יום שישי, 20:45, בלילה
בחוץ יורד שלג, -2 מעלות צלזיוס , קר , באמת קר,
אנשים לא יוצאים בטמפרטורות כאלה לרחוב, ואפילו לא בשביל לחפש לעשות חיים.
המכסימום שהם מוכנים לו, לשבת לבהות בטלביזיה כמו עגלים, לי זה לא מתאים, אז החלטתי
לכתוב על הספר הזה, החווה הסינית.
קודם כל על האווירה והאסוציאציות שעולות בראש כשאנו קוראים את הספר הזה.
התובנה הראשונה שעולה בראש, המלחמה זה גיהנום !
גיהנום עלי אדמות, והתובנה השני. שעולה בראש, המלחמה זה בורדל, או בעברית
באלגן, תוהו ובוהו, בשפה המקצועית קוראים לזה ערפל קרב.
כשקוראים בספר לא ניתן להמנע מההרגשה שיד אחת לא יודעת מה השניה עושה, ואנו מדברים
פה על המצביאים הטובים שהיו לצה׳ל אי פעם: אריק שרון האוגדונר, הבן אדם לא יודע לתת דיווח אמת, לא שהוא משקר, הוא מורח...
הוא מיפה, הוא לא מעמיד את הדברים לאשורם... יש חסימה... שלהם... תוך שעה אני פורץ אותה... הקשה ניתקע... תוך שעה אנו מעלים אותו על הכביש ומעבירים אותו הלאה.... יש פה חסימה לא גדולה תיכף 20 משחרר אותה. בקיצור הכל מריחות...
מח״ט 14 אמנון רשף, אחד המפקדים הגדולים של צה״ל, נע ונד בין הגדודים, הפלוגות, נימצא בכל מקום, מרגיע, מלטף, מעודד, מחלץ, לפעמים סותר כשצריך, מפקד אדיר כמו של פעם, שצמח בשיריון
אכל טנקים בארוחת בוקר, צהריים וערב, גירז אותם כשהיה סדירניק, אדם, פשוט אדם ומפקד משיכמו
ומעלה, מפקד חט׳ 600 חיים רביב, גם הוא טנקיסט מבטן ומלידה, טחן חצץ בכל הקריירה, העמיד חטיבה לתפארת, והמג״דים, והמ״פים, ועד אחרון החיילים , כולם משכמם ומעלה, סיפור גבורה ללא סוף. בלי להכנס לדוג׳ כי פשוט הדבר יהיה עלבון לאחרים, מעשי הגבורה של החברה היו מעל ומעבר .
כמה מילים על הצבא המצרי:
אנו רגילים לחשוב ובראשינו מסתובבות התמונות של ששת הימים, כאשר המצרים ברחו והשאירו את הנעליים, חבר׳ה, תשכחו מזה, המצרים ב73 נלחמו כמו אריות. הם לא ירו ואחר כך ברחו, הם נשארו וירו טילים, הם נשארו וירו RPG, נשק רקטי קטלני, הם נשארו וירו עם הקלצ׳ים שלהם, והיה להם יתרון בכל , נשק אישי מעולה, נשק מחלקתי משובח, נשק נגד טנקים פורץ דרך! נשק נגד מטוסים ששיתק את חיל האוויר שלנו וקיזז במיתוסים שלו.
מול דיביזיות מצריות עמדו חטיבות שריון שלנו, מול חטיבות שלהם עמדו גדודים במקרה הטוב ולפעמים מחלקות שיריון. החבר׳ה שלנו נלחמו לפעמים ביחס של 1:10 ולפעמים אפילו יותר.
טקטיקה ואסטרטגיה:
עד היום וגם בעתיד ימשכו הוויכוחים האם היתה זו הפתעה אסטרטגית, או שצהל פשוט ידע על המלחמה שבשער והדרג המדיני הוא שקשר את ידי הצבא.
אולי, אני לא יודע, והרבה חומר עדין חסוי ולא יפתח לציבור עוד הרבה זמן.
אבל בנוגע לטקטיקה, ללחימה עצמה, נעשו שגיאות שאסור שמדינה שאין לה משאבים ללא סוף
תעשה:
א) אסור היה לישראל להתפס עם המכנסיים למעטה!
ב) אסור היה לישראל לא לצאת למתקפה מקדימה של חיל האוויר!
ג) אסור היה שצהל יפזר את כוחותיו על רוחב הגזירה כולה. היה עליו לרכז את כוחותיו מול הריכוזים העיקריים של המצרים ולחסל אותם במלחמת שריון בשריון.
ד) אסור היה לשריון לצאת נגד חטיבות חי׳ר מצריות מצוידות בטילים ובאר. פי. ג׳י בלי ליווי של יחידות החרמש, וחיר׳ם
ה) היה צורך לבצע פעולות שוברות שיוויון עם כוחות קומנדו מעולים כגון סיירת מטכ׳ל , סיירת צנחנים, סיירת שקד, וכו. הן בדרום והן בצפון.
במלחמה זאת יצאו היחידות המיוחדות לעשות מרדפים באזור אבו רודס אחרי יחידות קומנדו מצריות.
איזה ביזבוז משאבים.
ו) ציוד הלחימה של החי׳ר היה הפקרות מוחלטת של כל הדרגים. הצנחנים של 890 נלחמו עם אף . אן F.N, נשק בלגי שעבר עליו הקלח! במקום לצייד את החי׳ר עם m-16הרגיל והטוב, החברה נסחבו עם מקלות שירו בודדת. הנשק המחלקתי היה בושה, בזוקות ממלחמת העולם השניה מול האר. פי . ג׳י הרצחני של הסובייטים. וציידי השריון שלהם ירו בנו עם טילים נגד טנקים שעשו בנו שמות.
לעומתם החברה שלנו עבדו עם מרגמות שעבר זמנם, מגי׳ם שהיו נשק מעולה לכיסוי, לריכוך ולחיפוי , אבל לא חולקו במספרים מספיקים.
בקיצור קרב הצנחנים של 890 על החווה הסינית, היה קרב שלא היה צריך לקרות. קרב שנלחמו בו כוחות לא שווים, כאשר מצידינו עמד גדודו של איציק מורדכי, שחוץ מלגרד קצת למצרים, לא פרץ את החווה והחסימה על ציר טירטור נשארה שם עד שהשריון תקף אותה באבדות ענקיות.
בקיצורו של דבר, ספר מצויין, אילן כפיר מתאר לנו את הקרבות בדבקות לאמת של הלוחמים, לתחושות חוסר האונים שלהם, לביטחון המוגזם של המפקדה של פיקוד דרום ( שלא הכל היה אשמתה), וכיצד הביטחון המופרז נגוז ונעלם לו ככל שהידיעות על הכישלונות החלו לזרום.
ומילת סיום שלי: ואיפה היה חיל האוויר כשהיה צריך אותו שם?
ספר מצויין, מומלץ בהחלט.
טוביה.

















