ביקורת ספרותית על קליסטו מאת קרול טורסטן
ספר טוב

---

כשאני חושבת על סאטירה, אני חושבת על תופעה שהגזימו בה והפכו אותה מגוחכת. לדוגמה 'החיל האמיץ שווייק' או 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'. אני מצפה לגחך, לחייך או לצחוק כשאקרא סאטירה כזו. הספר הזה - אם אמנם הוא סאטירה - הוא סאטירה מסוג אחר. עצובה.

אודל דיפס - שלמרות שמו הוא לבן - הוא צעיר מוגבל. לא ממש מפגר אבל מעוט השכלה - שעל חסרונה חיפה בצפייה נמרצת בטלויזה המספקת לאמריקאים הרבה מהידע וההשכלה לה הם זקוקים. הוא מעוט ניסיון חיים אחרי שחי חיים משמימים ביודר שבוויומינג, מקום שאף אחד אינו רוצה להישאר בו. הוא רואה רק דרך אחת לצאת ממצבו - להתגייס לצבא, המשווע למתנדבים חדשים למלחמה בעירק, ולא איכפת לו שבשר התותחים שלו לא סיים תיכון, וכושר קבלת ההחלטות שלו אינו עולה על זה של בן 10.

סיפורו של אודל כתוב בגוף ראשון ומתאר את עלילותיו כך שבגלל מוגבלותו, הקוראים מבינים יותר ממנו את המצב. אנחנו גם יודעים - מי מהחיים ומי מהסיפורים - שהסיפור אינו מופרך, במיוחד באמריקה שאחרי ה 11 בספטמבר, והוא כולל שלל סוכנויות חשאיות עם ובלי שמות, מטיפים דתיים, פוליטיקה, מזימות של ויתור על הענשת פושעים בתמורה להשגת "ביטחון" וגם התעלמות מזכויות אדם ושימוש במחנה ענויים הנמצא מחוץ לגבולות ארה"ב, לכן מותר לעשות בו מה שבאמריקה אסור לכאורה.

הסיפור כתוב מצויין וקולח. טורסטן קרול הוא שם עט של הסופר, שאיש אינו יודע מיהו. יש המשערים לפי המיומנות בכתיבה שהוא סופר ידוע. קראתי ראיון שהוא נתן (באמצעות הדואר האלקטרוני) ובו אמר שהוא העדיף שאנשים יתייחסו לטקסט ולא לדמותו. יכול להיות. אבל אם תרשו לי קונספירציה קטנטונת משלי - אולי מי שכותב דברים מהסוג הזה הנראים לגמרי אמינים עדיף שלא יסמוך על סובלנותם של השרותים החשאיים האמריקאיים וישאר אלמוני...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על קליסטו