חמוד ונשכח, לא ספר שמשאיר רושם ארוך טווח. קליל, זורם, בהחלט קריא אבל עוד שבוע לא אזכור כלום, לא את הדמויות ולא את העלילה. זה לא שהיה בו משהו רע, לפעמים יש ספרים כאלה שנחמד לקרוא אבל הם לא נשארים איתך.
האמת זה הספיק לי לימים שקראתי, הייתי חולה בבית, לצערי מזמן לא יצא לי לקרוא...אולי טוב שנפלתי על משהו לא כבד. למי שבכל זאת מחפש סיפור אהבה סוחף, להתרגש ולהישאר עם הספר גם אחרי - רק דניאל סטיל.

סתם ספר...מפוזר, מבולגן, לא קריא.
היו רגעים שרציתי לישון ודפים שעברתי עליהם ברפרוף כי לא מצאתי שום דבר מעניין. בכלל לאחרונה נהייתי חסרת סבלנות, במיוחד בקריאה. אם ספר לא מעניין מהתחלה, אני צריכה פשוט להפסיק לקרוא אותו. לא מקבלים צל"ש על סיום קריאת ספר.
שום דבר לא הזיז לי, הסמים, הזונות, הכאילו התבגרות קשה. הכל היה מוגזם, נמרח, פטפטני מדי.
ממליצה לא להתקרב..

נחמד, באמצע כזה.
התפזרתי קצת בהתחלה, לא הייתי מרוכזת...תקופה שכזאת, יותר מדי מחשבות שמפריעות לקריאה. יכול להיות שהייתי מוסיפה עוד כוכב. סך הכל הספר חמוד, רעיון לא רע. עדיין זה לא ספר שזוכרים או משהו שישאר איתי.
מסופר על ילדים שההורים שלהם מתו והם יוצאים למסע בלי לדעת לאן עד לרגע ששרותי הרווחה שמים לב שהם חסרים. אם נדמיין את עצמנו בסיטואציה זה נורא, אבל הספר לא נותן תחושה של זעזוע או כאב, הוא יחסית קליל.
מי שבא לו, אפשר לקרוא.

אממ לא הכי טוב להיות פרח קיר וגם לא כל כך האמנתי לו שהוא כזה.
להיות בשולי החיים ולבלות עם חברים, לצאת למסיבות, להכיר בחורות..לא יודעת, לא קניתי את זה. הספר לא רע, היו דברים שאהבתי וכאלה פחות. למשל הכתיבה מעניינת, אני אוהבת תיאור של מחשבות, היו המון משפטים יפים כמו "אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו", בכלל יש לו צורת חשיבה מאוד מעניינת, הסתכלות תמימה-לא תמימה על העולם. ויש כמה דברים שהפריעו לי, קודם כל הייתי חייבת לדעת אל מי הוא כותב ואין לזה תשובה, זה שיגע אותי.
הקטע של לבכות מכל דבר בגיל 16 גם לא נראה לי הכי אמין, רגישות - בסדר, אבל איפה הגבול בין רגישות לילדותיות?
גם לא היו הרבה דברים שהתרגשתי מהם, זה היה על אותו קו לאורך כל הסיפור. בגדול ישארו איתי כמה משפטים נחמדים מהספר ואת השאר סביר להניח שלא אזכור.

באמצע כזה. לא רע ולא טוב. גם לא כל כך אמין.
רחוק מהמציאות בצורה מגוחכת, אפילו קצת מזכיר טלנובלה. הכל בספר הזה כאילו מסתדר בדרך פלא, עניים הופכים לעשירים, אנשים מתאהבים ואז טורחים להכיר אחד את השני..קצת דמיוני הייתי אומרת.
את כוחה של האהבה לא ממש הרגשתי. מצד שני לא היה כזה נורא לקרוא את הספר, אפשר להגיד שהוא קריא. מי שבקטע של "צרות של עשירים" אולי יצליח להנות.
בשבילי זה עוד ספר שקראתי.

גועל נפש. הכי גרוע שקראתי אי פעם.
הספר הזה פשוט לא קריא, כאילו כתבה אותו ילדה מפגרת (בלי להעליב מפגרים). מה זה הדבר הזה?? לא הבנתי על מה מסופר. בכל פרק היא ממציאה דמות חדשה, בלי להסביר, בלי לתאר, בלי שהקורא יבין מה היא רוצה ובאמת לא הבנתי מה היא רוצה.
לזה קוראים סיפור?? איזה מין הוצאה אישרה את פרסום הספר הזה?? אין בקרה על הדברים האלה? ילד בכיתה א כותב ברמה יותר גבוהה. מפרגנת לעצמי על זה שבכלל סיימתי אותו, כנראה שבאמת יש לי כח רצון אינסופי.
להתרחק כמו מאש!

פילוסופיה בגרוש. באיזשהו שלב כבר ממש רציתי לירות לעצמי בראש.
בספר הזה אין ממש עלילה, זו כתיבה אוטוביוגרפית נטו. ציפיתי למשהו דומה לאיז'ה מיה שאהבתי אבל ממש לא. אין דבר שנוא עלי יותר מפילוסופיה, שפינוזה עושה לי כאב ראש. כל הציטוטים, החפירות על מדיטציות, זן ועוד כל מיני שטויות ממש לא התאימו לי. בקושי סיימתי את הספר, וכשסיימתי נותרתי באותה תחושה פלוס כאב ראש נוראי. לא אהבתי גם את ההתבכיינות האינסופית על המצב בארץ.
מצד שני אני כן רוצה לפרגן לאושרת קוטלר, קודם על זה שהיא יודעת לכתוב, הכתיבה שלה מצוינת, הנושא פשוט לא עניין אותי. בנוסף לא פשוט להיחשף בצורה כזאת, אני דווקא חושבת שזה אמיץ מצדה לבכות במהלך ראיון, זה מראה שגם למגישי חדשות יש רגש. לא חייבים להיות קרחון כמו יונית לוי.
אם יש ספר טוב שלה זה איז'ה מיה, על סיפור שמתחיל בדמעות אפשר לוותר.

הו, קוראים יקרים! אמצו אל ליבכם ספר יקר זה.
תנו לרוח לשאת אתכם אל כפרים ירוקים, אל טירות וכירכרות, אדונים ומשרתים. הציפו את ראשכם בתובנות על דת, על אהבה, על חברות, על ערכים, על משפחה, על בדידות, על העולם ומה לא. הקשיבו לקולה של ג'יין אייר, הרגישה והחכמה, שמלמדת אותנו מהי אישה עצמאית בתקופה שבה עוד לא היה קיים המושג "פמיניזם". צוחקת לגורל בפנים.
אם אגיד שהתענגתי על הספר לא אשקר, את ג'יין אייר הייתי מגדירה כדמות ספרותית מאוד חזקה ואת שרלוט ברונטה לא פחות מגאונה. היא כותבת כמו ציור נדיר במוזיאון יוקרתי לבעלי טעם משובח. לגמרי מצדיקה את היותו קלאסיקה.
עלילה סוחפת, קצב נכון, דמויות שנחרטות בזכרון ואהבה...אהבה מיוחדת, נטולת אינטרסים, שמתקיימת על אף המגרעות, מתעלמת מפערי גיל ומעמדות, פשוטה ואמיתית. מזכירה לנו שאהבת המשפחה היא מעל ערכים של כסף, שגורלו של אדם יכול להשתנות, שום דבר לא קבוע מראש, שלטוב לב יש גמול בסופו של דבר.
את כל זה לימדה אותי ג'יין אייר, אל תגידו שהיא לא מיוחדת(:

לא ברור לי למה הספר הזה בקטגוריית ספרות מתורגמת ולא נוער.
זה ספר נוער מאוד ממוצע עם הקשקושים הרגילים, אני שונה, אני לא שייכת, אאוטסיידרית.. נו באמת, טוב שהיא לא הייתה הדמות הכי דומיננטית בפנימייה. מה שמלמד אותנו, חברים, שוני זו תחושה, לא בהכרח מציאות.
בכל מקרה הסופרת מצליחה לתאר חיים של בני נוער בצורה שהכי קרובה למציאות. קשה לי להגיד שהספר רע, סך הכל הוא זרם. יש לי תחושה שבני נוער כן יהנו ממנו, לכן אמליץ לצעירים שבנינו.. קשישים כמוני יאלצו להנות מספרות אחרת.