את "האיש במצודה הרמה" סיימתי ממש זה עתה לקרוא. הנחתי את הספר על השידה לצד המיטה שלי וכשהסתכלתי בשעון נוכחתי לדעת שהקריאה התארכה יותר מהמצופה. אז ברבע לחמש לפנות בוקר, התיישבתי מול המחשב הנייד במעין יראת כבוד, כאילו שורה עליי עדיין קדושה מסוימת שמחלחלת מהספר שלפני רגע סיימתי. הדבר האחרון שאפשר להגיד על מילות הסיום של הספר הוא שהן מותירות בך איזשהו הדהוד למה שקראת. המילים חולפות לך מול העיניים, כמעט אגביות, בלי סיום חד וחותך שיעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלך. אבל האימה נותרת ממשית, כאילו המוח שלך עדיין מנסה לסדר את החתיכות בסדר הנכון, לפענח את התמונה הגדולה, לחבר בין כל נקודות המבט והסיפורים שקראת עכשיו.
ואולי דווקא אי הוודאות הזאת, ההרגשה שהסופר משאיר אותך ממש על קצה ההתגלות בלי שהאור יתגלה במלואו, יש בה כדי להעביר מעין חוסר אונים עמוק נוכח הגורל, שהוא אולי מוטיב ששב וחוזר בחייהן של הנפשות הפועלות.
חרף העדר פסקת סיום ראויה לציטוט, בפרק האחרון בספר מובאים דבריה של אחת מדמויות המפתח (הציטוט נערך כדי להמנע מספוילרים):
"הדילמה הנוראה של חיינו. יקרה מה שיקרה, זהו רוע שאין שני לו. למה להיאבק, אם כן? למה לבחור? אם כל החלופות דומות?
מסתבר שאנו ממשיכים, כדרכנו מתמיד.
הדברים מתנהלים ברצף. התהליך מתגשם לאיטו. בכוחנו לשלוט בסופו רק באמצעות בחירותינו בכל שלב.
הוא חשב: נותר לנו רק לקוות. ולנסות.
בעולם אחר, הדברים אולי שונים. טובים יותר. ישנן בררות מובהקות בין טוב ורע. לא התערובות הסתומות הללו. המזיגות הללו, בלא כלי שכוחו יפה להפריד בין המרכיבים."
התפאורה לספר היא, כאמור בתקציר, יבשת אמריקה בשנות השישים, בהיסטוריה חלופית בה ניצחו יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה. פיליפ ק. דיק הוא אמריקאי, אני, אותו בחור שיושב לפנות בוקר ומבקר את יצירתו, ישראלי. אפשר להגיד שגם הספר וגם הביקורת לא סובייקטיבים, החיים שלנו מהולים בפחד קיבוצי לדורות שמהדהד. האימה הגדולה ביותר היא לשוב לאותם זמנים חשוכים ששמעת עליהם, ניצני גזענות ופאשיזם ישר גוררים צרורות של תגובות מבוהלות, אינסטנקטיביות. אם כן, נקודת המוצא היא שנצחון גרמניה ויפן על בעלות הברית היא התגלמות נבואת זעם. גיהנום על פני אדמות. אבל גם בגיהנום הזה החיים מתנהלים למישרין. השגרה שנדמית לקורא הסובייקטיבי מסויטת ואפלה לאין שיעור היא דבר מובן מאליו לדמויות החיות בה. האובייקטיביות, אם כן, מתקיימת דרכן. דמויות נאציות, יפניות, יהודיות, איטלקיות ועוד פועמות בין דפי הסיפור הזה. מעניקות צדדים שונים לבבואה הקודרת הזאת. לא צידוקין, לא מניעים, הגלגלים שחגים בעולם הזה מתמקדים בעכשיו. אין פה פירוט מעמיק על טיב ההיסטוריה החלופית. תוצאותיה, שורשיה, אופיה, מובאים לנו דרך הדמויות, דרך הדיאלוגים או תיאורי הרגשות שלהם. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמונה רחבה, מזעזעת, אפלה.
ברגע שנכנסתי לתוך הסיפור האימה שיתקה אותי. המשכתי לקרוא ללא הרף על אותן דמויות שחיות תחת שלטון טוטאליטרי נאצי ונשאבתי לתוך המציאות החלופית הזאת. ההרגשה הכי נוראית בזמן שאתה קורא בספר היא שאין מוצא, העולם שפיליפ ק. דיק מצייר לפנייך הוא מבוי סתום. ושוב הסובייקטיביות שבה - הרשע ניצח. הנאצים ממשיכים לרדוף מיעוטים, מפלים את הסלאבים ושואפים לשעבד את כל אזורי אסיה, הופכים את אפריקה לאתר פסולת כימי לרווחתם של הסאדיסטים שברופאי המפלגה הנאצית, שיחקרו את הילידים השחורים, שישחקו בהם כרצונם.
אמריקה נתונה תחת בחצייה תחת שלטון נאצי, בחציה תחת שלטון יפני, ואילו האזור החוצץ ביניהן, הרי הרוקי, הוא אזור עצמאי.
מוטיב ששב וחוזר בספר, ואולי בעצם מחדד במידת מה את הרעיון, הוא הדיכוטומיה. מאבק בין גורל דטרמיניסטי לבחירה חופשית, לאפשרות לחולל שינוי. מאבק בין יין ליאנג, אור לחושך, טוב לרשע. ובמרכז כל זה, מאבק בין הגרמנים ליפנים, שמסמלים שני צדדים שונים לחלוטין בסקאלה. קיימת נטייה ברורה כלפי טבעם השלוו יותר של היפנים, אל מול הטבע האלים והכוחני של הגרמנים. הטוב והרע ברורים לכאורה, גם במציאות החשוכה היפנים הם כמעט מושיעים בסלידתם מהגרמנים.
חרף הדיכוטומיה, השחור והלבן הברורים מאליהם, הדמויות נמצאות דווקא במצוקה. כשהשחור שולט הלבן נסוג כמעט לחלוטין, הדמויות מוטלות חסרות אונים אל תוך המציאות החשוכה ובחירותיהן תמיד נמדדות תחת קנה מידה שחור ואפוקליפטי. בציטוט שהבאתי הדמות אומרת: "בעולם אחר, הדברים אולי שונים. טובים יותר. ישנן בררות מובהקות בין טוב ורע. לא התערובות הסתומות הללו. המזיגות הללו, בלא כלי שכוחו יפה להפריד בין המרכיבים."
ובעולם שלנו אם כן הניגודיות הזאת ברורה מאליה, פיליפ ק. דיק מכיר בסובייקטיביות ולמרות זאת מנפץ אותה. עצם העובדה שהנצחון הגרמני הוא כל כך שחור הוא לא מניפסט אנטי-נאצי אלא תובנה שאנחנו חיים בעולם שמתאפשר לנו להבחין בין רע לטוב. הקטבים קיימים ובחירותינו וגורלינו מתנדנדים ביניהם. יש לבחירות שלנו כוח להבדיל בין נטייתנו לכאן או לכאן. בלי שחור ולבן, לבחור בעצמנו את הטוב והרע שבעולם הזה.
הראש שלי עדיין סוער ממחשבות ותהיות, ואני מרגיש שהתנופה שהביקורת תופסת חסרת אחיזה ממשית. אני לא באמת אצליח להביא לביטוי את המחשבות שלי על הספר הזה. עצם זה שממש עכשיו סיימתי לקרוא בו ובו ברגע התחלתי לכתוב את הביקורת הוא סימן שהתוהו הזה הוא חלק מהחוויה כולה. המציאות שפיליפ ק. דיק פורס בפני הקורא לא קיימת, אבל לא יכולתי להרגיש על בשרי את האימה הנאצית בצורה יותר מציאותית, מוחשית.
אז בעצם, למה לקרוא ספר על מציאות שאתה יודע שלא באמת מתקיימת? אין פה אופרת חלל, אין פה משחקי שלטון או עלילות מלחמה וגבורה רחבות יריעה. יש פה סיפורים קטנים, צנועים, אישיים על אנשים שחיים בעולם מוזר. אז מה הספר מנסה להגיד? להראות לנו כמה החיים שלנו טובים, כמה מזל נפל בחלקנו שבעלות הברית אכן ניצחו, שהעולם דמוקרטי, שהטוטליטריזם והפאשיזם הצטמצמו כמעט לחלוטין?
לדעתי לא. יש משהו עמוק שמהדהד. יש בספר הזה חתירה להתעלות רוחנית, למשהו מטאפיזי שקורא לך להכיר בו, משהו מעבר לטוב ורע ולתמורות הגורל. המיסטיקה המזרחית מבטאת את הפן הזה. העולם הקודר והשחור שלפנינו משמש מעין רחם לעובר הרעיוני, המיסטי הזה, שדיק ניסה לפתח. לא ירדתי לטיבו, והוא השאיר אותי עם תחושה של חלל מלא אימה, מחשבות על טוב ורע וטיב האדם, על פחד, פחד מוחשי. על הבחירות שלי והצעדים שאני לוקח.
האיש במצודה הרמה, רק בשם יש משהו מרוחק, עילאי. עוד לפני שקראתי את הספר השם נסך בי הרגשה של מסתורין ואגדה. דמיינתי לעצמי מצודה גבוהה, מלכותית, נושקת לעננים ולשחקים, ובפסגתה, אדם המשקיף על הגיהנום עלי האדמות. אולי זה פיליפ ק. דיק, שחוכך ידיו בסיפוק אחרי שהניח את היסודות לבבואה האפלה והאכזרית הזאת. אולי זה אדם חסר פנים, חסר זהות אתנית, שצופה באנושות מתנהלת בצורה כל כך כוחנית ומרושעת. במאבקים בין הטוב לרע. בשבריריות של המונחים האלו.
אני עדיין רואה אותו משקיף בדמיוני. אני לא יודע על מה, אבל זה לא משנה. משהו ממנו נשאר ולא נותן לי מנוח.
