13 סיפורים קצרים מכיל ספר זה, השני מהחמישה. שובו? כן, הוא שב ממוות בטוח שהוכן ע"י פרופסור מוריארטי, אויבו הנצחי. הוא חזר, מוריארטי לא. זה לא ספוילר, סתם עובדה כלאחר יד.
מאחר וכל סיפור קצר יחסית, אנו עדים לסיפורים קצרים פרי עטו של שותפו של הולמס, הלא הוא ידידו הוותיק ושותפו, ד"ר ווטסון. כיף לקרוא סיפורים קצרים כאלה. הם מגיעים לעיקר במהירות, שונים מהותית האחד מהשני, הפתרון מגיע במהירות, אבל בשלבים אלגנטיים, כשכבר נראה שהכל ידוע וברור והנה טוויסט שאיש לא חשב עליו. נוסיף לזה את אישיותו הקופצנית וחסרת העכבות של הולמס, יחד עם אישיותו המיושבת בדעתה והמעט גולמנית של ווטסון, והנה שותפות עסיסית.
נוסיף לזה כתיבה משובחת, בריטית מפעם, תרגום להלל והרי לפנינו מתכון בטוח להנאה. ניתן כמובן לגשת לכל סיפור מדי פעם ולא לקרוא ברצף. אפשר כמובן לבצע מרתון קצרצרים. ההנאה מבוטחת.
בעידן שהוא לגמרי טרום טרום, - מאיפה להתחיל? – טרום חשמל אפילו, טרום אינטרנט, טרום נייד, בקושי מברקים, כרכרות, ועיתון הבוקר המדווח על הפשע התורן וההתפתחות שנעשתה והנה מפקח הסקוטלנד יארד מבקר שוב אצל שרלוק הולמס, בעיניו אפילו לא זיוף של מבוכה, וללא כחל ושרק מבקש את הולמס לשבת על המדוכה ולרמוז רמז. שרלוק כמובן אומר שהוא עסוק מעל לראשו במשחקי הכימיה שלו, אבל-נו-טוב, נשמע כבר.
היכולת הפנומנלית של הולמס להסיק מסקנות ממראה עיניים, מכורסת הסלון שלו, פנומנלית. שוב הוא מביך את המפקח התורן, את ווטסון ידידו, אפילו את הפושע שאך נלכד, שהיה בטוח הוא מבצע פשע מושלם. מילא זה, אבל לפעמים הולמס משחק את השופט והמוציא לאור של גזר הדין. הכל בהתאם לחוק, כן?
הידעתם שהולמס נגמל מסמים הודות לווטסון? כן, אין טיפוס קופצני כמו הולמס יכול לתפקד לאורך זמן בלי רגיעה. כנראה שמשרת אופיום נכנסה לתמונה פה ושם. נכנסה קצת יותר מדי. לא שזה נאמר מפורשות, אבל עכשיו אני משחק אותה הולמס לשם שינוי.
ספר מקפיץ מרגיע.

"אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" - כך תירץ קונן דויל את הריגתו של הבלש המפורסם בסיפור "הבעיה הסופית" אשר חותם את כרך א' של סיפורי הולמס.
דרור משעני כתב אחרית דבר מרתקת על יחסי אהבה-שנאה של קונן דויל וגיבורו המפורסם. לאחר שקראתי את אחרית הדבר שבתי וקראתי שוב את הסיפורים המוזכרים שם ובפעם השנייה ראיתי בדיוק את מה שפיפסתי בקריאה הראשונה.

הסיפורים מרתקים, הכתיבה אנגלית למהדרין, השמלות מתנפנפות באוושה קלה, ג'נטלמנים אדומי השפם מגביהים את המגבעת לאות שלום ופושעים נשארים אותם פושעים.

מה שמרתק בדמותו של הולמס בעיניי, מעבר לכל כשרונותיו הבלשיים וזכרונו המדהים, הוא כי על אף האוטיזם החברתי שלו, הוא אדם בעל נימוסים חמלה. בחלק ניכר מהסיפורים בקובץ זה, הולמס משמש כחוקר והן כשופט והתנהותו לפעמים אף גובלת בפלילי, כאשר הוא משחרר רוצח או משקר על מנת להגן על גברת זו או אחרת.

קובץ סיפורים נפלא, מלווה באחרית מרתקת, מה עוד אפשר לבקש?

בכריכה קשה, אותיות מוזהבות קדושות, סימניה נאה. כל דבר בספר אומר "סידור".
ולמען האמת? לספר כזה, מגיע הכבוד. לא הייתי כורכת את סיפורי שרלוק הולמס בשום כריכה אחרת. כמה אני מתענגת כשחברותיי בכיתה בטוחות שלהנאתי אני קוראת מכתבי הקודש (אני עושה את זה, אבל לא במקרה זה), היש ראוי מזאת?
כשרון יש לי לשרלוק הולמס: כמעט אף סיפור קצר שלו איני מסוגלת לזכור. לכן ההפתעה וההנאה שלי יכולות לחזור על עצמם אלפי פעמים! ועכשיו שיאמרו לי, כל אותם מעריצי הולמס הבקיאים והמדקלמים את הסיפורים בע"פ, שאינם חשים אף קמצוץ של קנאה. הנאה נצחית משרלוק הולמס? נשמע כמו גן עדן. לו רק היה זה כך גם בשלושת המוסקטרים...
ועכשיו לסיפורים: מה יש לומר? שרלוק הולמס ממשיך להדהים את הקורא בהסקת מסקנות "הגיונית לחלוטין", ואז גורע מעצמו את כל התהילה כשהוא מסביר כיצד עשה זאת. סיפוריו ממשיכים להיות מפתיעים,כשברובם מופיע הפושע בסוף יש מאין, והולמס מכריז עליו כרוצח. כל זאת מסופר לנו מבעד לעיניהעוזר הנאמן והמסור ללא סייג, ד"ר ג'ון ווטסון.
אפרופו ווטסון, עם כל החיבה לגאון, אני קצת מצטערת שבאותה תקופה, אף אחד לא טרח לשים לב שככל הנראה, הולמס לוקה במספר תסמינים של תסמונת אספרגר . יחסו המעליב והמשפיל אל ידידו, הלעג המתמשך, כולם גורמים לי להעריץ את ווטסון על סבלנותו מאות מונים יותר משאת הולמס על גאונותו. לו אני טועמת טעימה אחת מכוס המרורים בה מלעיט הולמס את ווטסון מדי יום ביומו, הולמס היה מוצא את עצמו מרותק אל כורסתו ברחוב בייקר 221ב' עם רגל שבורה, מפרק יד נקוע, סדק בגולגולת וקנה נשימה מעוך.
מה גם שווטסון לא כל כך טיפש. הוא לומד משיטותיו של הולמס, רק מפספס מעט. הוא לא יכול להיות טיפש! (עדיין, רופא!), קונן דויל סתם מבליט את אפסיותו לעומת הולמס.
עוד נקודה להצביע עליה: כל גאונותו של הולמס ויכולתו להסיק מסקנות נובעת מן החברה הנוקשה ביותר אז. הנה לדוגמא פעם אחת, בה הולמס מזהה אדם ששהה זמן ממושך בלונדון לפי מכפלת מכנסיו. האם כיום היה יכול לעשות זאת, כשהחברה כל כך גמישה? אני בספק רב.
לסיכום: מומלץ ביותר. כתיבה קולחת ומסקרנת. רק תשתדלו לא לקחת את בובת הכלב החמודה שלא עוללה כלום, להעמיד פנים שהיא הולמס ולחנוק אותה. אני עשיתי זאת, לדובי מסכן שבמר לו גורלו הולבש במעילו וכובעו של הולמס. (לקנייה בכל חנות מזכרות בלונדון). ווטסון, ידידי, מגיע לך כל כך הרבה יותר ממנודה מסומם עם בעיות תקשורת...

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס
כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה... אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.
אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.
הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום...
כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

לינק להמלצה על הכרך הראשון אפשר למצוא כאן:
http://koalablog.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=41:%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1---%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D,-%D7%9B%D7%A8%D7%9A-%D7%90'-/-%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%25A

ארתור קונן-דויל היה כנראה הראשון שהחזיר את הגיבור שלו מן המתים וזאת הרבה לפני הטלנובלות בנות מאות ואלפי הפרקים שהשתמשו לעייפה בטריק הזה.
קונן-דויל היה בין היתר מחברם של מאמרים וספרי הסטוריה עבי כרס, רק שאלו לא זכו להצלחה. לעומתם סיפורי שרלוק הולמס שהתפרסמו ב"סטרנד" הלונדוני בין השנים 1891-1893 זכו להצלחה סוחפת. לקונן-דויל די נמאס מהמצב הזה כך שהוא הרג את הבלש בסיפור "הבעיה הסופית" (הסיפור האחרון בכרך א') שבו שרלוק הולמס נופל למעמקי מפלי הרייכנבאך בשוויץ יחד עם יריבו פרופ' מוריאטי.
אלא שבניגוד לפוליטיקאים קונן-דויל ידע להודות בטעותו ובשנת 1903 החזיר את שרלוק הולמס לחיים בטיעון המופרך שהוא הצליח להינצל מהנפילה למפל ואז נעלם לזמן מה. ספר המשך (שלא נכתב ע"י קונן-דויל) טווה עלילה משעשעת שבה שרלוק הולמס, שהיה נתון בדיכאון, הגיע ב-1893 לוינה לקליניקה של הפסיכו-אנליסט זיגמונד פרויד והתאשפז שם לגמילה מתסביכיו ומהקוקאין.

כרך ב' - "שובו של שרלוק הולמס" מכיל 13 סיפורים שחלקם כתובים כזיכרונות (כדי ליצור רצף מ-1893) וחלקם האחר שייך למאה ה-20. לספר הזה צריך הייתי לתת ½4 כוכבים משום שבחלק מהסיפורים קונן דויל ממחזר את עצמו ואפילו גונב רעיונות מאחרים, כמו בסיפור הראשון "הרפתקת הבית הריק" שבו הוא "שואל" את הרעיון המרכזי מסיפורו של אדגר אלן פו "הרצח ברחוב מורג" (שנכתב 60 שנה קודם לכן) – רצח בתוך חדר סגור הנעול מבפנים. ב"הרפתקת הדמויות המרקדות" קונן-דויל ממחזר את הרעיון שהיה בסיפור "הפנים הצהובות" – צעירה עם עבר בעייתי המגיעה לבדה מארה"ב לאנגליה, נישאת לג'נטלמן אנגלי ואז העבר מעבר לים מתחיל לרדוף אותה.
לקונן-דויל יש הרבה כבוד לג'נטלמנים האנגלים ובכמחצית הסיפורים הנבל/פושע/רוצח מגיע מהמושבות הבריטיות מעבר לים (דרא"פ, אוסטרליה, הודו) או מארה"ב ומאירופה.

ואם לקונן-דויל מותר למחזר, אז גם לי (מתוך הביקורת לכרך א'): להוצאה מגיעים שבחים על הכריכה: כריכה קשה עם צללית דמותו של שרלוק הולמס וכיתוב בצבע זהב על רקע ירוק (כרך א') אדום (ב') וכחול (ג'). גב הספר חלק וקבוע בו סרט סימניה בצבע המתאים (למעט בכרך ג').
שבחים מגיעים גם למתרגמות המקוריות (בשנת 1985) חנה לבנת ורות שמעוני ולמחדשת התרגום מאיה פלדמן (כרכים א' ו-ב') וגם לאורי בלסם (כרך ג', חלק שני) על ההיצמדות למקור, שימוש בשפה גבוהה ויפה ועם זאת קולחת ומובנת לבני שמונה עד שמונים.

לסיכום: ההיגיון של שרלוק הולמס אומר שלאחר ששוללים את כל מה שאינו אפשרי, הרי מה שנשאר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, מוכרח להיות האמת!
מומלץ בכל לב!

מתוך העונה השלישית של שרלוק: "שרלוק הולמס: אני לא מבין. ג'ון ווטסון: תמיד יש פעם ראשונה." אני לא יודע אם זה נלקח ממקום כלשהו מסיפוריו של קונן דויל שאליהם עדיין לא הגעתי, אבל השיח הקצרצר הזה מסמל בעיניי רבים מהסיפורים בכרך השני של סדרת הספרים. כלומר, כל סוגייה מגיעה לבסוף לפתרונה, אבל הפעם, להבדיל מהכרך הראשון, הדילמות המוסריות, הפוליטיות והאישיות (האם לגלות לאשתו של הפוליטיקאי את סודותיו, על אף שהשביעו? כיצד להתייחס לרוצח שרצח אדם בצדק?) הן רבות לאין שיעור. זה הוסיף נופך ומימד שלהרגשתי (ייתכן שאני טועה, או סתם מבלבל את השכל) לא היו באותה עוצמה בכרך הקודם. הדילמות כל-כך קשות, עד שלעתים נדמה ששרלוק הולמס עצמו נבוך, ומנווט בקושי רב בדרך אל פתרון התעלומה. ועדיין, מוחו הגאוני עושה את הניווט ביתר הצלחה מאשר מוחות אנושיים רגילים, ובטקטיקות שאף פעם לא חוזרות על עצמן (טוב, נו, מלבד אולי העקבות על הקרקע הבוצית). ועכשיו שאלה לאלה שצפו בסדרה 'שרלוק' לפני שהגיעו אל הספרים: גם אתם מדמיינים את הדמויות של הסדרה כשאתם קוראים את הספר?

מה כבר אפשר להוסיף? שקונן דויל גאון? יש מישהו שלא יודע? שיש קלאסיקות שישארו לתמיד? קטונתי!
גם הכרך הזה נהדר כקודמו. בשתי מילים, רוצו לקרוא! בארבע מילים, ויפה שעה אחת קודם!

שוב נדהמתי מיכולתו של ארתור קונן דויל לרתק אותי על-ידי השימוש ביכולות ההיקש של הבלש שרלוק הולמס. הספר מלא בתעלומות מיוחדות, שהמשטרה עומדת חסרת אונים וחסרת יכולת להסביר אותן.
כאשר פונה המשטרה לעזרת שרלוק הולמס הוא מתחיל בחקירה העצמאית שלו שבסופה הוא מגיע תמיד לפתרון התעלומה.
בסופו של הספר ימצא הקורא גם ניתוח ספרותי מעניין על היחסים המיוחדים שנוצרו בין המחבר ארתור קונן דויל, לבין הגיבור הספרותי שלו, שרלוק הולמס.

מעולה, ישן וטוב, ספר כמו שצריך.
שרלוק ממשיך בדרכו, והכתיבה הסוחפת לוקחת את כולנו יחד איתו.
באמת שכבר אין דברים כאלה...
ארבע כוכבים זה רק בגלל שבלשות זה לא הקטע שלי, אבל בסך הכל זה ספר קריא לכולם וטוב מאוד. מומלץ!