ביקורת ספרותית על הנערה עם רגלי הזכוכית מאת אלי שו
ספר לא משהו

---

סופרים מנסים להגיד לנו משהו באמצעות הסיפור שהם מספרים. הם אומרים לנו המון על עצמם, ולעתים קרובות על עצמנו. דרך ההרגשה שהיתה לנו על הספר, היכרנו הכרות אינטימית את הסופר ואת הדברים החשובים לו, ממש כאילו הוא ישב איתנו לקפה וסיפר (רק לנו!) סודות מעברו. לכן יש סופרים "אהובים" ויש כאלה שאנחנו מתעבים, ולהם לא יעזרו הביקורות המפרגנות של עיתונים נחשבים מהעולם הגדול, או סופרים פופולריים החולקים את אותה הוצאה.

אלי שו - שזה, כמו שכתוב על העטיפה ספרו הראשון, לא הצליח להתיידד אתי או אפילו לגרום לי לרחם עליו, ותאמינו לי, הוא התאמץ המון. הסיפור הוא שילוב תמוה בין סיפור התבגרות ואהבה לבין אלמנטים של פנטזיה, שכלל אינם משרתים את הסיפור, אלא את מה ששו רוצה להגיד מעל ראשו של הסיפור שלו: משהו על אנשים שאינם יכולים לאהוב ולהתקרב אל בני זוגם. מידאס הוא צלם מתבודד המסוגל ליצור קשר רק אל התמונות שצילם. הוא פוגש באיידה ההופכת לזכוכית(!) והכל קורה באי קטנטן, סחוף רוחות ושלג, עם עוד דמויות חיות ומתות הסובלות מאותו ניכור רגשי, ועם עוד יצורים משונים נוספים המאכלסים את דמיונו של שו.

ברור לי שהספר נכתב כאלגוריה החל משמו של הגיבור, דרך הסתכלותו על החיים באמצעות מצלמה, אנשים חסרי אהבה שאינם יכולים לאהוב או לגרום לאחרים לאהוב אותם. אבל הדמויות לא דיברו אלי, לא הצלחתי למצוא שום הגיון במעשיהן, לא התחברתי לאף אחת מהן למרות הכתיבה הטובה, ונשארתי עם תחושה של החמצה. אני, כמו שהבנתם כבר, לא כל כך אהבתי. אבל אני לא אוהבת שמתחכמים אתי ושונאת כשמשתמשים בי כתרפיסטית ללא הסכמתי...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הנערה עם רגלי הזכוכית