עלי לחכות לספר הרביעי בטרילוגיה שיסביר לי כל מה שלא הבנתי? חייתי לי מיום ליום, גומעת בשקיקה את ספריו עבי הכרס של מייקל מרשל, חרדה, מפוחדת, כוססת ציפורניים, אחוזת אימה, מתוחה עד קצה הקרקפת, זוללת שוקולדים בלי סוף, ותשובות אין.
אחרי אנשי הקש נשארתי עם הלשון בחוץ, עם מיליון שאלות ותקוות שמרשל יפתור את החידות בספרו הבא.
קראתי את האדם הזקוף ובמוחי צר המקום לכל התהיות החדשות שנולדו.
ואז התנפלתי על דם המלאכים, ונשארתי וחצי תאוותי בידי.
אין תמורה לאגרה ולא פתרונות לחידות.

מייקל מרשל הוא רב-אמן ביצירת מתח ויודע לחוד חידות כהלכה, אלא שכמו סופרים לא מעטים הוא מתאהב במתח ומסרב לקשור את כל החוטים. וכך אנחנו הופכים את הדף האחרון בספר ושואלים את עצמנו אם נשארו עוד פרק או שניים על רצפת חדר העריכה.
בספר אנשי הקש מרחפת רוח של אימה על הספר והוא מותח את גבול הרציונלי עד הסוף.
באדם הזקוף ישנה תחושה של חידה על טבעית שלא נפתרת, ממש לא, בלכתו אל ההיסטוריה האנושית המוקדמת באופן מקושקש, לא ברור, לא מנומק ולא מתקבל על הדעת.
ואז מגיע דם המלאכים עם פרשיות מתח חדשות וזונח את העבר ואת חוסר שביעות הרצון שלי.
שלושת הספרים בטרילוגיה כתובים בכשרון יוצא דופן. תאורי הנוף והטבע שלו מתחרים בסרט, עד כדי כך הם ויזואליים וציוריים. עמודים על גבי עמודים משרטטים בכישרון את אמריקה של העיירות הקטנות, הזרוקות בצידי הדרכים, משמימות, נטולות חן, אבל מאחוריהן ביערות העבותים שוררת האימה. אבל הספרים גם חוטאים לאמת הפנימית של הז'אנר.
בספרי מתח, הסופר מחוייב לתת דין וחשבון לקוראיו. דין וחשבון הדוק, מנומק, מוסבר, ברור ונטול ספקות.
קנינו את הספרים שלך, תן לנו משהו ביד.
הגיגים פילוסופיים זה לא מספיק.

מי שקרא את הספרים בוודאי יודע למה אני מתכוונת. ובכל זאת אשאל שאלה אחת ואקווה שהיא תעוף עד מקום מושבו של מייקל מרשל ותדפוק על דלתות לבו:

מה היה בדיוק ביער של פטריס שאנחנו עדיין לא יודעים???

ספר מעולה! אחרי הספר הראשון שהיה טוב מאוד ואחרי השני שהיה קצת פחות דם מלאכים בהחלט השאיר אותי רעב לעוד מספריו של מרשל. מתח, טוויסטים (שלאו דווקא צפויים), שנינות וכתיבה זורמת מה עוד אפשר לבקש? בקיצור מומלץ.

חפשתי משהו לקרוא - וראיתי את הספר הכותרת משכה את עיניי אבל לא יותר מזה

ניסיתי לקרוא ולא משך אותי יותר מדי דפים, יותר מדי מידע מזוויע אני לא יודעת על מה חשב הסופר כשכתב את הספר.

בכלל לא מומלץ

אדיר!
בספר הזה מביא אותנו מרשל לסוג של פתרון לחלק מהשאלות שעולות אצלנו בספרים הקודמים.
חשוב להגיד - אין כאן פתרון מושלם. על חלק מהשאלות אנחנו נותרים ללא מענה.
עם זאת, העלילה מפתיעה, הדמויות עגולות ואפשר להתחבר אליהן והכתיבה זורמת.

הספר האחרון בטרילוגיה. העלילה חזרה לזרום, גופות נערמות, קנוניות רוחשות בחלונות הגבוהים והכל נגמר כמו שטרילוגיית ספרי מתח אמורה להסתיים... המשיכה שלי לספריו של מרשל נובעת מהיותם ספרי מסע לא פחות מספרי מתח. מרשל לוקח אותנו לנופים המרהיבים והקסומים של אמריקה - האגמים הגדולים, היערות העצומים, הפסגות המושלגות - נופים שהופכים להיות מסתורים וצופני סוד אפל מעברה הרחוק של היבשת.