ביקורת ספרותית על קרקס החלומות מאת ארין מורגנסטרן
ספר בסדר

---

עלילה עם קסם מסוים שנמוג ככל שממשיכים לקרוא בו.
הרעיון יפה.קירקס של פלאים , אולי של הנפש, משתנה בכל פעם גם באירגון הפיסי שלו: אוהלים צצים ונעלמים,אטרקציות מתחלפות וכל ביקור בו הוא חוויה.
מתווספת לזה תחרות בין שני מסטרים ה"מקבלים", בן ובת ( כל אחד, ילד אחד). התחרות ללא כללים מוגדרים וחדים וללא מגבלת זמן. היא כוללת : פיתוח האישיות ויכולות של כל מתמודד כמעט בלי לייצר קינאה,שינאה או תככים.
העימות מתקיים וכאן מתגלה כי הוא אינו העיקר.
העיקר הור הקסם ופיתוח יכולות הנפש.
זה לא הארי פוטר. בהארי פוטר יסוד התחרות, היצרים העזים, תככים וקנוניות מוצגות לטעמי בפשטנות קיצונית עד לזרא. כאן הדברים מוצגים בפסטל.
שתי הגישות בעייתיות.
הסתכלתי על הארי פוטר בגיחוך מסויים " נו איזה טריק יהיה עכשיו?", הרי כאן חיפשתי קצת אקשן והכל תמיד המשיך להיות " קסום".
אסיים במשהו שמלווה אותי מילדות.
יש שיר " בעדן ילדים" של דויד זהבי.
שם נאמר " יש מקום בעמק , מקום נעלם
לא תשקע השמש שמה לעולם
שם ריח העצים כריח הבשמים
הגשם לא ירד
לא ירעמו רעמים..."
הקסם של שיר זה נראה היום שיעמום איום ונורא.
כמו הצדיקים בגן עדן כל היום עם זנב הלוויתן ושור הבר , אותו תפריט.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על קרקס החלומות