל שונה מדרכו.

הכותרת המקורית היא How Religion Poisons Everything
גם את הבגריות בפיזיקה מסתבר: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=46830
לעורכות דין הדתית-יהודית אין גבולות, בטח שלא עקרונות.

הרבה רטוריקה...היצנ'ס נשמע לי יותר כמו "מתווכח מקצועי" במקום כותב מסות רציני - הוא רטוריקן מפחיד.
אבל יש לו כמה נקודות ואני רואה בספר משלים לדוקינס והאריס.
לא רציני ברמה הפילוסופית (רזה אפילו יותר מדוקינס) - מאופיין באספקטים היסטוריים וסוגיות תיאולוגיות כשהכתיבה שלו נוטפת הרבה התנשאות וציניות, מוצדקת או לא.
בכנות עדיף לראות ביוטיוב ויכוחים עם היצנס מאשר לקרוא את הספר, שמה הם מעלה נקודות מעניינות יותר לדעתי.
סאם האריס בינתיים האהוב עליי מבין ה"אתאיסטים החדשים" מכיוון שהוא הכי פחות רזה פילוסופית (וזה לא מפתיע כי עבר הכשרה מתאימה) היצ'נס הם מאין וולטר של ימינו (לא מפתיע כי הוא מורה לספרות).

בכל מקרה הם עושים עבודה מצויינת ל"הוציא אנשים מהארון" ופופולריזציה של ההשקפה האתאיסטית ואני מתפתה להגיד הומניסטית.
עתיד טוב יותר הוא באחריות אנושית, (בטח) שלא אלוהית והרווחה והמשמעות של חיינו היא באחריותינו. הגיע הזמן להתבגר.

לא התחברתי אליו באופן אישי,אבל ספר בסדר באופן כללי.