מתכון לרב מכר ישראלי:
צבא, שיח גברים, קמצוץ שואה, ניים דרופינג של כותבים ופילוסופים מפורסמים (סארטר, הרמב"ם, פראפרזה על מיכאל שלי) וניו אייג' לקינוח.
אין פלא שהספר הזכיר לי שני רבי מכר אחרים – דיוטי פרי של גבי ניצן ומשאלה אחת ימינה של אשכול נבו, וצר לי לומר שההשוואה הזו אינה בגדר מחמאה, בעיני.
בראשית היתה שואה.
אביו של נדב משכנע אותו לדחות את הגיוס ולצאת איתו למסע לאושוויץ ולברגן בלזן. המסע הזה הוא העומד בשורש המעשה. הוא מנתק את נדב ממחזור הגיוס שלו, הוא מוצא את עצמו בבקו"ם יחד עם חבורה של ערסים (כהגדרתו) ומשם קצרה הדרך להפיכתו לקרבן המערכת הצבאית. אולי יש כאן רמז לכך שהמיליטריזם הישראלי, הגסות והאכזריות הצבאית, שורש כולם נעוץ באותה טראומה לאומית - השואה. אפשר היה, אולי, להתפלמס עם קו המחשבה הזה לו הוא היה מפותח בסיפור, אלא שמלבד השימוש התדיר של נדב בכינוי "נאצי", "קאפו" וכו' לבעלי הסמכות הצבאיים, אין פיתוח שלו בספר.
אז מה יש?
שתי דמויות:
מיכאל – עורך דין גרוש מבוגר ויבשושי שעובר מסע של שינוי, פיזי, נפשי ורוחני תוך כדי מסעות ברחבי העולם מצד אחד ונדב – חייל שבוז ומתוסכל מצד שני. מערכת יחסים המבוססת על מכתבים ואימיילים נוצרת בין השניים במהלך שירותו הצבאי של נדב (והיא מגיעה לקרבה ואינטימיות מפתיעה עד כדי לא אמינה במשך שלוש שנות השירות של נדב).
שתי הדמויות לכאורה מתפתחות במהלך הספר עד שבסופו
---ספוילר---
(באופן שמזכיר למדי את משאלה אחת ימינה) הם מתחלפים ביניהם – מיכאל חוזר לצבא (כדי לעודד חיילים שבוזים, להכניס שם רוח אחרת, חום, אהבה וניו אייג') ואילו נדב פוצח בטיול ספונטני בעולם, חופשי ומאושר.
---סוף ספוילר---
אלא שקשה למצוא רמז להתפתחות הזו במהלך הספר.
המכתבים של נדב אמנם נפתחים בשוקיסט מבולבל ובעל מחשבות אובדניות ומתפתחים לכדי מירמור כללי ציני וקשוח, אבל בסך הכל לא מדובר בדרך רחוקה כל כך. לאורך כל הספר הוא ממורמר ובכייני, פוזת המשורר הרגיש והמיוסר בפתיחה לא משכנעת דיה, שכן מהרגע הראשון הוא מפגין שפה גסה (שאמנם הולכת ומידרדרת בהמשך), גזענות ושוביניזם שאינם הולמים את הרגישות לכאורה.
בנוסף לכל אלו, נדב הוא דמות שקשה עד מאוד להזדהות איתה ולהשתתף בצערה. השוביניזם שלו, הגזענות, הראיה הצרה והקוטריות האין סופית דחו אותי.
אז מה, האם אני מעדיפה ספרים בהם הדמויות מושלמות נחמדות וחייכניות? לא. אני מעדיפה שהסופר יכניס אותי עוד יותר לעומק נפשו של הגיבור שלו, שיגרום לי להרגיש משהו מהתחושות שלו, כך שלמרות הכל, אחוש איזושהי חמלה או הבנה כלפיו, ואת זה לא מצאתי כאן.
תאמרו, הוא מציב מראה מול פני החברה הישראלית, כך באמת נראים ומרגישים חיילים. אז קודם כל, אני מקווה שלא כולם כך (מכירה אישית כמה שלא...) בנוסף – אז מה. מה עושים עם זה? לאן זה לוקח אותנו, הקוראים? באותה המידה אפשר היה ללקט אוסף של גרפיטי של חיילים מתחנות אוטובוסים ושירותים ציבוריים ולקבל שיקוף שכזה.
אם הספר היה אמור לתאר את הדורסנות הצבאית כלפי האינדיבדואל, כלפי הפרט וכלפי המחשבה העצמית, נדב לא היה מייצג מוצלח. במקום אמירה כזו, קיבלנו אוסף של תלונות קטנוניות יותר ופחות, על התנהלותה של מערכת מסורבלת וביורוקרטית באשר היא.
ומה עם מיכאל? שבכל זאת עבר התפתחות מרשימה – מעו"ד בורגני ומיובש לנווד חסר אחריות החווה חוויות רוחניות? טוב, קודם כל צריך לזכור שרובה של ההתפתחות הזו התרחש לפני שהתחיל הספר. מיכאל בדרכו לשדה התעופה כבר בעמוד הראשון. מה שמתרחש אחר כך גדוש בקלישאות (ילד מתולתל צוחק, בלוני הליום, פסטיבל שמש, חוף הים בדרום אמריקה, סדנה להכנת גבינות צרפתיות משובחות... גבי ניצן, כבר אמרתי?) ובניו אייג' שמגיע לשיאו בפגישותיו עם זוג מדריכים רוחניים בעלי שמות אינדיאנים(!). התפתחות? בעיני יותר גיבוב של חוויות שאין בהן קו התפתחותי של ממש.
ועוד משהו על השפה: נדב ומיכאל, כותבי המכתבים, נבדלים זה מזה ע"י שימוש בשפה גבוהה יחסית ע"י מיכאל ושימוש ברפרטואר ניבולי פה מרשים בגודלו וקצת סלנג ע"י נדב. בפועל, גם נדב מרבה להשתמש בשפה גבוהה יחסית לחייל בן שמונה-עשרה, בין ניבולי הפה והסלנג, מה שיוצר תחושה של צרימה.
