הם היו ארבעה.
ארבעה ילדים, משחקים מחבואים בבית ענק עם מסדרונות ומדרגות ורעשים מוזרים;
ארבעה מלכים על ארבעה כסאות אבן בקייר פאראוול;
ארבעה, רוכבים על סוסים אצילים, רודפים אחרי האייל הלבן שימלא (כך אומרים) את כל משאלותיכם, אם תלכדו אותו.
מה היה חסר להם, בעצם, בנרניה היפה, השלווה תחת שלטונם הצודק? מה נותר להם לבקש מהאייל? למה הם לא יכלו, לעזאזל, להסתפק במה שיש להם?
הסופים של כל אחד משבעת הספרים של נרניה ניחנו ביכולת להוציא אותי מדעתי.
זאת דווקא סוזן, אגב, שאומרת שלא כדאי לעבור את הפנס, שמבקשת להפנות את הסוסים ולחזור לנרניה. אותה סוזן שתפסיק להאמין בנרניה ותתעסק רק בשמלות ובנים. אותה סוזן שתאבד את כל משפחתה בתאונת רכבות, ותישאר באנגליה לבדה כשכולם יתחילו בסיפור הגדול, הסיפור שאיש עלי אדמות לא קרא, הסיפור הנמשך לנצח, שכל פרק בו טוב מקודמו.
ניל גיימן כתב סיפור, בעיית סוזן, והוא כותב שם בין השאר:
"בטח עוד משהו לא היה בסדר אצל סוזן," אומרת העיתונאית הצעירה, "משהו שלא סיפרו לנו. אחרת היא לא הייתה ארורה עד שנמנע ממנה גן העדן הרחק למעלה והרחק פנימה. אני מתכוונת שכל האנשים שאהבה אי פעם הלכו לקבל את גמולם בעולם של כסף ומפלים ואושר, והיא נשארה מאחור."
ההתבגרות, החטא הנורא של סוזן, פשוט לא הולכת יד ביד עם נרניה. נרניה היא ארץ לעולם לא. למבוגרים אין זכות כניסה אליה – המשפט המעצבן ההוא שחוזר בסופי הספרים, "לעולם לא תשובו עוד לנרניה; אתם מבוגרים מדי" - והילדים שמגיעים אליה לא מתבגרים אפילו ביום אחד.
אבל נדמה שלילדים-ברוחם, כמו הפרופסור, יש בכל זאת איזו שייכות לנרניה, ולו גם אחר המוות. אולי אפשר להסביר את זה באמונה בנרניה, ואולי במשהו אחר:
"איפה המלכה סוזן?"
"אחותי סוזן," השיב פיטר קצרות וחמורות, "שוב אינה ידידה לנרניה."
"אמנם כן," אמר יוסטס. "ובכל פעם שמנסים לגרור אותה להצטרף לשיחה על נרניה, או לעשות כל דבר הקשור בנרניה, היא אומרת: 'איזה זיכרון נפלא יש לכם! מוזר שאתם עדיין חושבים על המשחקים המשעשעים שהיינו משחקים בהיותנו ילדים'."
"אוי, סוזן, סוזן," אמרה ג'יל. "בימים אלה שום דבר לא מעניין אותה פרט לגרבי ניילון, שפתונים ופגישות. היא תמיד היתה קצת-קצת יותר מדי להוטה להיות מבוגרת."
"איזו מבוגרת?" אמרה הגבירה פולי. "הייתי רוצה שהיא תתבגר סוף סוף. היא בזבזה את כל שנות נעוריה בשאיפה להיות בגיל שהיא נמצאת בו עכשיו, ואת שארית חייה תבזבז בניסיון להישאר בגיל הזה. מטרתה היחידה היא לרוץ בכל המהירות לעבר התקופה המטופשת ביותר בחיי האדם, ואחר כך להתעכב בה זמן רב ככל האפשר."
גיל הטיפש עשרה, אם ככה. הגיל שבו את כמו מוכרחה להתכחש לעצמך הצעירה יותר, לכל מה שהאמנת בו; שבו הציניות והסקפטיות מעניקות לך אשליה של ביטחון; שבו את לא זקוקה לאף אחד ולא חולמת כבר על נרניה – או לפחות לא בהקיץ.
אז חשבתי לי שאולי סוזן היא בעצם לוסי, לוסי המקורית, לוסי בארפילד, בת הסנדקות של ק"ס לואיס. הוא מקדיש לה את האריה, המכשפה וארון הבגדים במילים אלה -
לוס יקירתי,
את הסיפור הזה כתבתי בשבילך, אך כאשר התחלתי בכתיבתו לא תיארתי לעצמי כי ילדות גדלות מהר יותר מספרים. והנה עכשיו את כבר מבוגרת מדי לסיפורי אגדות, ועד שהספר יודפס וכריכתו תושלם תהיי אפילו מבוגרת יותר.
ואם זה כך, עוד יש לסוזן תקווה. כי יגיע היום שבו תהיי די מבוגרת כדי לשוב ולקרוא סיפורי אגדות. יום יבוא וסוזן תוכל לחזור לנרניה.
מכל הספרים האהובים עלי, סדרת נרניה היא כנראה היותר דידקטית. ק"ס לואיס לא מתבייש להטיף בגלוי (ובחן ובהומור, כמובן) בעד או נגד תופעות. המסע בדורך השחר, למשל, מקדיש לא מעט מילים ללגלוג על הנאורות:
היֹה היה ילד ושמו יוסטס קלרנס סקרב, וזה כמעט הגיע לו. הוריו קראו לו יוסטס קלרנס, והמורים – סקרב. לא אוכל לומר לכם איך פנו אליו חבריו, כי לא היו לו חברים. הוא לא קרא לאביו ולאמו "אבא" ו"אמא", אלא הרולד ואלברטה. שניהם היו מעודכנים ומתקדמים עד מאוד: צמחונים, לא מעשנים ונזירים מאלכוהול, ולבשו לבנים מסוג מיוחד.
[...]
רינלף חזר ואיתו בקבוק יין מבושם ומהביל וארבעה ספלי כסף. זה היה בדיוק הדבר הנחוץ להם; וכאשר לגמו לוסי ואדמונד מן היין, חשו בחום היורד ומגיע עד לבהונות רגליהם. אבל יוסטס עיווה את פרצופו וגמגם וירק אותו מפיו וחש שוב בחילה והחל שוב לבכות ושאל אם אין להם איזו אבקת מזון טבעי מועשר בוויטמינים, ואם אפשר להכין אותו עם מים מזוקקים, ועל כל פנים, הוא עמד על כך שיורידו אותו לחוף בעגינה הבאה.
[...]
"אין צורך לומר שלי נתנו את התא הכי גרוע בספינה, ממש צינוק, ושללוסי נתנו חדר שלם על הסיפון לעצמה, חדר כמעט נחמד לעומת כל מה שקורה כאן. כ' אומר שזה מפני שהיא ילדה. ניסיתי להסביר לו מה שאלברטה תמיד אומרת, שדיבורים כאלה משפילים את הילדות, אבל הוא יותר מדי מטומטם."
[...]
"למה אתה לא שולף, פחדן!" צייץ העכבר. "שלוף והילחם – או שאחבוט בך בניצב ואכסה אותך בחַבּוּרוֹת שחורות וכחולות."
"אין לי חרב," אמר יוסטס. "אני פציפיסט. אני לא מאמין במלחמה."
ועל הרגלי הקריאה של יוסטס – נקרעתי מצחוק –
רובנו יודעים מה אפשר למצוא במאורתו של דרקון; אבל, כפי שכבר אמרתי, יוסטס קרא את הספרים הלא נכונים בלבד. היה בהם מידע רב על ייצוא וייבוא, על ממשלות ועל ניקוז, אבל לא כלום על דרקונים.
לא גדלתי על נרניה. בבית שלי לא היו ספרי פנטזיה בכלל עד שקמתי ומילאתי את החדר שלי בספרים משלי. למען האמת, גם ספרות יפה לא ממש פופולרית כאן. גדלנו כולנו על ספרי עיון וביוגרפיות והגיוגרפיות למיניהם, וגם על כמה קלאסיקות שאפשר לספור על יד אחת: אן שרלי, מחליקיים של כסף, שני רעים יצאו לדרך, השד מהשביעית. ודי זהו.
אני חייבת לשיטה הזאת אוצרות של ידע, ואת היכולת לצלוח ספרים ארוכים ומשמימים. ועדיין אני מתקוממת מול כל מה שהאחים שלי מחמיצים כשהם קוראים רק על ייצוא וייבוא, על ממשלות ועל ניקוז. ואחת לכמה זמן נפתח שוב הוויכוח הגדול על הפנטזיה.
אבא שלי מתקשה להבין מה הטעם לקרוא ספרות בדיונית. הרי היא מתארת דברים שלא קיימים. למה לבזבז זמן על דמיונות, כשאפשר להנות מקריאה של סיפור אמיתי, או לפחות מציאותי?
אני עונה תמיד ש"מחליקיים של כסף" הוא סיפור טוב לא מפני שהולנד קיימת, ואכן יש בה סכרים. הוא סיפור טוב כי הוא סיפור אנושי. כי קר לנו עם גרטל, כי מתחשק לנו לחבק את הנס, כי גם אנחנו לומדים לאהוב את הדוקטור הזועף. העובדה שהולנד באמת נמצאת אי שם לא מעלה ולא מורידה דבר, והסיפור לא היה יותר נוגע ללב גם לו יכולנו לבקר את משפחת ברינקר בבית הקטן ליד הרלם.
אני אוהבת פנטזיה דווקא בגלל הניתוק הזה מהמציאות. כי לא משנה אם יש בקינגס קרוס רציף תשע ושלושה רבעים, אם הר אורודרוין קיים, אם ישנן פיות. הדמויות הן הסיפור. הבחירות שלהן. האופי שהן מפתחות. דמויות טובות באמת ממשיות בשבילי לא פחות מאנשים שהלכו פעם על האדמה הזאת. הן מעניקות לי השראה וכוח בבחירות המציאותיות לחלוטין שלי.
נרניה היא סדרה מהסוג הנכון. היא מספרת על דרקונים ומכשפות, אריות לא מאולפים, פאונים וגמדים וחיות מדברות, ויקומים גוועים, ובחירות ופיתויים, ואומץ וטוב, ורוע.
ומה שמקומם קצת – כוחות הרוע בנרניה הם רוע צרוף. אבל הטוב – הטוב יכול לטעות, למעוד, לבגוד. להתפתות.
אף אחד לא מצפה לגלות אנושיות במכשפה הלבנה. אבל הטובים, גיבורי הסיפור, סוטים מדרך הישר מדי שלושה פרקים בערך: דיגורי מכה בפעמון, אדמונד מצטרף למכשפה, סוזן מסרבת ללכת אחרי לוסי, ג'יל שוכחת את האותות...
מזכיר קצת את שר הטבעות: סאורון הוא רוע אבסולוטי, אבל כל אחד מהטובים עלול להתפתות לטבעת.
שם כמו כאן, הפיתוי בנוי על קסם, על כוח מהפנט שקשה להתנגד לו.
כאן, כמו שם, קריאה בשמו של אסלן, או אפילו עצם ההיזכרות בו, מעמעמת את הכישוף ומשיבה את כוח הרצון.
פנטזיה היא לעתים קרובות אלגוריה, ונרניה היא כזאת בגלוי. בסופו של המסע בדורך השחר אסלן מבטיח ללוסי שהיא יכולה למצוא אותו גם בעולמה שלה, באנגליה, אלא ש"שָׁם אני נושא שֵׁם אחר. עליכם ללמוד להכירני באותו שֵׁם. והרי זו סיבת הסיבות שהוּבאתם לנרניה: כדי שלאחר שתכירוני מעט כאן, תוכלו להכירני טוב עוד שָׁם."
אז מהי המקבילה שלנו לשמו של אסלן? אצלי זה לא ישו, כפי שהתכוון כנראה ק"ס לואיס, וגם לא מילים בשפה העתיקה. אבל לכל אחד מאיתנו יש נקודת ארכימדס משלו שמניפה אותו אל מחוץ לקושי הרגעי, שמסייעת לו להיזכר מיהו ומה מנחה אותו בדרך. הרבה מהספרים שלי הם נקודת משען כזאת.
כשאת פאנגירל, עובדות שאין להן שום קשר לחייך יכולות להשפיע פלאים על מצב הרוח שלך. למשל, העובדה שפיליפ פולמן קורא להורים שלא לתת לילדים לקרוא את סיפורי נרניה מעציבה אותי ממש. ולעומת זאת, הידיעה שק"ס לואיס וג'.ר.ר טולקין היו חברים טובים מסוגלת איכשהו לשמח אותי בכל זמן.
הפסקה הזאת, למשל, תמיד גורמת לי להסתמר:
"מי לימד אותך לקרוא, מטילדה?" שאלה העלמה מרשמלו.
"אני חושבת שלימדתי את עצמי, המורה מרשמלו."
"והאם קראת ספרים כלשהם בעצמך – אני מתכוונת, ספרי ילדים?"
"קראתי את כל ספרי הילדים בספרייה הציבורית ברחוב הראשי, המורה מרשמלו."
"והם מצאו חן בעינייך?"
"חלק מהם מאוד מצאו חן בעיני," אמרה מטילדה, "אבל כמה מהאחרים היו די משעממים, לדעתי."
"ספרי לי על ספר אחד שמצא חן בעינייך."
"האריה, המכשפה וארון הבגדים מצא חן בעיני," אמרה מטילדה. "אני בכלל חושבת שקלייב סטייפלס לואיס הוא סופר טוב מאוד. אבל יש לו חיסרון אחד. בספרים שלו אין בכלל קטעים מצחיקים."
סליחה? אני אעצור בעצמי בכוח לפני שאצטט פה שבע שמיניות מהסדרה, אבל נדמה לי שהציטוטים לעיל יספיקו. יש זיק של הומור בכל פסקה כמעט, בכל תיאור או הערת אגב.
בינתיים שאלתי את עצמי אם תזמינו אותי לארוחת בוקר. אין לכם מושג איזה תיאבון זה נותן, להיות מוצא להורג. (הנה ציטטתי בכל זאת.)
ואיך אפשר שלא לדבר על הזוג האהוב עלי בסדרה: ארוויס ושסטה. מחילה מכבודם של לויד אלכסנדר ושל סדרת פרידיין (הנהדרת), אבל טרן ואילונווי שלו הם לגמרי ארוויס ושסטה, וק"ס לואיס הקדים אותו בעשר שנים תמימות. רק תסתכלו:
הנער המאומץ ממוצא לא ידוע שלבסוף יסתבר (ספוילר) שהוא בעצם נצר לשושלת רמת יחס; הנערה ממעמד האצולה, קצת יהירה וקלה להתרגז, שבזה לו בהתחלה על פשטותו ובורותו; היחסים ביניהם שמתבססים על הקנטות מצדה וספיגה בכבוד מצדו –
גם לארוויס היו מריבות רבות (וחוששני אפילו קטטות) עם קור, אבל השניים תמיד חזרו והשלימו ביניהם. שנים לאחר מכן, כשבגרו, היו רגילים מאוד לסירוגין של מריבות והשלמות, ולכן נישאו זה לזה כדי שיוכלו להמשיך בהן ביתר נוחות.
הם פשוט זהים. אחד לאחד.
לא שאכפת לי. אני אוהבת את שניהם מספיק בשביל לקרוא עליהם באלף ווריאציות. אם אתם כותבים ספר, יש לי שתי דמויות מן המוכן בשבילכם.
אני לא אוהבת לסיים ספרים. ספרים טובים, כלומר. אני כל כך בתוכם שחבל לי לצאת.
אז היתה לי ארכה, כי זאת שביעייה, וכשסיימתי אחד עברתי מיד להבא בתור. אבל גם הקרב האחרון התחיל, והסתיים...
וזהו זה. שוב סיימתי את נרניה. שוב סוגרת בעצב קל את הכריכה על עולמות מופלאים, וחוזרת אל העולם שלנו, שנראה פתאום משעמם וחסר גוון.
"הממ," אמר אדמונד. "זה לא יהיה כל כך נעים אם לעולם באמת יש שוליים ואם אנחנו מתקרבים אליהם."
"אתה רוצה לומר," אמר כספיאן, "שאנחנו עלולים – זאת אומרת – פשוט להישפך מעליהם?"
"כן, כן," קרא ריפיצ'יפ ומחא את כפותיו זו בזו. "כך בדיוק תיארתי לי את הדברים – העולם כשולחן עגול ענקי, ומי כל האוקיינוסים נשפכים בלי סוף מעבר לשפתו. הספינה תזדקף באלכסון – תעמוד על ראשה – ולרגע קט נוכל להציץ מעבר לשוליים – ואז – למטה, למטה, במהירות, בתאוצה –"
"ומה לדעתך מצפה לנו למטה, הה?" שאל דריניאן.
"אולי ארצו של אסלן," אמר העכבר ועיניו נוצצות. "ואולי אין שום דבר למטה. אולי תימשך הירידה לנצח נצחים. אבל יהיה אשר יהיה, האם לא כדאי לתת את הכל תמורת הצצה אחת מעבר לקצה העולם?"
"שמע, שמע," אמר יוסטס. "כל זה שטויות. הרי העולם עגול – זאת אומרת, עגול כמו כדור, לא כמו שולחן."
"העולם שלנו," אמר אדמונד. "ומה עם העולם הזה?"
"אתם רוצים להגיד," שאל כספיאן, "ששלושתכם באים מעולם עגול (עגול כמו כדור), ואף פעם לא סיפרתם לי! זה ממש לא יפה מצדכם. כי לנו יש סיפורי אגדות על עולמות עגולים, ואני תמיד אהבתי אותם. מעולם לא האמנתי שיש באמת עולמות כאלה; אבל תמיד רציתי שיהיו, ותמיד השתוקקתי לחיות בעולם כזה. כן, הייתי נותן הכל – תגידו, למה אתם יכולים להיכנס לעולם שלנו ואנחנו אף פעם לא נכנסים לעולם שלכם? אילו רק היתה לי אפשרות! זה בוודאי מרגש מאוד לחיות על משהו שדומה לכדור. הייתם פעם באזורים שהאנשים הולכים בהם הפוכים?"
אדמונד הניע בראשו. "וזה בכלל לא ככה," הוסיף. "אין שום דבר מרגש בעולם עגול כשאתה נמצא בו."
