"אחד מכללי הבילוש של ספנסר הוא: לעולם אל תרחרח על בטן ריקה. אז פרקתי את המזוודות, לקחתי את האקדח, ירדתי לבר הכמעט ריק והזמנתי קלאב סנדוויץ' ענקי ובירה מהחבית" (עמוד 12).
הספר "ירייה לא מכוונת" מאת רוברט ב. פארקר (הוצאת זמורה-ביתן, 2002) הוא ה-28 בסדרת הספרים שכתב אודות החייל לשעבר והחוקר פרט ספנסר, גיבורו הראשי של פארקר. פארקר פרסם ספרים רבים אודות ספנסר וחבר מרעיו וממש לא מוכרחים לקרוא אותם לפי הסדר. בניגוד לסופרי מתח אחרים פארקר כותב על ספנסר אך ורק בגוף ראשון. כמו המחבר ספנסר מתגורר ופועל בעיקר במרחב בוסטון (אבל איך שהוא אצל פארקר ספנסר לא מזדקן והוא בערך בן 49 וחצי). אף שדמותו של ספנסר כמו נתפרה למידות החוקר הפרטי הקלאסי, כפי שקבע אותן ריימונד צ'נדלר (יוצרו של פיליפ מארלו האלמותי והאולטימטיבי, שאף בלש שנכתב לפניו ואחריו לא הצליח להאפיל עליו), ספנסר שונה במקצת.
הוא גדל בוויומינג, במשפחה ממוצא אירי. את חייו הוא מחלק עם סוזן סילברמן, פסיכולוגית המרצה בהרווארד, ויש לו שותף, הוק שמו, יוצא ליגיון הזרים הצרפתי. הוק הוא כל מה שספנסר לא – גבוה, שחור, שתקן וקטלני במיוחד – והוא חברו של ספנסר מזה שנים רבות: "הוק ואני נהגנו להתעמל שם לפני שנים רבות, כשהיינו מתאגרפים, לפני שגם אנחנו נעשינו יאפים. היתה שם זירה עם מרקקות ושקי אגרוף כבדים ושקי אגרוף קצת יותר קלים ושלל שקיקים לאגרוף מהרי, שאני התקשיתי לחבוט בהם אבל הוק היה מנגן עליהם את ה"בולרו" של ראוול" (עמוד 80). האופן שבו מתאר פרקר את הרעות שביניהם היא אחת הסיבות היותר טובות לחבב את הסדרה כולה: "הוק התעקש לשמוע כמה דיסקים של מוזיקה אפרו-קובנית שעשו לי כאב בטן, אבל השתדלתי לשמור על ראש פתוח. דיברנו על סקס ועל בייסבול, על אוכל ושתייה, ועל הימים שבהם הוק ואני התאגרפנו. כשמיצינו את הנושאים האלה דיברנו על סקס ועל כדורסל ועל הימים שהיינו בצבא" (עמוד 161).
עלילת ספר זה נפתחת כאשר מרי לו באקמן, תושבת העיירה הקטנה פוטשוט שבמדבר הקליפורני, המשוכנעת שבעלה סטיב, מאמן פוטבול אשר שירת בשעתו בחיל הנחתים, נרצח משום שסירב לשלם דמי חסות לכומר, ראש כנופיית העמק, אשר סוחטת דמי חסות מתושבי העיירה. לרצח לא היו עדים, והמשטרה המקומית לא משתפת פעולה. ספנסר עוקר עצמו מבוסטון לקליפורניה ומוצא עצמו כדג מחוץ למים: "הרגשתי שמעולם לא הייתי רחוק כל כך מהבית, מה שהיה אשליה גמורה. קליפורניה היתה רחוקה יותר, וקוריאה עוד יותר ממנה. אבל הנוף כאן היה שונה כל כך מהנוף במזרח ארצות הברית, וחוץ מזה – וזה כבר קרוב יותר ללב העניין – סוזן לא היתה כאן. היא לא היתה גם בקוריאה, אבל אז לא הכרתי אותה, ואף על פי שעובדה זו פערה בור בעצם קיומי, הרי שבאותו זמן לא הייתי ער לזה" (עמוד 15).
ספנסר מבין שהוא ייאלץ לאמץ לעצמו את כללי המשחק המקומיים ומגייס לעזרתו קבוצת מקצוענים היודעים את המלאכה ובהם חברו הוק, ויני מוריס ואחרים. דומה כי לא במפתיע בחר המחבר בשבעה אקדחונים סך הכל למותחן הבלשי הזה הכתוב כאילו היה מערבון מודרני (ולמי שלא הבין הרמז הוא לסרט "שבעת המופלאים" בכיכובו של יול ברינר). בכך מתחיל משחק מסוכן שעלול לעלות לו בחייו:
"הכומר הסתכל סביבו ובחן את הנסיבות. הן לא היו לטובתו.
"כשהעסק יתחיל," אמר הכומר, "אתה הראשון שנהרוג."
"אז נלך יחד," אמרתי" (עמוד 237).
ספנסר יודע את העבודה. הוא הקשוח שבקשוחים, מילה שלו היא מילה, וכשהוא מתחיל בחקירה הוא כמו כלב בולדוג הנועץ שיניו בעצם. לא מזיק גם שהוא שנון, חריף, בעל אגרופי פלדה וגם אקדוחן הבקי בשיטת ה"שלוף-דרוך-תירה" שזוכר היטב את שלמד בשנותיו בצבא ובמשטרה: "כשהגעתי למרחק כעשרים מטרים מאחורי הכוח של העמק, התמקמתי מאחורי סלע אחר והחלתי לצלוף בכוח המסתער. הספקתי להוריד שניים מהם לפני שהם קלטו מאין אני יורה. ארבעה מהם התפצלו והחלו לרדת בזהירות במורד הגבעה בחיפוש אחרי. מפת האזור היתה צרובה בזיכרוני. סיירתי בשטח כבר לפני ימים רבים. ידעתי איפה נמצא כל סלע, כל שקע בקרקע, כל שיח מדברי שאפשר להסתתר מאחוריו. חיסלתי את אחד מהאנשים שתרו אחרי, צללתי והתגלגלתי לתוך ערוץ קטן ששיחים אחדים צמחו על שפתו" (עמוד 268).
הסגנון הקליל והמבדר של פארקר עושה כמעט כל ספר שלו להשקעה בטוחה. מלאכת התרגום שעשה אודי תגרי טובה מאוד. פארקר יודע לספר סיפור ודבר אינו כפי שנראה בתחילה. הדיאלוגים שנונים וכיף להיפגש שוב עם ספנסר וחבריו הישנים והמוכרים. ספנסר הוא לא הפרש הבודד העושה זאת בעצמו. הוא נזקק לעזרה ולחום ואהבה, ובכך הוא שונה מדמויות אחרות בז'אנר דוגמת ריצ'ר המאוחר ומארלו המוקדם יותר. אולי הוא אפילו אנושי. בלש כמו זה שכתב צ'נדלר קשה למצוא. עד שאחד כזה יציג את עצמו נסתפק בספנסר (ובריצ'ר כמובן). את הספר קראתי בעת חופשה בניו-יורק ולא הצלחתי להינתק ממנו. מומלץ בחום!!!
