הרבה פעמים עולה כאן השאלה ביחס להשפעת האומנות והספרות בפרט על ההיסטוריה ועל תהליכי קבלת ההחלטות. פיליפ ק' דיק שואל את השאלה הזאת ביחס למנהיגים פוליטיים. השאלה עלתה כבר בכמה ספרים שקראתי. טולסטוי למשל חשב שאין להם כמעט השפעה, שההסטוריה מונעת מתהליכים פוליטיים והמנהיגים אינם יוצרים בה שינוי. דיק ניסה כאן תפיסה שונה.

הרומן מתרחש רובו ככולו בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, מלחמה בה ניצחו מדינות הציר. ארצות הברית מחולקת בין האיזור המזרחי הנמצא בשליטה גרמנית לבין החוף המערבי שבשליטה יפנית. צ'רצ'יל ורוזוולט לא הובילו את בעלות הברית, רוזוולט, משום שלא ניצל מנסיון ההתנקשות בו ב 1933 (להבדיל מהיידריך שניצל מזה שלו) וצ'רצ'יל משום שהודח. במקומם ישנם מנהיגים נירפים שאינם יכולים להוביל לנצחון. ובתוך המציאות הזאת קוראים גיבורי הרומן ספר. הספר, "יסתבל החגב", מתאר מציאות אלטרנטיבית, בה איטליה בגדה במדינות הציר וחוללה שינוי שהוביל לניצחון בעלות הברית. אמנם איני נמנית על יודעי התורה, אבל בחירת הציטוט הזה לשם הספר, ציטוט שלקוח מספר קוהלת, שממנו אני מכירה רק את "הבל הבלים הכל הבל", מערערת את מידת הביטחון שנצברה עד כה ביחס למה שהוא מנסה לומר.

לכאורה, המציאות שהוא מתאר והתהליכים שמתרחשים במהלכה נותנים תשובה חד משמעית לשאלת השפעת המנהיגות. רק שבספר הזה אין אף תשובה פשוטה. כל גיבורי הרומן הזה מתייעצים עם ספר נבואות סיני בן 5000 שנים המסוגל לחזות בדיוק ניכר את שעתיד להתרחש ואם הכל אכן ידוע מראש אז מה עניין מנהיג להתוויית מציאות פוליטית.

השאלה הזאת היא רק דוגמא לסוג השאלות שהספר הזה מעלה. בקצת יותר מ 300 עמודים, בהם נמתחים מספר קווי עלילה קיצביים ומותחים למדי, עולות שאלות נוספות. הוא עוסק ביחס בין זיוף למציאות, במקריות, ביכולת להבין את המציאות ולתת משמעות למה שמתרחש, ביחסים בין מעצמות (במקרה שלו, בין גרמניה ויפן, אך כיוון שהספר נכתב ב 1962 עולה השאלה האם הוא רוצה לומר פה משהו על המלחמה הקרה), בהבדלים הניכרים בין תרבות המזרח ותרבות המערב, גם בהקשר החברתי מוסרי וגם בהקשר הפוליטי, ובהשפעות הגומלין האפשריות ביניהן.

זה רומן פוליטי אינטיליגנטי מאד, הרבה משום שהוא מעורר נושאים מטרידים מזווית מקורית ומעניינת ולא בהכרח בא להציע תשובות.

גיליתי שהמאמץ הלא מבוטל שבכתיבת ביקורת (אפילו אם היא משפט אחד), לפחות אצלי, נובע מהצורך לחדד את מה שאני מרגיש וחושב על הספר. לגבי "האיש במצודה הרמה" זה נכון כפליים.
זה מסובך בגלל הציפיות שלי ממה שיהיה בו, והגילוי שזה משהו אחר, ובגלל כמובן התוכן והצורה ה"פיליפית" לספר סיפור.

אז מצד אחד, כחובב של היסטוריה, בעיקר של מלחמת העולם השנייה, מה שקרה לפניה ואחריה, ובעיקר ההרהורים על "מה היה קורה אם?" – היו לי ציפיות מסוימות מהספר.
דמיינתי מה יכול להיות כתוב בו, האמנתי שהוא יגרה את הדמיון בכיוון מסוים, ומאוד מאוד רציתי שזה יקרה – אבל אופס זה לא קרה (למרות שהייתי צריך לצפות לזה שפ.ק.ד כמובן לא יכתוב ספר רגיל, או יתעסק ברבדים הצפויים – "סילי מי").
אז מצד אחד התאכזבתי – היה לי רצון לסוג מסוים של ספר, לפתח את העולם החלופי ביתר פירוט, לציין עובדות היסטוריות ולשנות את כיוונן – אך לא.
מצד שני הספר מאוד קריא ושוטף, אפשר לקרוא אותו ביעף (לקח לי יומיים רגועים) למרות שהרבדים בספר הם עמוקים יותר, שמצריכים מחשבה עמוקה בכיוונים לא צפויים.
מצד שלישי אני ממש לא אוהב חוסר סגירות בספרים! בעיה שלי אני יודע, אבל אני אוהב סגירה של רעיון או סיפור, אני לא מתכוון לסוף טוב/רע, אני מתכוון לסוף – והספר הזה ממש עיצבן אותי בפתיחת חוטים והשארתם מתנפנפים ברוח. מצד רביעי – זה בדיוק מה שהסופר התכוון לעשות, לתת לנו צילום חטוף של ימים ספורים באמריקה החלופית לסגור את המצלמה ולתת לך לחשוב (למשל על המנטליות/התרבות/המחשבה היפאנית מול הגרמנית).

אז אחרי יום של הרהורים, אני יכול להגיד:
לא נהניתי, רציתי משהוא אחר, לא התאמצתי, גרם וגורם לי לחשוב, ספר חכם.

מבולבלים? גם אני...

על פילפ ק' דיק שמעתי בפודקאסט של רן לוי "עושים היסטוריה"- פודקאסט מומלץ. לאחר ששמעתי את הפודקאסט והבנתי שבלייד ראנר המצוין מבוסס על ספר של ק' דיק, וכך גם total recall ו minority report, הבנתי שיש לי פה עוד בור בהשכלה שאצטרך איכשהו למלא, אחרי הכול... "קורא כמעט הכול" זה שם מחייב.
בחרתי להתחיל עם "האיש במצודה הרמה"-היסטוריה אלטרנטיבית, יפן וגרמניה מנצחות במלחמת העולם השנייה, ועלילת הסיפור מתרחשת בשנים שאחרי, ארצות הברית מחולקת בין יפן לגרמניה ובאמצע הרי הרוקי ישות לא משויכת.
הנושא נשמע מבטיח, והספר מצוין.
מה שהכי אהבתי זה איך ק' דיק מטפל בנושא.. לא דרך גיבורים ועלילות גדולות, לא דרך תיאור מבעית של המציאות, אלה דרך סיפורים קטנים של אנשים קטנים (לרוב) וחייהם במציאות החלופית הזו. יש גם דמויות גדולות, אבל הן משניות לסיפור (רייכפיררהר, גנרל צבא יפן בדימוס, מרגל, גבלס, הידריך אפילו צ'רצ'יל). הדמויות העיקריות בסיפור הם האנשים הקטנים:
תכשיטן מתחיל (יהודי בסתר- שברח לאמריקה מגרמניה הנאצית), שותפו לעסק, סוחר חפצים בעלי ערך היסטורי לאספנים, פקיד יפני בכיר, רוצח גרמני שכיר, אשתו כמעט לשעבר של אותו תכשיטן....
בספר מיספר עלילות טוויות אחת בשנייה, הבונים את אותה מציאות חליפית. ק' דיק הוא אומן ה : "Don't tell, Show" הוא לא מספר לנו מה היה קורא אילו... הוא פשוט מספר סיפורים- קטנים כגדולים בתוך אותה מציאות חליפית, סיפורים טובים.. ואז אתה רואה את המציאות הזו.
יש לו לק' דיק יכולת מיוחדת לתאר מציאות חמקמקה, מצבי תפיסה ותודעה לא מוגדרים לגמי, קצת דומה למה שמורקאמי עושה בחלק מספריו... כשקראתי קצת על חיו של פילפ ק' דיק, הבנתי לגמרי מאיפה מגיע העיסוק הזה במציאות ותפיסת המציאות.
הספר מומלץ בחום, ואין לי שום ספק שאמשיך לקרוא ספרים שלו..
הוא טוב.

ככל שספר יישב על המדף וימתין לתורו כך יעלה רף הציפיות ממנו בהתאמה.
וזה סיכון.
באמת שנתתי לו לחכות יותר מדי זמן. והרף עלה...עלה מעבר למה שהמחבר תכנן מלכתחילה...
לכן היתה קצת אכזבה.

ציפיתי להרגיש בתוך עולם של נאצים. לחוש את הפחד ברחובות.
ניסיתי לדמיין דרך הדמויות את אמריקה משועבדת לדיקטטורים, מפחדת מהצל של עצמה.
לא ממש הצלחתי.

העלילה מתפזרת על פני מס' דמויות שחיות בשנות ה 60 באמריקה שנוצחה במלחה"ע ה-2 וחולקה בין יפן וגרמניה.
דמויות של שולי החברה האמריקאית , כאלה שמתוסבכים עם עצמם עוד לפני שאמרנו יוזף גבלס:

- פועל יהודי, גרושתו- מורה לג'ודו ובעל חנות עתיקות לא הגון במיוחד- מתמודדים עם החיים בצל היפנים,
מנסים להשליט את העולם הרוחני העמוק של יפן על עולם החומר המפורסם של אמריקה- מה שלא תמיד עולה בקנה אחד.

- קונסול יפן באמריקה, סוכן ביון גרמני- המנסים למנוע מלחמת מעצמות בין יפן וגרמניה.

בין כל אלה עובר מיד ליד ספר מחתרתי שנאסר לפרסום- שמתאר את אמריקה, כמה הזוי, מנצחת במלחה"ע ה-2.
כ"כ הזוי בעיניהם, בלתי נתפס. מעורר השתאות.
הפוך על הפוך שכזה.

הרעיון יפה. הביצוע התפספס במקצת.
הספר לא הצליח לגמרי להיכנס לתוך מוחם של אזרחים אמריקאים מדוכאים ולשדר משם בזמן אמת את הגעגוע והכמיהה למה שהיה פעם.
והניסיון לשלב מדע בדיוני (טילים למאדים) או תורות מהמזרח לא התיישבו כ"כ בטבעיות על הדמויות והעלילה.

סה"כ נחמד.
מעורר מחשבה.

לפני כמה שבועות התוודעתי לסיפור חייו הבלתי ייאמן של פיליפ ק' דיק. מתברר שאנשים מורכבים כותבים ספרים מורכבים. הנה דוגמה מצויינת.
לכאורה סיפור המסגרת פשוט: מלחמת העולם השנייה הסתיימה בנצחונן של גרמניה ויפן. ארה"ב הכבושה מחולקת בין המנצחות ואזרחיה חיים תחת שלטונן.
אל תוך המסגרת הזו יוצק דיק המון שאלות, תובנות, תהיות ומחשבות על דרכו של האדם בעולם. למרות שהספר קצר, הוא עמוס בקריאה מאתגרת, כזו שאינה תמיד זורמת וכזו שמחייבת את הקורא למאמץ אינטלקטואלי.
בכל עמוד ועמוד עולה מחדש הצמרמורת למחשבה על ההיסטוריה האלטרנטיבית אותה מציג דיק ויחד איתה את נסיונם של הפרטים הבודדים המצויים במציאות זו לחיות את חייהם.
ספר למיטיבי לכת.

ובתום מאה שנים מפרוץ המלחמה, חרבה האנושות. כלומר, כולה פרט לעם הגרמני. הסלקציה עלתה מדרגה, כל ייחוד הפך חשוד, כל פעולה תמוהה. מלחמת אזרחים פרצה, משחקי הרעב החלו.

כך אולי הייתה מסתיימת עלילה הספר, לו פיליפ ק' דיק, היה ממשיך אותה.
"האיש במצודה הרמה" מגולל היסטוריה חלופית בה מדינות הציר (בדגש על גרמניה ויפן), ניצחו במלחמת העולם השנייה. באמצעות מספר דמויות משנה, הוא מספר על התפיסה האנושית ומאבקי הכוחות כחמש עשרה שנה לאחר תום המלחמה.

כתיבת סוגה זו, אינה דורשת שליטה היסטורית בלבד, אלא גם שליטה ברזי הטבע האנושי, המושפע ממנה ישירות. מחקרו המעמיק של הסופר אודות המלחמה ככלל וההיררכיה במשטר הנאצי בפרט, ניכר לאורך היצירה. עם זאת, זיקתו לתרבות המזרח מפתיעה - האם מדובר במחקר ייעודי או בקרבה של ממש?
מסקרן כיצד היצירה התקבלה בזמנו בקרב החוגים השונים בגרמניה ויפן, וכיצד עלילתה הייתה משתנה, לו נכתבה כיום.

לא ניתן ליהנות מהיסטוריה חלופית מבלי להכיר את ההיסטוריה. הידע הכללי שלי אודות מלחמת העולם השנייה, די נרחב, אך עדין מצאתי עצמי גומא כמויות אדירות של מידע אודות בכירים נאצים, היררכיה שלטונית ואירועי התקופה. מבחינה מסוימת (ומפתיעה), מדובר באחד הספרים המעשירים שקראתי, לאו דווקא בפן ההיסטורי, אלא הרוחני. הוא עודד אותי לחקור אודות הפילוסופיה המזרחית, אשר בחלקה הרב מצאתי השראה גדולה.

פיצוח הגנום הנאצי על-ידי רודולף ונגר (עמוד 52), מייצג את משנתו הצנועה, אך המרשימה של דיק בנושא. מספר אנקדוטות פרי עטו, צדו את עיניי – העבדות חזרה לאמריקה (הפעם מטעם הגרמנים), מזרח ומערב התהפכו (יפן שולטת במערב ארה"ב וגרמניה במזרח) והכיבוש האינסופי (הכיבוש הנאצי בחלל).

התקשיתי עם קריאת הספר בהתחלה. השמות, המובאות והקיצורים השונים, בלמו את הקריאה. חשתי גם בשיבוש מסוים במלאכת התרגום. שמעון אדף הוא סופר מוערך, אולם המחסור במילות הקישור, מנע ממני קריאה רציפה. מעניין אם כך גם היה בשפת האם, לחילופין בתרגום המהדורה הראשונה.

לא התחברתי ל"ספר התמורות" ("אי צ'ינג") שתפס חלק נכבד בסיפור. תחילה תמהתי מדוע דווקא המיסטיקה הסינית (הנחותה כביכול) אומצה על-ידי היפנים, אך בהמשך הבנתי שזו נועדה לתאר את אובדן הזהות (יתכן, הבלתי נמנע) של אזרחי אימפריה כבירה. אולם לא כולם נפלו בפח (כפי שניכר בסיפור הנפלא על "התכשיט בעל החכמה").
מצאתי עצמי פוסח על חלקים רבים שנקשרו לספר התמורות. מהבחינה הזו, אולי היה עדיף אילו הסופר היה מקדים ומסביר אודותיו (למשל במבוא).

פיאור ספר מקביל לשלך כחלק מהעלילה ("יסתבל החגב"), הוא טקטיקה ספרותית משובחת. אולם מאחר שנחשפתי אליה זה מכבר (ב"אשמת הכוכבים" למשל), היא פחות עבדה עלי הפעם. עם זאת, אהבתי כיצד ההיסטוריה החלופית המוצגת לדמויות, ממחישה את יצר הסקרנות האנושי וסוחפת אותם (כמו גם אותנו). היצירתיות הניכרת בה, היא אותה היצירתיות המאפיינת את הרומן כולו.

הדיסטופיה בה חיות הדמויות, מתארת מאבק יומיומי עם המציאות. לא מאבק פיזי, אלא נפשי. לא קולקטיבי, אלא פרטי. בעולם בו תורת הגזע מושלת, נכחדה הרעות. אדם לאדם זאב, והזאב הזה אומלל.

לא צפיתי את סוף הסיפור, הרעיון שספר מיסטי בן חמשת אלפים שנה מכתיב את המציאות, יפה בעיניי. זה מעלה תהייה אילו כוחות עלומים משפיעים על המציאות שלנו.

מומלץ.

את "האיש במצודה הרמה" סיימתי ממש זה עתה לקרוא. הנחתי את הספר על השידה לצד המיטה שלי וכשהסתכלתי בשעון נוכחתי לדעת שהקריאה התארכה יותר מהמצופה. אז ברבע לחמש לפנות בוקר, התיישבתי מול המחשב הנייד במעין יראת כבוד, כאילו שורה עליי עדיין קדושה מסוימת שמחלחלת מהספר שלפני רגע סיימתי. הדבר האחרון שאפשר להגיד על מילות הסיום של הספר הוא שהן מותירות בך איזשהו הדהוד למה שקראת. המילים חולפות לך מול העיניים, כמעט אגביות, בלי סיום חד וחותך שיעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלך. אבל האימה נותרת ממשית, כאילו המוח שלך עדיין מנסה לסדר את החתיכות בסדר הנכון, לפענח את התמונה הגדולה, לחבר בין כל נקודות המבט והסיפורים שקראת עכשיו.
ואולי דווקא אי הוודאות הזאת, ההרגשה שהסופר משאיר אותך ממש על קצה ההתגלות בלי שהאור יתגלה במלואו, יש בה כדי להעביר מעין חוסר אונים עמוק נוכח הגורל, שהוא אולי מוטיב ששב וחוזר בחייהן של הנפשות הפועלות.

חרף העדר פסקת סיום ראויה לציטוט, בפרק האחרון בספר מובאים דבריה של אחת מדמויות המפתח (הציטוט נערך כדי להמנע מספוילרים):

"הדילמה הנוראה של חיינו. יקרה מה שיקרה, זהו רוע שאין שני לו. למה להיאבק, אם כן? למה לבחור? אם כל החלופות דומות?
מסתבר שאנו ממשיכים, כדרכנו מתמיד.
הדברים מתנהלים ברצף. התהליך מתגשם לאיטו. בכוחנו לשלוט בסופו רק באמצעות בחירותינו בכל שלב.
הוא חשב: נותר לנו רק לקוות. ולנסות.
בעולם אחר, הדברים אולי שונים. טובים יותר. ישנן בררות מובהקות בין טוב ורע. לא התערובות הסתומות הללו. המזיגות הללו, בלא כלי שכוחו יפה להפריד בין המרכיבים."

התפאורה לספר היא, כאמור בתקציר, יבשת אמריקה בשנות השישים, בהיסטוריה חלופית בה ניצחו יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה. פיליפ ק. דיק הוא אמריקאי, אני, אותו בחור שיושב לפנות בוקר ומבקר את יצירתו, ישראלי. אפשר להגיד שגם הספר וגם הביקורת לא סובייקטיבים, החיים שלנו מהולים בפחד קיבוצי לדורות שמהדהד. האימה הגדולה ביותר היא לשוב לאותם זמנים חשוכים ששמעת עליהם, ניצני גזענות ופאשיזם ישר גוררים צרורות של תגובות מבוהלות, אינסטנקטיביות. אם כן, נקודת המוצא היא שנצחון גרמניה ויפן על בעלות הברית היא התגלמות נבואת זעם. גיהנום על פני אדמות. אבל גם בגיהנום הזה החיים מתנהלים למישרין. השגרה שנדמית לקורא הסובייקטיבי מסויטת ואפלה לאין שיעור היא דבר מובן מאליו לדמויות החיות בה. האובייקטיביות, אם כן, מתקיימת דרכן. דמויות נאציות, יפניות, יהודיות, איטלקיות ועוד פועמות בין דפי הסיפור הזה. מעניקות צדדים שונים לבבואה הקודרת הזאת. לא צידוקין, לא מניעים, הגלגלים שחגים בעולם הזה מתמקדים בעכשיו. אין פה פירוט מעמיק על טיב ההיסטוריה החלופית. תוצאותיה, שורשיה, אופיה, מובאים לנו דרך הדמויות, דרך הדיאלוגים או תיאורי הרגשות שלהם. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמונה רחבה, מזעזעת, אפלה.
ברגע שנכנסתי לתוך הסיפור האימה שיתקה אותי. המשכתי לקרוא ללא הרף על אותן דמויות שחיות תחת שלטון טוטאליטרי נאצי ונשאבתי לתוך המציאות החלופית הזאת. ההרגשה הכי נוראית בזמן שאתה קורא בספר היא שאין מוצא, העולם שפיליפ ק. דיק מצייר לפנייך הוא מבוי סתום. ושוב הסובייקטיביות שבה - הרשע ניצח. הנאצים ממשיכים לרדוף מיעוטים, מפלים את הסלאבים ושואפים לשעבד את כל אזורי אסיה, הופכים את אפריקה לאתר פסולת כימי לרווחתם של הסאדיסטים שברופאי המפלגה הנאצית, שיחקרו את הילידים השחורים, שישחקו בהם כרצונם.
אמריקה נתונה תחת בחצייה תחת שלטון נאצי, בחציה תחת שלטון יפני, ואילו האזור החוצץ ביניהן, הרי הרוקי, הוא אזור עצמאי.

מוטיב ששב וחוזר בספר, ואולי בעצם מחדד במידת מה את הרעיון, הוא הדיכוטומיה. מאבק בין גורל דטרמיניסטי לבחירה חופשית, לאפשרות לחולל שינוי. מאבק בין יין ליאנג, אור לחושך, טוב לרשע. ובמרכז כל זה, מאבק בין הגרמנים ליפנים, שמסמלים שני צדדים שונים לחלוטין בסקאלה. קיימת נטייה ברורה כלפי טבעם השלוו יותר של היפנים, אל מול הטבע האלים והכוחני של הגרמנים. הטוב והרע ברורים לכאורה, גם במציאות החשוכה היפנים הם כמעט מושיעים בסלידתם מהגרמנים.
חרף הדיכוטומיה, השחור והלבן הברורים מאליהם, הדמויות נמצאות דווקא במצוקה. כשהשחור שולט הלבן נסוג כמעט לחלוטין, הדמויות מוטלות חסרות אונים אל תוך המציאות החשוכה ובחירותיהן תמיד נמדדות תחת קנה מידה שחור ואפוקליפטי. בציטוט שהבאתי הדמות אומרת: "בעולם אחר, הדברים אולי שונים. טובים יותר. ישנן בררות מובהקות בין טוב ורע. לא התערובות הסתומות הללו. המזיגות הללו, בלא כלי שכוחו יפה להפריד בין המרכיבים."
ובעולם שלנו אם כן הניגודיות הזאת ברורה מאליה, פיליפ ק. דיק מכיר בסובייקטיביות ולמרות זאת מנפץ אותה. עצם העובדה שהנצחון הגרמני הוא כל כך שחור הוא לא מניפסט אנטי-נאצי אלא תובנה שאנחנו חיים בעולם שמתאפשר לנו להבחין בין רע לטוב. הקטבים קיימים ובחירותינו וגורלינו מתנדנדים ביניהם. יש לבחירות שלנו כוח להבדיל בין נטייתנו לכאן או לכאן. בלי שחור ולבן, לבחור בעצמנו את הטוב והרע שבעולם הזה.

הראש שלי עדיין סוער ממחשבות ותהיות, ואני מרגיש שהתנופה שהביקורת תופסת חסרת אחיזה ממשית. אני לא באמת אצליח להביא לביטוי את המחשבות שלי על הספר הזה. עצם זה שממש עכשיו סיימתי לקרוא בו ובו ברגע התחלתי לכתוב את הביקורת הוא סימן שהתוהו הזה הוא חלק מהחוויה כולה. המציאות שפיליפ ק. דיק פורס בפני הקורא לא קיימת, אבל לא יכולתי להרגיש על בשרי את האימה הנאצית בצורה יותר מציאותית, מוחשית.

אז בעצם, למה לקרוא ספר על מציאות שאתה יודע שלא באמת מתקיימת? אין פה אופרת חלל, אין פה משחקי שלטון או עלילות מלחמה וגבורה רחבות יריעה. יש פה סיפורים קטנים, צנועים, אישיים על אנשים שחיים בעולם מוזר. אז מה הספר מנסה להגיד? להראות לנו כמה החיים שלנו טובים, כמה מזל נפל בחלקנו שבעלות הברית אכן ניצחו, שהעולם דמוקרטי, שהטוטליטריזם והפאשיזם הצטמצמו כמעט לחלוטין?
לדעתי לא. יש משהו עמוק שמהדהד. יש בספר הזה חתירה להתעלות רוחנית, למשהו מטאפיזי שקורא לך להכיר בו, משהו מעבר לטוב ורע ולתמורות הגורל. המיסטיקה המזרחית מבטאת את הפן הזה. העולם הקודר והשחור שלפנינו משמש מעין רחם לעובר הרעיוני, המיסטי הזה, שדיק ניסה לפתח. לא ירדתי לטיבו, והוא השאיר אותי עם תחושה של חלל מלא אימה, מחשבות על טוב ורע וטיב האדם, על פחד, פחד מוחשי. על הבחירות שלי והצעדים שאני לוקח.

האיש במצודה הרמה, רק בשם יש משהו מרוחק, עילאי. עוד לפני שקראתי את הספר השם נסך בי הרגשה של מסתורין ואגדה. דמיינתי לעצמי מצודה גבוהה, מלכותית, נושקת לעננים ולשחקים, ובפסגתה, אדם המשקיף על הגיהנום עלי האדמות. אולי זה פיליפ ק. דיק, שחוכך ידיו בסיפוק אחרי שהניח את היסודות לבבואה האפלה והאכזרית הזאת. אולי זה אדם חסר פנים, חסר זהות אתנית, שצופה באנושות מתנהלת בצורה כל כך כוחנית ומרושעת. במאבקים בין הטוב לרע. בשבריריות של המונחים האלו.

אני עדיין רואה אותו משקיף בדמיוני. אני לא יודע על מה, אבל זה לא משנה. משהו ממנו נשאר ולא נותן לי מנוח.

הגעתי לספר בזכות צפייה בסדרה שנעשתה עליו ב- NETFLIX ולמרות שיש שוני גדול בין הספר לסדרה מאוד אהבתי את הרעיון של היסטוריה חלופית שבה מדינות הציר מנצחות במלחמת העולם השנייה ושולטות על העולם. לצערי ההתמקדות היא פחות במצב הפוליטי שבו הנאצים שולטים בעולם והמתחים ביניהם לבין היפנים שעלולים להוביל למלחמת עולם שלישית ויותר בדמויות הקטנות שנאלצות לחיות בעולם הטוטליטארי. עוד בעיה של הספר הוא בזבוז דפים על תיאורים לא רלוונטים כמו התרבות הבודהיסטית במקום הרחבה על הנפשות הפועלות. הדבר מוביל לכך שאין סיום מתאים לסיפור והוא כמעט נקטע באמצע. אין מספיק הרחבה על האיש במצודה הרמה ובעקבות זאת אין סגירת מעגל בסיום. כן אהבתי את ההתמקדות בנושא העתיקות מהעבר של אמריקה ובהתלבטות האם לשמר את התרבות המקומית או לאמץ את התרבות הכובשת הנחשבת "לעליונה". בנוסף האלמנט בסיפור שמתאר ספר שהדמויות קוראות בו על עתיד טוב יותר שבו בעלות הברית ניצחו טוב מאוד ומעורר מחשבה שכן זה ההפך מהמציאות שבה אנו קוראים ספר על עולם בו הנאצים ניצחו. הספר מומלץ לאוהבי היסטוריה איך אין טעם לפתח יותר מידי ציפיות.

כמו שאחרים לפני כתבו - הרעיון ממש טוב אבל הביצוע בינוני מאוד.
איך העולם היה נראה לו גרמניה ויפן היו מנצחות במלחמת העולם השנייה?
זה רק הרקע של הסיפור, הדמויות ממש לא מעניינות, התאכזבתי מאוד