נכנסנו למערה, רק כדי לבדוק מה קורה בה, ולפתע היינו בתוך מנרת - זמן. פתאום עלה ריח מגעיל במיוחד במנהרה, וחשבנו שכל הביוב של השכונה מציף את המנהרה. ואנחנו, ילדים של היום, עם מחשב וטלפון סלולרי והכל היינו פתאום בארועים שחשבנו שרק קוראים עליהם בספרים. כשהבנו איפה אנחנו, כמעט התעלפנו מפחד. למעלה הנאצים חפשו יהודים מבית לבית. ולמטה הקימו היהודים עיר תחתית, עיר של מנהרות, ושם תכננו את המרד. ידענו שהמרד הזה ידוכא, ושהלוחמים יהרגו. אבל ידענו שהם יילחמו בגאווה, ולא יתנו לקחת אותם למחנות - המוות בלי להשיב מלחמה ולפגוע ברוצחים. פגשנו במנהרות שבגטו גיבורים אמיתיים, ילדים שהם לוחמים אמיתיים בתנאים של רעב, וצמא ומחסור גדול בנשק. ופגשנו גם את מרדכי אנילביץ', שלעולם לא נוכל לשכוח אותו.