אלי, או בכינויו, שמניאק, גר בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. הוא חי עם אמו, סימה הקריזיונרית הנגמלת, ובעלה הערס האגרסיבי, יפת. אביו של אלי הוא אמן יפה-נפש, שם-טוב שמו, והוא גם ניצול השואה העיראקי היחיד בעולם. סביבו, אלי אוהב לכרכר, ואחר אנה, אהבת נפשו, לחזר. את משקלו הוא אט אט מקיא בין דפי הספר עד שלא נותר ממנו הרבה מלבד שובל של סירחון.

אתחיל מהטוב.
שם הספר והכריכה שניהם יפים ומסקרנים. הם תשעים אחוז מהסיבה שפתחתי אותו. חבל שהקשר בין תמונת הכריכה לעלילה הוא כמו הקשר בין אייל הכרמל לדואר ישראל - אין כזה.
הנושא הכללי עוצמתי, מעורר חמלה וסלידה גם יחד, מתכון מצוין להנאה צרופה. לדעתי, הבעיה העיקרית של הספר זו ההגשה.
השפה הדלה לא מצאה את משלבה; היא טיפסה והתגלגלה מעמוד לעמוד, בלבלה והכעיסה אותי. פעם אחת, אלי הוא פרא שזורק סלנג רחוב באותה כמות שבה הוא מקיא, וכעבור עמוד וחצי הוא שילוב של הסבתא מאחוזת דאונטון ומנחם פרי. מעביר ביקורות חריפות על ספרים ויכול להירשם כחבר פורה באתר סימניה. לא הבנתי אם מדובר בנסיון חתרני כושל של הסופר להבליט את ההסבר מאחורי הכינוי שהעניק לו מורו, פרא-אציל, או עצלנות גרידא.

דבר אחד היה אחיד בסיפור הזה, והוא חוסר האחידות, בעיקר בקצב הסיפור. עניינים של מה בכך זכו להארכת זמן ומריחה אל מעבר לשוליים, וסצנות חזקות הוגשו כסטירת לחי לא מספקת.
המוזיקה המטעה הורגשה מההתחלה האיטית הלוקחת את זמנה, דרך האמצע, שם הטמפו קפץ לשיא בבת אחת, ועד הסוף המפיל מהכסא. מנמנום אחר צהריים באי קאריבי, אתה מתעורר ומוצא את עצמך בורח מהוריקן אכזרי. לא היה ניסיון להתאים ולהטעים את הקצב מסצנה לסצנה, לספור פעימות או אפילו לזייף את זה. לפעמים זיוף מעודד ביצועים.

יכול היה להיות ספר נפלא, אבל הוא בלגן. חבל שאנשים מתעקשים לבשל לפני שהם לומדים להדליק את הגז.

זה הספר השני שאני קוראת של דודו בוסי.
ירח ירוק בוואדי, היה טוב, אך הספר הזה לדעתי יותר זורם, סוחף ומוצלח.

הכתיבה פשוטה ועממית, רוב התיאורים משעשעים ומצחיקים, במקביל יש לא מעט אלימות מילולית ופיזית.

אלי גיבור הספר, שכינויו "שמניה" (בגלל היותו שמן מאוד) עובר בחייו טלטולים רבים, הרצון שלו לרזות ולמשוך אליו תשומת לב, המאבק שלו עם אמו ובן זוגה, עם אביו, בבית ספר, עם נערה שלומדת איתו והוא מוכן לעשות הכל בכדי שתהייה שלו.

הסיפור מעניין ומוזר, היו קטעים בלתי נתפסים, לא נורמאלים לחלוטין.
לא פעם מצאתי את עצמי מעולפת מצחוק, הקטעים המצחיקים ביותר, הזכירו לי את התוכנית "ארץ נהדרת" עם כל השטויות המבדרות, פה אמרתי לעצמי טוב שאני קוראת בבית, אם הייתי במקום ציבורי עם הספר, וצוחקת כך, היו חושבים שהשתגעתי, קראתי את הספר לפני השינה, בעלי כבר מזמן ישן לצידי, פתאום הוא שומע צחוק ולא מבין מה קרה, הטלוויזיה כבויה, חושך בבית, כולם ישנים, ואז הוא פוקח עין אחת, מתבונן בי ושואל, מה קרה לך??? עניתי לו , אם כבר התעוררת, תקשיב לקטע מצחיק, הקראתי לו, הוא חצי מנומנם עם חיוך על הפנים.

למרות שהספר ברובו יפה ומצחיק, היו קטעים שנגעלתי עד מוות.
את הספר הזה או שאוהבים ומתחברים, או שלא !
אני אהבתי.

***


לפעמים סופרים נהדרים הם חרא של אנשים, ואנשים נפלאים הם סופרים גרועים מאוד. אני לא יודע איזה מין אדם הוא הסופר דודו בוסי, אבל הספר הזה לא טוב בעיניי.
אל דודו בוסי התוודעתי, כמו רבים אחרים, דרך הסדרה "מחוברים". בכנות, לא חיבבתי את הדמות שהצטיירה לי עוד מהרגע הראשון, ואני עדיין סבור שמדובר בשגיאת ליהוק (כמו גם לואיס אדרי). לא קיבלתי ממנו שום דבר חדש, לא התרגשתי ולא התפעלתי, ותהיתי מה האיש הזה עושה כאן, לוגם ללא הרף בקבוקי הייניקן, מהגג דברים סתומים, עילגים ולא ברורים על עצמו ועל חייו. חבל שלא ליהקו במקומו את ידידו, ערן סבג, שנתפס אצלי כדמות הרבה יותר מסקרנת ואינטיליגנטית.
לכן גם הרמתי גבה כשראיתי שרוב הביקורות על "פרא אציל" הן חיוביות ואף יותר מכך. משהו פשוט לא הסתדר לי. לפני כמה ימים הזדמן לי לשאול את הספר, וסיימתי לקרוא אותו בתוך יום אחד. הייתי פשוט חייב להבין איך מתקיים דיסוננס כזה, בין סופר שנראה על פניו (בסדרת ריאליטי, אבל בכל זאת) לא-מעניין במובהק לבין יצירה שמהללים אותה כפורצת דרך ומקורית.
קודם כל, מילה על איור השער. מסקרן, זכיר מאוד, בצבעוניות מעניינת, אבל לא קשור בשיט לספר או לעלילה. סתמי לחלוטין. "זה ספר על נער בעייתי בן חמש עשרה", אמרו למאייר, שמיהר ומצא משהו שנראה לו מתאים, ויאללה, להדפיס. לא מספיק טוב.
אוקיי, הספר הוא מונולוג שמגולל כאמור נער שמן ודחוי על חייו בשכונת מצוקה בדרום תל אביב בשנות התשעים, הדמויות הצבעוניות שליוו אותו - אביו האמן המיוסר, פליט בצלאל ובעל חכמת חיים בזכות עצמו, אמו - נרקומנית בגמילה ובעלה הערס הטיפש, ועוד.
כבר בעשרים העמודים הראשונים הבנתי שאני לא עומד להיות מופתע כאן. הספר כתוב בשפה לא אחידה, מה שמשליך אותי החוצה מהעלילה ומסיח את דעתי בכל משפט כמעט. הגיבור משתמש בשפת רחוב עמוסה בסלנג, יומיומית ונמוכה (צ'אפחות, נזרקתי, כוסון, לופ מטורף) אך כזו שמתובלת במילים גבוהות ("יום טוב אמר שככל שהוא מאזין יותר לסימפוניה התשיעית, כך מתחזקת דעתו שכל יצירות האמנות מחווירות וחיות בצלה"), בצורה לא משכנעת בכלל, ובעיקר כי הוא מניח את המילים האלה בפיהן של דמויות שוליים שפשוט אין מצב בעולם שידברו כך. העובדה הזאת מקבלת אף משנה גיחוך אירוני כשהגיבור חושב את אותו דבר בדיוק (ובשתי שפות!) על הכתיבה של סמי מיכאל ("בא לי להגיד לו, סמי, בחיאת אבוק, תרגיע, דמויות בשר ודם לא מדברות ככה").
הספר עמוס בצירופים כבולים ("עומד לי על קצה הלשון", "פוחד פחד מוות", "מבט רצחני"), מאריך איפה שצריך לקצר, ומקצר איפה שראוי להאריך.
נראה שדודו בוסי ביסס כמה דברים בספר על רקע אוטוביוגרפי למרות הדיסקליימר בכריכת הספר, מאחר שהיה בעצמו נער שמן, ולאחת הדמויות החיוביות היחידות בספרו הוא קרא "קימי", כמו בתו, באופן מקרי בהחלט, נגיד. במקום להוסיף לאותנטיות הפגומה ממילא, זה גורע ממנה. זה לא משאיר לי שום ברירה אלא להיות "הקורא הרע", ולא להצליח לנתק את הסופר מהספר. לתהות מה היה באמת ולמה לא ללכת עד הסוף עם האמת שלך, והשפה שלך, תהיה אשר תהיה.


נו מילא. לא חייבים להאמין לכל מה שקוראים.


****

כשהייתי ילדה קטנה, רציתי להתבגר מהר ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם הכל. כשהתעלפתי בבדיקות דם, זה רק גרם לי לרצות להגיע שוב ושוב, לא להזיז את העיניים מהמחט גם כשהלב דופק בטירוף, מתוך איזו תפיסה ילדית, נאיבית, אמיצה, של "הפעם זה לא ישבור אותי". כשראיתי איך מקללים ומרביצים לילדים החלשים בכיתה ליד, נשכתי חזק את השפתיים והרגשתי את אותו לב דופק בהיסטריה וגם אז לא הסטתי את המבט, ונשבעתי לעצמי שאתמודד. במיוחד זכורה לי פעם אחת, אולי בגיל 8 או 9, שהזדחלתי לסלון בשעת לילה מאוחרת וההורים כבר היו ישנים בקומה למעלה, ומהאור הכחול האיום של הטלוויזיה ראיתי סרט צרפתי על אישה טרנסג'נדרית בזנות, שהובילו אליה כלב - כן, כלב - כאחד הלקוחות. אני זוכרת שהלב שלי הרגיש כאילו סחטו עליו לימון, ועדיין היה שם הקול הזה, שאמר "לא, אתם לא תצלקו אותי. אתם לא תצלקו אותי".

קצת התבגרתי מאז, כרונולוגית ונפשית, ועם "פרא אציל" הרגשתי לראשונה את אותה תחושה בדיוק. אני מרגישה שהספר חילל אותי, וכאן דמיינו מבט בשל וציני של "...וראיתי שיט בחיי, כן?". אני מרגישה ממש מצולקת. קשה לי לתאר באיזו סקאלה, באיזה קנה מידה, מדובר בספר נדיר ומופלא. אין טעם לדבר פה על בחירת הכריכה האיומה, על השפה שבה בחר דודו בוסי, על הביקורת המובלעת בספר לכל כך הרבה כיוונים - שבחלקה היא במקומה ותורמת לעלילה, ובחלקה היא מיותרת עד מביכה - כי יש פה פשוט סיפור מזעזע, מחריד, שמסופר לעילא ולעילא, מפי סופר שרק האל יודע מה מתחולל בנפשו הפצועה-אך-הנבונה שעלה בידה לייצר דבר כזה.

הסיפור של אלי, שבתחילת הספר בן 15, הוא לכאורה עוד סיפור של נער שלעד יהיה קורבן, וככזה יהפוך גם לגבר קורבן וכמובן שגם יהיה גיבור טראגי. הוא פרא, ספק אציל, ספק זוכה לשמות גנאי, שגדל במעין כלא שמתיימר להיקרא בית, עם אם מופרעת ועם בעלה האלים, כשברקע ליבו עורג לאביו הביולוגי, המרוחק והמסורס. הוא נאבק עם השמנת יתר, עם הפרעת אכילה ועם נתוני פתיחה דמוגרפיים מתסכלים. כולם מכורים, כולם מעורערים עד היסוד, ועל פניו זה רחוק ממני שנות אור, אבל אלי הוא אבטיפוס של כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים מתעללים שלעולם לא יבינו שהם מתעללים. הוא דוגמא אנושית, חיה, אמינה להחריד, של מי שלא מאבד תקווה גם כשהחרא של העולם נשפך עליו פעם אחר פעם - את התקווה הזו שכולם ייראו ויבינו אותי, ושאבא יגדל כבר ביצים וישמור עליי, ושהעולם הזה יהיה מקום קצת יותר הגיוני, ושאמא - לעזאזל, שאמא - תהיה מה שאמא אמורה להיות. אלה הן תקוות שבצער רב אנו מתפכחים מהן - למזלנו או לרעתנו, תלוי בהשקפת עולמנו - רק בחלק מן המקרים, וגם אז המחיר הוא כבד מנשוא. אלי הוא אמנם בן למכורים משכונת הארגזים, אבל כמה קוראים כמוני יש - שלמרות ההבדלים - מבינים ומכירים כל כך מקרוב כל קללה בספר? כל עלבון עדתי? את התחושה הזו שאתה "משתכנז" כי תפסת ספר ליד, או שלעולם היא לא תאהב אותך, היפהפייה הטראגית של הכיתה?

והאמת היא, שאני מבינה גם ביקורות שליליות. הוא קצת כמו שרימפס, הספר הזה - הוא לא יורד טוב בגרון, והוא טמא, והוא שנוי במחלוקת, ואולי דווקא מהיותו כזה - הוא מענג כל כך. האסור הזה, המחריד הזה, ה"אוי ואבוי למה קראתי עכשיו את מה שקראתי עכשיו" הזה, הוא בדיוק מה שעובד לי - ולגמרי מובן בעיניי שיעורר בדיוק את האפקט ההפוך אצל אחרים. אני מודה שברגעים הקשים באמת בספר (ומי שקרא אותו יבין בדיוק על מה אני מדברת), אפילו כעסתי. רציתי להתנער ממנו. רציתי להשליך אותו הצידה ולהגיד "אין לי מושג מי אתה, דודו בוסי, אבל אתה דפוק בשכל", אבל המשכתי ונוכחתי לשמחתי לגלות שחווית הקריאה בספר לא שונה בהרבה מהטלטלה הרגשית שעובר הגיבור - נעה בין תקווה לאכזבה, מאכזבה לתקווה, בין אהבה לכאב, בין כאב לאהבה וחוזר חלילה, ומסתיימת - איך לא - בטרגדיה מהולה בהשלמה.

לבעלי לב פרוע, אמיץ, פצוע ואציל.

אחד הספרים החזקים והמטלטלים שקראתי בתקופה האחרונה, ומאלה שבחיים לא שוכחים!!! ספר מדהים שממש נסחפתי לתוכו, כמה אלימות יש בתוך הספר גם מילולית וגם פיזית!!!
ממליצה בחום,אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא!!!!

קראתי לאחרונה כמה ספרים אודות אנשים שמזלם לא שפר עליהם בחיים.
הם נולדו למשפחות הלא נכונות, גדלו בשכונות עוני, עברו התעללות נפשית ו\או מינית מהוריהם או מסביבתם אך למרות הכל זקפו ראשם והצליחו לשרוד.
הקריאה ביצירות אלו קולחת בדרך כלל, השפה עסיסית ומתובלת בסלנג מקומי, הטיפוסים צבעוניים ומוקצנים: ישנו "הערס" המקומי בעל אופי עברייני שמקלל כל מה שזז ובת זוגו הנשרכת אחריו, קולנית לא פחות ממנו ולבושה במיטבי מחלצותיה הכוללים ג'ינסים צמודים וקצרים וגופיית סבא לבנה משיקת פטמות.
הם מסתובבים ברחבי הטריטוריה השכונתית ומאיימים על סביבתם, לפעמים מממשים את האיום. מהווים סוג של מאפיה בזעיר אנפין אך בליל שישי הולכים לבית הכנסת ואחרי כן עושים קידוש כמו שצריך.
ספרים כגון "בת דודתי לילי", טווס בחדר מדרגות" ו-"קרבת דם" מתארים חיים נדכאים, לעיתים עשוקים ואני טסה על גבי הכרכים, גומעת במהירות משפטים קולחים ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה נגמרת לי העלילה.
האם שקועה בצערה, האב האשם אכול סרטן, גווע לאיטו והילדים נדפקו לכל החיים; ככה זה כשמשתמשים בהם בתור שק חבטות, משפחה לא בוחרים.

אני קוראת ומתבאסת על מר גורלם. אין עתיד לילדים האלו והאופק אינו נראה וורוד.
הסוף ידוע מראש ואם להיות לגמרי כנים גם ההתחלה והאמצע, סוג של נוסחה:מעשייה שמתחילה ונגמרת בשכונה רווית פשע.
אני מאוד מתחברת לסיפורים מהקישקע, אירועים שיש בהם מין האמתי והמייסר אך הצרה היא שאני שוכחת אותם מהר מאוד.
הסופר/ת עושים ככל יכולתם על מנת להשאיר את הקורא מזועזע והמום, זורקים פצצה או שתיים לקראת סיום, אורזים את הציוד והולכים הביתה.
לא שציפיתי לסיום אופטימי, כן? אינני חיה בלה-לה-לנד אבל תנו נקודת אור אחת בים של חושך ואל תגדמו את הסופים.

מהבחינה הזאת "פרא אציל" של דודו בוסי, שונה משאר ספרי הז'אנר שקראתי.
השפה אמנם עדיין נמוכה ועילגת, הדמויות בנויות בהתאם לסטריאוטיפ המשויך לאנשים ממוצא מזרחי ו/או רוסי דיירי שכונות מתפוררות בדרום ת"א אך הנימה שבה נכתבה העלילה הינה אירונית, פקחית, עצובה, חכמה ונוגעת ללב.
נקשרתי מאוד לדמויותיו הססגוניות של בוסי ובעיקר לזאת הראשית, אלי, נער המתמודד עם בעיות השמנה וחוסר ביטחון עצמי המנסה לפלס דרכו בינות אם נרקומנית לשעבר ואב טוב לב אשר מעדיף לטאטא את בעיותיו מתחת לשטיח ולחיות בעולם אמנותי משלו הכולל ציורים בנושא השואה, וודקה ועישון לרוב.
התמודדותו של אלי יוצאת דופן, חיונית ואינה וותרנית. הוא הצליח לקרב אותי אליו על אף מגושמותו וניסיונותיו העקרים למצוא את מקומו בשכונת הפחים בה הוא מתגורר.
הוא נקודת האור בסיפור העגמומי הזה ועל אף שקראתי מפיו תיאורים קשים, נחרצים אודות סביבתו, פגיעות אשר יכלו להביאו לידי דיכאון עמוק או אפילו התאבדות הוא אינו מאבד את התקווה, מתעלה על הרפש ועל הזוהמה ומביא את עצמו לישועה כמעט מוחלטת.
מזמן לא נהניתי כל כך מספר אשר קצב קריאתו מהיר וקולח אך עם זאת ממזרי וחכם, שאמרותיו נותרו עמי גם לאחר הקריאה וסביר להניח שלא אשכחו במהרה.

תוכן מציאותי למדי אך גם נוגע ללב ומעקצץ במקומות הנכונים (בייחוד באזור העיניים)
נהניתי מאוד מהקריאה.

בעקבות ההמלצות הרבות של חברי סימניה החלטתי לקרוא
את הספר ובהתחלה ממש לא הבנתי על מה כל המהומה ...

בסך הכל תוך כדי הקריאה,
נחשפתי לסיפור על נער מסכן שהחיים לא האירו לו.
הוא ילד להורים גרושים, מתגורר עם זוג נרקומנים
בגמילה בשכונה ענייה בדרום ת"א ובנוסף לכל שמן
נורא וחסר בטחון עצמי.

לסגנון הכתיבה גם לא כל כך התחברתי,
תיאורים בשפה יומיומית מדיי ושימוש רב בקללות.

אבל כשהגעתי לסוף, הכל התחיל להתבהר ולהסתדר
בדיוק במקומות הנכונים ואני חייבת להודות שלספר
זה מסר חזק ומטלטל, גם אם זה לא ברור מייד.

דודו בוסי יצר בספרו גיבור שהוא דמות שוליים מרתקת ומעוררת אמפתיה. אך בדומה למשוררים הצרפתיים "המקוללים" הוא גורר את גיבורו ואותנו אל עומק הביבים במטרה למצוא חסד וגאולה כלשהיא. החוויה בהחלט לא נעימה ומעוררת אף דחייה מסויימת. אינני בטוחה כי הבחירה של בוסי בארוע הטראומטי המכונן בו הוא בחר היא אכן הכרחית. אך מעבר לבחירה זו הספר מעניין, מעורר מחשבה ומכיל אף כמה הברקות מצמררות כגון דמותו של האב האמן שמאמץ לעצמו פרסונה של קורבן שואה בכדי לחוות את סבל קורבנות השואה בעצמו.זהו ספרו הראשון של בוסי אותו קראתי והוא בהחלט קול שונה ומרענן.מומלץ לבעלי קיבה חזקה.

אני מרגישה כאילו בלעתי את הספר הזה בבת אחת, ולא קראתי אותו..
ספר קשה ועצוב, ציני ולעיתים מצחיק, אך בעיקר קשה לעיכול.
אוף, כמה ריחמתי על גיבור הספר וכמה התבאסתי בשבילו.
בקיצור, ספר מעולה!