כשאני קוראת ספר מתח שנכתב על ידי סופר אנגלי, אני רוצה לשמוע מבטא בריטי מהדהד באוזני. לא האופן שבו הלשון פוגשת בקוער החייך או בחניכיים התחתונות, או בשימוש בשרירי הלחיים שמפיקים מבטא של יורקשייר, או דבונשייר, ויילס או אוקספורד. וגם לא ההיגוי השונה כל כך בין מי שגר בקובנט גארדן למי שמתגורר בבלגרביה, אלא התחושה הפנימית שאתה הקורא מבחין באותה נינוחות מעמדית או חסרת מעמד, אותה היסטוריה של הערכה עצמית או חסרונה, אותו אופי וחינוך שיוצרים ישות בריטית ולא אמריקאית.

כנראה שקונן דוייל, אגתה כריסטי, רות רנדל ו-פ.ד. ג'יימס, דיק פרנסיס או איאן פלמינג ורבים וטובים אחרים, יצרו איזו תפאורה שבה צריך ספר מתח בריטי להבשיל וכך להדהד.

פיטר ג'יימס נשמע אמריקני כאילו תסריטאי כל העולם חושבים באמריקנית. אני רוצה לשמוע את גיבוריו "מדברים" באנגלית ואני "שומעת" גיבורים נטולי מוצא, שגרים במקרה בברייטון והוב, כאילו מחכה מר ג'יימס לטלפון מהוליווד שיציע לו להפוך את ספרו לסרט או למיני סדרה.

פשוט עד מוות הוא ספרו הראשון של פיטר ג'יימס בסדרת רב פקד רוי גרייס והוא גם הטוב ביותר.

במסגרת החסכון במקום ובהשראת מכירות הארבע במאה, אתן לכם שתי ביקורות במחיר אחת. הספר השני שעליו אכתוב את הסקירה הזאת הוא "המתים נראים טוב", השני בסדרה, שנופל מן הראשון בכמה דרגות.
מכיוון שאין הרבה דרגות בסימניה, חמישה כוכבים הם חומר מועט מכדי להעניק את תת-הגוונים של ההתרשמות, הייתי אומרת שלספר הראשון מגיעים 3.5 כוכבים ולשני 2.8 כוכבים. משום שאני רחמנית בת רחמנים, נתתי לראשון ארבעה כוכבים ומן הניקוד של השני אני מתעלמת ע"י שילובו בביקורת הנוכחית.

אין ספק, מיסטר ג'יימס יודע למתוח. הוא גם יודע למתוח את מספר הדפים ועל ידי זה הוא מעלה את מפלס המתח. כל ספר שלו הינו עב כרס, מכיל חזרות רבות, הרבה פרטים מיותרים והעיקר, כל פרק מסתיים באופן כזה, שהקורא צריך לגייס הרבה יושר פנימי כדי שלא לדלג להמשך הסיפור. בקיצור, בעסקי תפניות תסריטאיות פיטר ג'יימס הוא מומחה לא קטן.

אם אתם מכירים את רב פקד רוי גרייס, אתם בוודאי יודעים שאישתו סנדי נעלמה תשע שנים קודם לכן. אם אתם קוראים את הספר השני אחרי הראשון, תגלו להפתעתכם כי חלקים שלמים מן האקספוזיציה הועתקו מן הספר הראשון לשני מילה במילה. עובדה זו לא רק מרגיזה, היא גם מעידה על חשיבה חסכונית ולא יצירתית ביותר. תנו מעט כבוד למי שזכרונו עומד לו. מכיוון שכרונולוגית, הספר הראשון מתרחש שבוע אחרי השני, פולשים האירועים מן הספר הראשון לשני באופן שאינו חינני כלל וכלל. כאילו היו הספרים שני כרכים של אותו הספר ורק במקרה כונו בשמות שונים. (מצאתי מידה של נחמה בעובדה שבניגוד להרלן קובן, שנתוניהם הפיזיים של גיבוריו משתנים מספר לספר, פה קיימת לפחות רציפות). אבל נדמה שהעניינים לא מתפתחים ואפשר בהחלט להעמיק את אופיין של הדמויות במקום להמשיך לדוש באותן תבניות אופי, לבוש, פיזיולוגיה או רזומה, כאילו העובדה שהפך רב מכר בספר הראשון מקנה לסופר רשות להירדם על עלי הדפנה באמצע השמירה.

ברוב ספרי המתח מתחולל מן מאבק (אסור לנקוב במילה "מחול" בהקשר שלילי זה) בין שני קטבים מנוגדים או בין שלושה קודקודים: הבלש, והרוצח או הבלש, הרוצח והקורבן. בספרים הטובים ביותר ישנו איזון בין הבלש לרוצח או בין שלושתם. קשה מאוד לרחם על דמות קורבנית שאינה מוכרת על כל צדדיה. ברוב ספרי המתח ניתנת לבלש עדיפות בעיצוב דמותו, כי הוא, כביכול נציגו של הסופר בספר. אבל המתח נבנה מן המלחמה האינטלקטואלית שבין הבלש לרוצח, אלא אם כן הרוצח אידיוט ואז הספר אינו מותח, כמובן.

בספריו, פיטר ג'יימס מנסה לבנות לרוי גרייס דמות עגולה ומעניינת. אבל משום מה אינו מצליח. הפושע או הפושעים וגם הקורבנות שלו הרבה יותר מעניינים.
האם זה רע?
זה לא היה רע אם רוי גרייס היה גיבור של ספר אחד. אבל מכיוון שג'יימס מתכוון להמשיך איתו הלאה (ישנם חמישה ספרים בסדרה) העובדה קצת מפריעה.
נכון שספר שצריך לשקף את האמת לא יכול לתאר צוות משטרתי שמפענח תעלומה ביום אחד. אבל גם העמימות של רוי גרייס וגם מהלכיו הצפויים (בפרט בחייו הפרטיים) גורמים לקורא להשתוקק לטלטל אותו קצת.
לרשותו של גרייס עומדים שוטרים רבים ומספר השוטרים המוזכרים בספר (כמה עשרות) מופרך על פי כל קנה מידה. ג'יימס התסריטאי צריך ללמד את ג'יימס הסופר כי כמו שלניצבים בסרט אין שמות ודמויותיהן זניחות, כך לא מעניינים אותנו תולדות חייהם של כל השוטרים המוזכרים בשמם. שמותיהם של עשרה שוטרים מספיקים בהחלט.

כדי להציב את גרייס בסבך של דילמות, ג'יימס מכניס אותו לתוך מלכודות פנים-פוליטיות של המשטרה. אבל הסיטואציות מלאכותיות ולא מוסיפות הרבה.

ולמה בכל זאת הענקתי בביקורת עצמה 3.5 כוכבים לספר הראשון? כי הקורבן נמצא במצוקה איומה והמתח הסיפורי יוצא מן הכלל. באמת קשה להניח את הספר מהיד ועל רקע עובדה זאת הרומן של רוי גרייס עם קלואי מעצבן עוד יותר, קלישאתי, תפל וגם טפל.
בספר השני המצב גרוע עוד יותר. כפי שציינתי קודם, עמודים שלמים, חידודים והומור מזוייף נמשכים כמו סרח עודף מהספר הראשון, הפושעים בספר השני אמנם מתוחכמים טכנולוגית, אבל לא ממש מבריקים משום בחינה אחרת, והתעלומה הרבה פחות מותחת. גם בספר השני הקורבנות באמת סימפטיים ובשני הספרים נפשנו יוצאת כדי להשיב את הסדר על כנו.

במה דנים הספרים?
בספר הראשון, אחרי מסיבת רווקים ארבעה חברים מחליטים לקבור את החתן בתוך ארון מתים כדי ללמד אותו לקח. הבעייה היא שהם נהרגים מיד אחר כך בתאונת דרכים ואף אחד (לא ממש...) לא יודע לאן נעלם הבחור. זה אינו ספויילר. הסיפור כתוב על הכריכה האחורית הרבה יותר בפירוט. נשמע מותח? אכן כן.

בספר השני, איש עסקים מוצא ברכבת תקליטור נשכח. הוא צופה בתקליטור במחשבו האישי ומה שהוא רואה מפיל אותו ואת משפחתו לבור של צרות.

הכתיבה של פיטר ג'יימס יעילה, לא מבריקה במיוחד, לא שנונה במיוחד ובכל זאת, אם במתח עסקינן, הספרים מותחים מאוד.

לקרוא? אני קראתי. זו עובדה. אם יצאו עוד ספרים אני אקרא גם אותם. ולא כדי לדעת מה קרה לסנדי אישתו האבודה של רוי גרייס או מה קרה לרומן שלו עם קליאו היפה, או איך נכשלו נישואיו של גלן, השוטר השחור חובב הסרטים. אני אקרא כי הסיפורים של פיטר ג'יימס טובים, גם אם עמודים רבים יכלו להימחק ללא נקיפות מצפון.

לעיתים קרובות אני תוהה, אם צמדים של סופרים לא היו עושים מלאכה טובה יותר. האחד הוגה סיפור מפתיע ורושם את מהלכיו בציר המתח והשני כותב ביד בוטחת כתיבה מבריקה וחכמה. בהתחשב ברשימה הארוכה ארוכה של תודות בסוף הספר, מסתבר שטבחים רבים לא בהכרח מפיקים תבשיל מוצלח יותר.

גם אני הייתי רוצה לכתוב ספר מתח. עדיף סדרה, כזאת שתעשה אותי עשיר. או אז אני אוכל לטייל בעולם, לשבת בתי קפה בפריז , לטייל בכפרים באיטליה ובאלפים השווצריים ולאסוף חוויות ורעיונות לספר הבא שלי.


פשוט עד מוות, הינו הספר הראשון בסדרת רב פקד רוי גרייס ממשטרת סאסקס בבריטניה. פיטר ג'יימס כתב ספר מתח מצויין, מהוקצע ומותח למדי. הספר מרגיש "מושקע" כלומר המחבר טרח לעשות קצת מחקר על הנושאים השונים שבספר ואני מאוד נהנתי ממנו.

לא ספויילר (זה כתוב בתאור הספר): קבוצת גברים צעירים מחליטה לבצע מתיחה על חשבונו של חברם שעומד להינשא וכך, במסיבת הרווקים שלו הם קוברים חי כשהוא שיכור כלוט בתוך ארון מתים באמצע יער במטרה לשחררו לאחר מספר שעות. עד כאן הכל טוב ויפה (או שלא , מי עושה דבר מטומטם כזה? ) אבל אז הם כולם נהרגים בתאונת דרכים בדרכם מהיער והיחיד שיודע על החתן הקבור הוא חברו הטוב ש...מאוהב בכלה.

מכאן העלילה מסתבכת, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה , וכל פרק שעוסק בגבר הצעיר שקבור בארון המתים מלחיץ יותר מקודמו.

הספר מפתיע למדי , למרות שלא מדובר בשיא אחד בו הרעים מתגלים , אלא - יש מספר טוויסטים בספר כשבכל פעם העלילה משנה כיוון. הסופר מגלה לקורא מוקדם למדי מי הוא או הם ה - BAD GUYS אבל מה שיפה בספר הוא ה"מכניזם של הרוע" , כמו שאני קורא לו , והדרך בה רב פקד גרייס ושאר הבלשים האנגלים מנהלים את החקירה .

אחלה ספר , אני חושב שאת שאר הספרים בסדרה, אם וכאשר, אשאיל בספריה.

נערים הלומי אלכוהול ,הורמונים גועשים,צעירים חסרי מנוח שמבצעים מעשי קונדס
במסיבת רווקים שערכו לחברם וטמנו אותו בתוך ארון קבורה באדמה על כך הספר..
רק מח קרימנלי אמיתי ימציא עלילה כל כך לא מציאותית ולכן היה כה מותח, במיוחד החלק השני של הספר
שלא הצלחתי להניחו מהיד לרגע.

המיוחד בספר הוא ההילה שעטפו את הגיבור "פקד רוי גרייס" מהבולשת בברייטון מקום ציורי לכל הדיעות
והוא כמובן נשאר עם עיניים פקוחות
כשכולם נרדמים,שותה מים כשכולם מבקשים אלכוהול..בלש למופת שמקדיש את כל ימי ראשון שלו לפענוח תעלומה
כזו או אחרת..
אי אפשר שלא להתאהב בצנון האנגלי ובתפאורה אנגלית טיפוסית של מזג אוויר מחורבן,ערפל תמידי
ופאבים חמימים שמזמינים פנימה צעירים קולנים הלומי אלכוהול.
כשבקרנו לפני שנים ושהינו כחודש בוויטלי ביי עיירה ציורית ליד ניו קאסל
תמיד הופתענו מהצעירות האנגליות עם שמלות מיני חושפניות ממהרות עם עקבים דקים לפאב כשבחוץ היה קפוא...
זו האווירה בספר!

כשקוראים את החצי השני של הספר פי שתיים יותר מהר מהחצי הראשון אז אתה יודע שמשהו כאן מזייף.
כשבאמצע הקריאה אתה עובר פיסקאות ודפים ללא קריאה אז אתה מבין שזו מריחה אמיתית.
כאן הייתה מריחה BIG TIME
מומלץ רק אם אין ספר מתח אחר באיזור

ספר מתח טוב שהצליח לרתק אותי ולמשוך אותי לקריאה גם בזמנים לחוצים מאוד.
ניכר מאוד בספר שכותבו הוא תסריטאי הן בתיאורים הויזואליים של הגיבורים והן בסגנון הכתיבה כולו.
הגיבורים מעניינים ומורכבים ויש כמה תפניות מפתיעות ביותר בעלילה.
אז למה רק שלושה כוכבים? - משהו התחיל להשתבש לי לקראת סוף הספר. כמה עמודים לפניו התמונה עוד לא ממש התחילה להסתדר והבנתי שהסוף לא יהיה לרוחי. אכן כך היה והסוף היה תיאטרלי עד כדי פשטנות ובעיני לא עלה ברמה אחת עם הרמה הגבוה של הספר עד אליו.
מבחינתי עדיין מומלץ לקרוא, רק לא מאוד מומלץ.

פיטר ג'יימס פשוט החליט שלעלילה שלו אין סוף בייקום הזה....זו דעתי.
קראתי את החלק הראשון, קראתי את השני, קראתי את השלישי, וקראתי את הרביעי....אבל כשהוא הוציא את החמישי והשישי אומנם קניתי אבל לא קראתי!
דיי! מספיק! זה כבר מוגזם!
הבנו את הפואנטה של הספר, אבל זו כבר היסחפות....
לאן בדיוק הוא רוצה להגיע?
לא מצליחה להבין.

היי לכל הקוראים.
מה אתם זוכרים מתקופת רווקותכם?
האם אתם יכולים לזכור מה היו השטויות הביזאריות ביותר שאתם/ן או עשיתם ?
מה הגבולות הברורים שלכם מבחינת קווים אדומים?
עד כמה אתם יכולים להעז למתוח את הגבולות שלכם?
האם החברים שלכם הם באמת אנשים שלהם אתם יכולים לקרוא חברים?

אצלי תקופת הרווקות הייתה סוערת למדיי. תקופת הצבא הייתה קשה ומתישה , יבשה מאד ורצופה טראומות לרוב.
אני חושב שהייתי בשיא המתירנות המינית שלי , חקרתי ,התנסיתי בהכל עם נשים , ללא כל עכבות או מחסומים.
בתקופה זו יכולתי לסמן 2 חברים מצויינים שליוו את חיי לאורך שנים. האחד מופנם ושקט , השני סוער וחם מזג.
המופנם לא לקח שום סיכון בחייו , פחד לעשות שטויות , היה אחראי וזהיר.
השני צלח עימי מסיבות , נשים , הוא היה אדם של אלכוהול וג"וינטים , ואני הייתי הכל חוץ מסמים.
ידעתי להיות זהיר מצד אחד , אך סוער ופרוע מצד שני , אשר מותח את הגבול עד הקצה אך לעולם אינו פורם את החוט.
הסוער התחתן ראשון , אני שני , והשקט התחתן אחרון , כמובן שחוץ משניהם היו חברים רבים נוספים אך לא כאלה שהייתי יכול להכניסם אל חיקי כחברים בלב ובנפש.

עברו להם השנים וגם שניהם התנדפו להם איכשהו מחיי , כתמיד מה שגרם לזה הם הנשים עימם התחתנו , אף אחד לא הסתדר עם בנות הזוג האחרות , ולאט לאט ובצעד בטוח כל אשה בסוף הצליחה לטוות את הגבר שלה בחוטי משי.
ואני נשארתי לתהות איך קשרים איתנים שהיו לי עם 2 חבריי הטובים תמו להן בגלל נשים.
כרווקים במיוחד עם החבר הסוער עפתי על העולם , במיוחד זכורה לי נסיעה לספרד בה אכלנו , נסענו , רקדנו ושגלנו כל מה שזז.
לאחר ההתפרקות של החברויות תהיתי לי לא פעם איך חברות של צוק התפוררה לה כקליפת ביצה. למה לא היינו חזקים יותר ולא הצלחנו לשרוד לנו כך.
הספר הנוכחי הראשון שמשום לא לא נתתי כלפיו התייחסות ,אלא דווקא לספרי ההמשך של הסופר המצויין הזה , מקבל ממני התייחסות כרגע.
מדובר כאן על קבוצה של מספר חברים אשר החליטו כבמעשה קונדס לגמול לחבר שלהם שכל אחד מהם בתורו סבל מעשי קונדס אכזריים שהיו נחת זרועו של אותו חבר.
הם החליטו שלקראת חתונתו של החבר , לאחר מספר סבבי פאבים כשהוא שתוי כלוט , להכניסו לארון קבורה , ולקבור אותו תרתי משמע, באדמה כשלאזור פיו מחובר צינור לנשימה חיצונית , ולאחר מספר שעות להוציאו לקראת חתונתו הצפוייה.
רק תחשבו איזה סיוט הוא המצב כשכל חבריו נהרגים בתאונה בדרך לסבב שתייה נוסף.
וכאשר החבר מתעורר הוא מגלה לחרדתו במכשיר קשר שניתן להוציא שיחה רק בערוץ בודד בלבד , והיחיד שמצליח לתקשר איתו זה בחור עם פיגור שכלי שהוא בנו של אדם שמגיע לפנות כלי רכב של תאונות דרכים ואותו בחור לא מוכן לספר לאביו על כך שאותו חתן קבור איכנשהו בארון קבורה אי שם ושהסוללה אוטוטו הולכת ונגמרת ובנוסף אותו ארון קבורה יש בו פגם שעקב כך מים חודרים לארון ועולים אט אט לכיוון פניו של החתן הקבור.......
סיוט????? אכן!!!!!!!! היחיד שיודע על כך מעבר לאותו בחור הוא החבר הכי טוב של החתן שדווקא רוצה במותו......

ספר מעולה שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה מבריקה, טוויסטים וקטעים שפשוט בא לי לצרוח.. נו כבר!!!
הרעיון של מישהו שקבור באדמה בתור מתיחה אבל זמנו הולך ואוזל הוא הבסיס לספר הזה אבל יש בו כל כך הרבה מעבר.
מי שאוהב ספר מתח טוב יהנה ממנו.

חביב וקליל מאד. לא יותר. הספר מזכיר מאד תסריט של פרק מאחת מסדרות המתח המציפות את הטלויזיה כמו "ללא עקבות", "חוק וסדר", "פשע מהעבר" ועוד ועוד (שאני אוהבת דרך אגב...). זה אכן סיפור מתח לא רע עם רעיון מסוים אך הספר נמתח ויכל בקלות להיות סיפור קצר ולא ספר שלם. הרגשתי שכל פרק בנוי כסצנה טלויזיונית ולא כסיפור ספרותי עם עומק כך שלאורך כל הספר נשארתי ב - level מאד שטחי. הספר לא סחף אותי - לא הרגשתי צורך לקרוא אותו בנשימה אחת כפי שהייתי מצפה מספר מתח, אלא ההפך, הקריאה שלי היתה מקוטעת עם הרבה הפסקות וכמה הרמות גבה בקטעים הפחות אמינים...

מפתיע לטובה, פעם הראשונה שנתקלתי ברומן של פיטר גיימס וזאת כיון שרק פתחו את הספריות לקחצי אטת הראשון שנפל לי ליד ולא התאכזבתי.