מתוך הכריכה האחורית: "טורסטן קרול הוא שם העט של סופר אוסטרלי שאינו נחשף בציבור ומתקשר עם המו"ל שלו בדואר אלקטרוני בלבד. בחוגי ספרות בעולם מתנהלים ויכוחים באשר לזהותו של הכותב - אך איש אינו מערער על כישרונו ועל יכולתו לספר סיפורים יוצאי דופן בחריפותם ובביקורת החברתית הטמונה בהם." - נו, איך אפשר שלא להתאהב מיד?
אודל דיפס הוא צעיר לא-נורא מבריק בקנזס הכפרית, שעולמו התרבותי מורכב מספר הילדים "העופר", היחיד שהוא קרא אבל שאותו קרא שש-עשרה פעמים - וכמעט שום דבר מעבר לזה. אודל עושה את דרכו במכונית ישנה וחבוטה ללשכת הגיוס כדי להתגייס לצבא כי אין לו שום דבר אחר לעשות עם עצמו, ואומרים שיש מלחמה באפגניסטן וצריכים את כולם. כשהמכונית שלו נתקעת באמצע שום מקום סמוך לעיירה בשם קליסטו, הוא דופק על דלת של בית מוזנח בצד הדרך כדי לבקש עזרה, ומכאן והלאה מתחילה סדרה של טעויות בזיהוי שמכניסה אותו לדייסה של סוכנים חשאיים, תאי טרור רדומים, מזימה להתנקש בסנאטור, שחיתות משטרתית, מתקני חקירה סודיים, מכונות פוליגרף, סוחרי סמים, קנאים דתיים, וכולם רודפים אחרי שום דבר. הסיפור, שהתואר "מצחיק כמה שזה עצוב" הולם אותו, מבקר את אווירת הפאניק מפני הטרור של ארצות הברית אחרי האחד-עשר בספטמבר, שבה מספיק גולם אחד עם כוונות טובות כדי להקפיץ את כל העולם על הרגליים.

כשאני חושבת על סאטירה, אני חושבת על תופעה שהגזימו בה והפכו אותה מגוחכת. לדוגמה 'החיל האמיץ שווייק' או 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'. אני מצפה לגחך, לחייך או לצחוק כשאקרא סאטירה כזו. הספר הזה - אם אמנם הוא סאטירה - הוא סאטירה מסוג אחר. עצובה.

אודל דיפס - שלמרות שמו הוא לבן - הוא צעיר מוגבל. לא ממש מפגר אבל מעוט השכלה - שעל חסרונה חיפה בצפייה נמרצת בטלויזה המספקת לאמריקאים הרבה מהידע וההשכלה לה הם זקוקים. הוא מעוט ניסיון חיים אחרי שחי חיים משמימים ביודר שבוויומינג, מקום שאף אחד אינו רוצה להישאר בו. הוא רואה רק דרך אחת לצאת ממצבו - להתגייס לצבא, המשווע למתנדבים חדשים למלחמה בעירק, ולא איכפת לו שבשר התותחים שלו לא סיים תיכון, וכושר קבלת ההחלטות שלו אינו עולה על זה של בן 10.

סיפורו של אודל כתוב בגוף ראשון ומתאר את עלילותיו כך שבגלל מוגבלותו, הקוראים מבינים יותר ממנו את המצב. אנחנו גם יודעים - מי מהחיים ומי מהסיפורים - שהסיפור אינו מופרך, במיוחד באמריקה שאחרי ה 11 בספטמבר, והוא כולל שלל סוכנויות חשאיות עם ובלי שמות, מטיפים דתיים, פוליטיקה, מזימות של ויתור על הענשת פושעים בתמורה להשגת "ביטחון" וגם התעלמות מזכויות אדם ושימוש במחנה ענויים הנמצא מחוץ לגבולות ארה"ב, לכן מותר לעשות בו מה שבאמריקה אסור לכאורה.

הסיפור כתוב מצויין וקולח. טורסטן קרול הוא שם עט של הסופר, שאיש אינו יודע מיהו. יש המשערים לפי המיומנות בכתיבה שהוא סופר ידוע. קראתי ראיון שהוא נתן (באמצעות הדואר האלקטרוני) ובו אמר שהוא העדיף שאנשים יתייחסו לטקסט ולא לדמותו. יכול להיות. אבל אם תרשו לי קונספירציה קטנטונת משלי - אולי מי שכותב דברים מהסוג הזה הנראים לגמרי אמינים עדיף שלא יסמוך על סובלנותם של השרותים החשאיים האמריקאיים וישאר אלמוני...

קראתי. מרתק. נקרא במהירות. אודל , מספר בגוף ראשון מה קרה לו ולמה. אודל, שכוחו הפוך מחוכמתו, נקלע להרפתקה מרתקת שמסתירה בעצם קונספירציה פוליטית אמריקאית. נקרא כמו סיפור מתח, נשמע כמו מילכוד, מובן לבסוף כמו סטירה.
שווה מאד מאד ! הוצאת כתר 2008

כמה צחקתי מהספר הזה
ספר מעולה מאוד אהבתי
אבל אני אבין גם את האנשים שיקללו אותי אם אני אצליץ להם על הספר :-)
זה על בחור עם משהו קצת דפוק בראש והסתבכויות שלו עם החוק...

ספר מצחיק בטירוף , אמריקה של ג'ורג' בוש והניאו רפובליקנים. אמריקני קצת מוגבל בשכלו מוצא עצמו יוצא למסע שבסופו יימצא את עצמו בגוואנטמו על לא עוול בכפו, וזאת לאחר שניסה להתגייס לצבא נתקל בטיפוסים המוזרים של השוליים המטורפים של אמריקה.

ספר מעולה -לא להחמיץ!

טוב, אז אני מסוג האנשים שעטיפת הספר מאד משפיעה על התעניינותי בו. כשראיתי את עטיפת הספר אמרתי לעצמי שאני אתחיל לקרוא רק את העמודים הראשונים כי הסיפור נשמע מעניין...
אז ככה: הספר מותח, מרתק, מצחיק וכל כך מרגש!! זאת באמת הייתה הפתעה (בשבילי...)
הספר מספר על בחור אמריקאי צעיר, לא חכם במיוחד (אפילו קצת טיפש) שמסתבך בפרשת רצח ומספר את הסיפור מנק' מבטו השטחית, הילדותית והכל כך משעשעת ומרגשת בו זמנית.
אני לא יודעת אם להגדיר אותו כספר מתח או בקומדיה של טעויות, אבל השילוב בינהם גורם לקריאת צרופה ומרתקת לכל אורכו! בקיצור מומלץ ביותר!

ספר מאוד משעשע..בקצרה: מומלץץץץ למי שרוצה לצחוק, גיבור הספר ממש הצחיק אותי!

לא כדי לקרוא.. רק אם משעמם..
הוא לא רע אבל פשוט לא שווה לשבת ולקרוא..

עלילותיו של רפה שכל המסתבך עם החוק , לא משהו.