****


[ גילוי נאות - (מי שזה לא מעניין אותו רשאי לדלג על הפסקה הבאה). לפני מספר חודשים הוצף לפתע עמוד הביקורות ב"סימניה" בכמה ביקורות משבחות-לעילא על ספר לא מוכר בשם "לשרוד את העבר". את נחרות שאט הנפש שנשמעו אפשר היה לשמוע ממרחק של קילומטרים, מאחר שהמבקרים התדירים כאן באתר רגילים לתופעות של שיווק אגרסיבי מסוג כזה, וודאי כאלה שאינן באות בצמוד לגילוי נאות על כך שכותבי הביקורות המשבחות מכירים את הסופר (במקרה שהם אינם, במקרה הרע, פסבדונים של אותו סופר עצמו). מה גם שבדרך כלל הכותבים כולם, ראה זה-פלא, נרשמו במקרה ל"סימניה" באותו היום ממש וכתבו ביקורת אחת בלבד.
גם אני לא טמנתי ידי בצלחת, והצטרפתי לכל שאר החברים ששפכו קיתונות של רותחין על אותם כותבי ביקורות פיקטיביים. ממש באותו יום קיבלתי הודעה מאתר ממי שהזדהה ככותב הספר, שהתנצל אחר-כבוד על אי-ההבנה שנוצרה והציע אף לשלוח אליי את הספר בחינם על מנת שאתרשם ממנו בעצמי. נעתרתי להצעה זו מקץ כמה חודשים, אחרי שהכותב אף הצטרף ל"סימניה" כחבר מן המניין, והראה, כבדרך אגב, בצניעות וברהיטות ובחוסר יומרה, את נקיון-כפיו. הבטחתי לו, כי למרות שקיבלתי את הספר בחינם, אכתוב בכנות את דעתי עליו, ואת זאת אני עושה כאן. בהזדמנות זו, תודה, אריה, על הנדיבות והיושר שגילית. אני שמח שקראתי את הספר. ]





אחרי ולמרות הגילוי הנאות המייגע קמעא אני חוכך בדעתי איך לכתוב ביקורת על הספר הזה.

יש לי איזה "אישיו" עם ספרי שואה, ואני לא היחיד, מסתבר. מרבית ספרי-השואה קשים לי מאוד לקריאה, גם כי יש לי נגיעה אישית (אמי שתיבדל לחיים ארוכים הינה ניצולת שואה), וגם כי עדיין קשה לי להתמודד עם העובדה הפשוטה שדבר כזה יכול (היה?) לקרות. שאכזריות כזאת, עם מימדים כאלה, עם קהות לב כזאת, באופן איום כל כך... זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. ובכל זאת.
הספר הזה מעט יוצא דופן, ביחס לספרי שואה אחרים, וביחס לספרים אחרים בכלל. מצד אחד, הוא בהחלט מעניין. הסיפור מתקדם, בצורה זו או אחרת, במקביל למלחמת העולם השניה, דרך מספר רב של דמויות שמגוללות את העלילה כמו במרוץ שליחים, כשדמות אחת "מוסרת" את המשך הסיפור לדמות אחרת, שלוקחת אותו מעט קדימה ולדמות אחרת וכן הלאה. זו טכניקה מעניינת, שמצד אחד מפריעה מאוד לקריאה השוטפת, כי יש צורך לעקוב אחרי קורותיהן של מספר רב של דמויות, שכתוצאה מכך גם נותרות דו מימדיות וחסרות ייחוד או עומק. מצד שני, יש לטכניקה הזאת גם יתרון נסתר אחד בהקשר של השואה, ובספרות בכלל. אנחנו רגילים לקרוא על דמות עיקרית אחת (או שתיים-שלוש) שמובילה את העלילה והסיפור עובר דרכה או משתקף בה, וכך לסיפור יש התחלה, אמצע וסוף שאפשר לעקוב אחריהם. בחיים האמיתיים, עם זאת, סיפורים לא מתקדמים בצורה הליניארית הזאת, אלא באופן אקראי, בלתי צפוי ועקמומי. שלא על דפי ספרים, סיפורים שמתחילים בצורה מבטיחה מאוד נקטעים פתאום בנסיבות בלתי צפויות לחלוטין, וסיפורים אחרים שמתחילים משעממים, הופכים באבחת גורל אחת למרתקים, ואז שוב למשעממים וכן הלאה - מה שלא הופך אותם לחומר ספרותי משובח במיוחד. במציאות, ישנם אינסוף אקדחים שמונחים על השולחן ב"מערכה הראשונה" שאינם יורים במערכה השלישית, או בכלל לא, או שהם יורים בזמן לא צפוי ובאדם לא צפוי.
הספר הזה מציית להיגיון העקום הזה. אנחנו עוקבים אחרי דמות אחת, ומשוכנעים, מתוקף כל הספרים שקראנו עד עתה, שאיתה נמשיך עד לסופו של הספר, על כל נפתוליו. אבל אריה גלבוע לא מאפשר לנו את הביטחון המלאכותי הזה. אנחנו יכולים ללכת עם דמות כזו, להיקשר אליה ולהתייחס אליה כ"עוגן" של הסיפור, אבל אז מר גלבוע פשוט הורג אותה. למה? כי ככה. ככה זה בחיים. וככה זה היה בשואה. מישהו היה "אמור" להינצל, אבל בגלל שמישהו לידו גירד באף, אז ירו בו. ואדם אחר שהיה אמור למות בסוג של צדק פואטי, דווקא נשאר בחיים, והגיע לאן שהגיע בגלל ש... ככה זה. פשוט כי ככה זה. בחיים האמיתיים, ודווקא בשואה, המציאות אינה מצייתת לקלישאות קולנועיות או ספרותיות. גיבורים מתים. וגם בעלי חיים אהובים. וילדים. בצורות נוראיות. וזה מה שהכי קשה לנו לעכל, במציאות המכובסת והמודחקת שלנו.
אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם אקראיות, ועם רוע. ולכן, אנחנו מביטים בקניונים הנוצצים שלנו, באייפונים, בגוגל גלאס וגוגל מאפס, מכוניות חדשות ובאני אקפיץ את הילדים לפעוטון ובמבצעים על בגדים בגולף, ומרמים את עצמנו בכוח לחשוב שזה היה יכול לקרות אז כי הדברים היו שונים. כי לעולם היה איכפת פחות ולא היתה תקשורת לוויינית וטוויטר. כי האנשים ההם שמתו היו אנשים בשחור-לבן עם פרצופים אחרים ובלוריות מצחיקות, הם היו דוסים וקראו להם לייבל'ה ושלוימל'ה וחנה'לה, הם לא היו בועז והללי, רותם או אלון, הם היו עגלונים ופחחים ואברכים, והרכוש שלהם היה תכשיטים וחנוכיות ופמוטים, לא טלפונים סלולריים, מחשבים וסכיני שף.

אם כן, אריה גלבוע יודע לספר סיפור, ובאופן שגרתי פחות. אבל יחד עם חוסר השגרתיות, גלבוע יורה לעצמו ברגל עם כמה החלטות ספרותיות תמוהות במקצת, שמפריעות את חוויית הקריאה השוטפת. חוץ מהריבוי העצום של הדמויות, את כולן מכנה גלבוע בשם החיבה החנוך-לוויני שלהן לאורך כל הספר, כך שראובן הופך לרופ'קה ואפריים הופך לפרוייקע, חיים הופך לחיימק'ה וחווה לחווצ'ה. זה נחמד אם ככה קוראים להם בני המשפחה שלהם, אבל לא כשהם פרטיזנים ביער, וחברים או אוייבים שלהם מכנים אותם באותו שם שאימם כינתה אותם כשהיו תינוקות בחיידר.
דבר שני, בעייתי יותר, היא השפה. מצד אחד שפתו של גלבוע היא עשירה מאוד, ומלאה בביטויים שכבר קשה למצוא בעברית. מצד שני, הסגנון שלהן ובניית המשפטים מגושמת וארכאית, וקשה להאמין שאפילו לפני שבעים שנה אנשים דיברו באופן המליצי והמסורבל הזה,
כמו למשל במשפטים "שנייקע שפע עליצות תוך שקילס מחד וסנט מאידך בפריד'ל שישבה מולו", או "הוא חווה השכמות בוקר כאובות, שהיו תוצאה ישירה לחמרמורת אליה התעורר מתוך שנת השיכורים לתוכה שקע בפינתו שבתוך המתבן של מישה, מעסיקו מזה ארבע שנים".

אני מלא הערכה (וקנאה) לאריה גלבוע על שעלה בידו לחבר לספר ולהוציא לאור עלילה מורכבת כל כך, שוודאי דרשה תחקיר מעמיק והתמסרות של זמן ארוך לכתיבה, ועשה זאת באופן מרתק. למרות פגמיו, הספר נקרא בשטף ובהנאה מרובה.

****

שישה מיליון סיפורים, כל אדם, כל נפש שאבדה וסיפורה היא.
לכל אדם כוכב לו בשמים, הכבה ברגע מותו, כמה כוכבים כבו כתוצאה
מהמלחמה האיומה הזאת, מבלי להשאיר ולו רמז כל שהו על מעברם?
ספורים יכולים להיות קצרים, קמתי, הוכנסתי לגיטו, גורשנו, הושמדנו...
ויש שהסיפורים ארוכים כאורך הגלות, סליחה המלחמה.
ספורו של בן אסתר, ארוך כאורך המלחמה ואף יותר. הוא מתחיל עם פרוץ מלחמת העולם
השניה, או קצת לפני, ומסתיים בארץ ישראל בשנות האלפיים.
הסיפור ניפרם לחוטים, חלקם נקטעים בתחילתם, חלקם נמשכים כברת דרך קצת יותר ארוכה
וחלקם, המיעוט שבמיעוט נמשך עד הסוף והם בעצם גיבוריו האמתיים של הספר.
האחרים הם צלליות שמלוות חלק מהסיפור ואז אובדות בממלכת האופל שיצר בשבילן הצורר הנאצי.
ספור העלילה , עליו אין בכוונתי לחזור, הוא חזק וטוב, הוא משתרג על פני הזמן שולח את אברותיו לכל מיני צדדים, מעורר תקוות להמשך ואז נעלם באחת, וכך דמויות מפתח כגון דודו של דוויד, שאנו כל כך חפצים שיצלח ויעבור את המשברים...
ודוקא אחרים שלהם אנו לא מיחלים הצלחה , עוברים וצולחים...
סגנון הכתיבה קצת מכביד על הריצה המטורפת של העלילה וחבל שכך. יש בו מקומות שהמחבר מנסה לרומם את הסיפור באמצעות סגנון ארכאי , אשר איננו מתאים לסגנון העלילה. אך באופן כללי, כאשר מתרגלים לסגנון הכתיבה , הספר קולח וקשה להניחו מהידיים.
אהבתי את הספר, את הספור ואת התובנות המשתמעות ממנו.
קצת פחות את סגנון הכתיבה ואת החזרה המיותרת על הפרשת נוזלי הגוף בכל פרק מפרקיו.
אצלי הוא מדורג ב 4 כוכבים.
הערה חשובה: הספר הגיע אלי מדולמוש החביבה, ועל כך נתונה לה
תודתי הרבה.
מי שירצה לקרוא בו אחרי מוזמן לשלוח אלי הודעה דרך האתר!
טוביה

לכל סיפור היסטורי החובק וטומן סוד סופו שיתגלה ורצוי שיתגלה בידי אנשים שחפצים ביקרו!
הספר מתחיל עם גילוי המכתב שהשאיר אבא של רובי המגולל את סיפורו
המרגש המלווה דמויות הנגדעות בזו אחר זו ללא חמלה עד לאחרוני השורדים המגיעים לארץ ישראל.
הסוף אכן מפתיע. זהו לא ספר מתח אך אם תקופת מזרח אירופה של שנות הארבעים קרובה ללבכם אני בהחלט ממליצה.
הכתיבה ברמה גבוהה ומצליחה להכניס את הקורא לשולי היערות של פולין ופעולות ההישרדות של אנשים פשוטים שהמציאות העגומה הפכה אותם לגיבורים בעלי כורחם. הספר ארוך מדי אבל הכתיבה סוחפת.
כל עוד נדע,נבין ונספר השואה תהייה חקוקה בלב כל יהודי ויהיה תמיד מקום לעוד ועוד סיפורי גבורה מסוג זה.

אין לי מספיק מילים לתאר את הספר.
את הספר קיבלתי במתנה מהסופר כביקורת קריאה.
ברגע שראיתי אותו פיסית האמת קצת נבהלתי, ספר עב כרס של כ-650 עמודים, אבל, וכאן האבל הגדול.
כמו שאומרים החתול מת מסקרנות. התחלתי לקרוא את הספר וחשבתי מה שיהיה יהיה מבחינת הזמן.
הספר בעצם מתחיל ביום השואה כשאדם מבןגר בשם דוד מחליט לשים קץ לחייו לאחר שהוא מוודא שמעטפה עבת כרס שהחביא לא תימצא אלא אם כן יחפשו מאוחרי מגירות הסקרטייר.
15 שנה אחרי בנו רובי לאחר מות אימו מחליט לקחת את הסקרייטר הבייתה ובא להוריד אותו לבד במדרגות (רעיון גרוע בינינו, חייבים עזרה), הסקרייטר מחליק מתפרק והבן מוצא את המעטפה.
וכאן בעצם מתחילה העלילה. האב כותב לבנו מדוע בעצם החליט להתאבד בכך שהוא מספר לו את סיפור נעוריו כפי שעבר בשואה. מה קרה להוריו ולדודו איך החיים התגלגלו, ואיך הגורל סובב אותם והקשר אם אשתו של רובי.
אני לא אספר מהי העלילה עמ"נ לא לקלקל, אבל למרות עוביו לא הצלחתי להניחו מידי.
אני בדרך כלל קשה לי אם הנושא ומשתדלת להמנע מלקרוא ספרים כאלה, אך ספר זה שונה. העלילה מאוד מותחת וכאילו חיי הרפתקאות עם השירדות יוצאת דופן. מה שחיים יכולים לעשות לאנשים.
בשורה התחתונה, אני מאוד מאוד ממליצה על הספר ועל תפחדו מהעובי הוא פשוט נקרא במהירות. מומלץ מאוד. מירה

איך אפשר לא לאהוב ספר שנגמר בצורה נפלא????
אחד הדברים שהכי הורסים לי בדרך כלל ספר טוב זה הסיום של הספר.
לדגומה:
אחד - אם הספר מעולה, כתוב בצורה טובה,הוא מותח אבל הסיום שלו גרוע אז זה בשבילי זה קצת כמו לפנטז על טיול עוצר נשימה עם נופף מדהים אבל שאתה מגיע למקום אתה מגלה אכזבה אחת גדולה.
שתיים - אם הספר אורך ומיגע ולא הכי מוצלח, אבל אך שהוא ממשיכים לקרוא עוד קצת עד לסיום, אתה רק רוצה לקבל לפחות קצת נחת בסוף ולהגיד לעצמך עוד איכשהו היה שווה את השקע!!!
במקרא של "לשרוד את העבר" הוא דומה יותר לדומה שתיים. הספר אורך, כתוב בצורה קצת מעצבנת כאילו אתה קרוא טקסט תנ"כי, ומגולל בו מלא סיפורים שנכנסים אחד בתוך השני שקצת לקראת הסוף הופך למעט מכביד,הוא קצת נפל במקום שהיה צריך לרגש ולסחוט דמעות הוא לא הצליח וכאילו פשוט התעלם מהרגש האנושי ונתן לזה לעבור ליד.
אבל!! אחרי הכל הספר מאוד מוצלח לדעתי, וזה בגלל שהוא מביא הרבה מצבים מהרבה זווית שונות, ומספר סיפור מאוד טרגי וכואב,ומאוד קל להתחבר אילו אחרי הכל זה חלק מהסיפור שלנו כעם. הספר מותח כמו שצריך להיות ספר מתח, קצת ארוך מדי לדעתי, אבל כמו שרשמתי בהתחלה הספר מסתיים בצורה נפלא ולכן הסיום של הספר פשוט מצליח לרוממם את הספר בצורה מפתיעה נפלאה וטרגית כאחד ובגללו אני יכול להגיד בפה מלא ש :
הוא לגמרי שווה את ההשקעה!

גילוי נאות- את הספר קיבלתי ממזמן, מידי המחבר.

אני לא אוהבת ספרי שואה. 
הנה, הוצאתי את זה.
לא מקובל, אני יודעת. כולנו אמורים נורא להתחבר לסיפורים האלו. יש לי חברים שלא קוראים ספרים כמעט בכלל חוץ מספרי שואה. 
הסיבות לכך שאני לא מחבבת ספרי שואה, טמונה בעובדה שאני מכילה זוועות די בקלות. מספיקה פעם אחת. אני לא מאלו שיאזינו שעות (גם לא פעם אחת) להקלטה של הנערים החטופים, או יראו הוצאות להורג בעיראק. את הסרט 12 שנים של עבדות, נניח, הפסקתי לראות באמצע - ולא נראה לי שאחזור אליו אי פעם. חוץ מזה, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי תולעת ספרים. וספרים, טוב, הם מחכימים. ומבוגרים נוטים להתייחס לבני נוער חכמים כבוגרים. מה שלא תמיד נכון.
אז בכיתה ח׳ קראתי את הספר מוזלמאן של דב שילנסקי. שמתאר בצורה די מפורטת המון זוועות שקרו במחנות ההשמדה, כשהוא מתמקד בעיקר בחלשים ביותר, שלדי האדם, המוזלמאנים. המורה שלי דאז ( שגם נתנה לי לקרוא את מיכאל שלי, כאילו יש סיכוי שנערה בת 14 תבין את המורכבות של הספר הזה) נתנה לי ביום השואה לקרוא ספר של ניצולת שואה, שכל מה שאני זוכרת ממנו היום היה התיאור הדי מפורט של האונס שעברה הגיבורה של הספר. בדיעבד, כמה שהייתי נערה חכמה והכל, לא הייתי מוכנה למפל המפורט של הזוועות האמיתיות האלו.
מאז ועד שהתחלתי אוניברסיטה, התרחקתי מספרי שואה. באוניברסיטה, בה היה לי הרבה זמן פנוי - קראתי המון ספרים. ושכנעתי את עצמי שעכשיו זה בסדר, בגרתי ויש לי את היכולת להתמודד עם הספרים האלו. אז בחרתי בחמישיית ספרי קצטניק. וסיימתי אותם בלי אויר. ושוב התרחקתי מספרי שואה.
בעשר השנים שעברו מאז, קראתי את גנבת הספרים, הכלב היהודי, נוטות החסד ואת פרימו לוי - הזהו אדם והטבלה המחזורית, שעזרו לי להבין שעם תיאור הזוועות אני לא מתמודדת טוב (וזו הסיבה שאני מתרחקת מספרי שואה ולקח לי כל כך הרבה זמן להתחיל לקרוא את הספר הזה) כי מה שבאמת ״מעניין״ אותי בספרי שואה זה איך הסתדר האדם הממוצע בשואה. מה היתה שגרת החיים של אלו שמתו בבורות ההריגה ושניסו לברוח מהרכבות ושרימו כדי להישאר בחיים ושהפכו לפרטיזנים ושל אלו שמתו ״סתם״ בלי ׳סיבה׳ מיוחדת, לאו דווקא במחנות.

ואת זה יש בספר הזה, והמון. 
שגרת חיים של חיים ומוות בצל מלחמה פסיכית. 
אין פה גיבורים על אנושיים שעושים מעשים מטורפים או סובלים סבל מטורף - יש פה פסיפס של א/נשים שחיים תחת שגרה לא נורמלית ומנסים לשרוד- למיעוטם זה מצליח יותר, לרובם הרבה פחות.
אני לא יודעת כמה מהדמויות בסיפור אמיתיות- אבל מויקפוד קצר, באיישישוק, אכן התקיימה קהילה יהודית שאכן הושמדה במשך כיומיים.

בניגוד לאחרים, לא הרגשתי שהשפה פה מיושנת או גבוהה מדי, רק הפריעו לי טעויות ההגהה (אם יש טעות כתיב שממש יכולה לעלות לי על העצבים (לא ברור למה דווקא היא), זו ״אבד עליו הקלח״) והאורך של הספר.
אז למרות הרתיעה שלי - 4 כוכבים. ותודה, על עוד זוית ועל עוד קול.

אנשים רבים סבלו בימי מלחמת העולם השניה, רעב ומחלות מחנות השמדה עינויי גוף ונפש. לכל אדם סיפור משלו. רבים אבדו ומעטים נותרו לספר את סיפורם וסיפורי קרוביהם וחבריהם.
ספרו של אריה גלבוע אוגד סיפורים של אנשים רבים, במקומות שונים, ובמאורעות שונים, בזמן השואה.
בעיירות במחנות ההשמדה ביערות,ואף בצבא, הוא חוצה זמנים ומקומות ויש בו שפע תאורים מדויקים של נופים ומקומות נשכחים ורחוקים.
ובכל זאת למרות אורכו ניתן בקלות לעקוב אחר כל אדם המופיע בו ואחר מעגלי הסיפורים של אנשים הנפרדים ונפגשים שוב במהלך הזמן הנורא ההוא. כשרונו של אריה גלבוע כמספר מצליח לרתק את הקורא
ולתהות האם האנשים עליהם הוא מספר אכן קימים או הינם פרי דמיונו..
סיפור המסגרת מתרחש שנים רבות לאחר המלחמת העולם, והוא סוגר בעצב את מעגלי הסיפור.

ואם יותר לי לספר בלי לפגוע בחווית הקריאה על קטע קצרצר בספר, המביע את התקווה למחר טוב יותר, ובו
אישה צעירה ותינוק בזרועותיה פוגשת את בן זוגה, והם מחייכים ומאושרים, ופניהם לעתיד,
אך אינם שוכחים א העבר, לבנם הם קוראים על שם הסב, לייב.

הספר כתוב היטב (אני מניח שאין צורך לחזור על העלילה), הדבר המעניין הוא שחסר (לי באופן אישי) קצת רקע כדי להבין מה הולך שם בתחילתו.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות תבוסת רוסיה הצארית, הרפובליקות הבלטיות (ליטא, לטביה ובלארוס) קיבלו עצמאות [עד שבהסכם ריבנטרופ-מולוטוב סוכם שהן חוזרות לכנפיה של אימא רוסיה], וכך גם פולין. יש לי בלבול מסויים בספר לגבי הקשר בין הליטאים לפולנים (אם אחת הדמויות נולדה בליטא, למה היא מגוייסת לצבא הפולני?)

מעבר לזה, הספר מתאר היטב את הווי החיים אצל קבוצות הפרטיזנים ביערות, את האנטישמיות הטבועה בפולנים (המדינה היחידה באירופה שבוצע בה פוגרום אחרי מלחמת העולם השנייה), שמצד אחד עזרו לגרמנים להשמיד יהודים, מצד שני- היו בעצמם אחד העמים שבאופן יחסי סבל מההשמדה גדולה במלחמה (שישה מליון פולנים נהרגו, מתוך שלושים מליון- אם כי זה כולל כנראה גם את היהודים הפולנים, שהפולנים עצמם לא יחשיבו). [כן, אני יודע שנהרגו למעלה מ-20 מליון רוסים, אבל 20 מליון מתוך 180 מליון זה עדיין באחוזים פחות מאשר 6 מליון מתוך 30].

לגבי העלילה, הצלחתי לנחש את מהות החידה בערך בעמוד 400, אבל זה לא מנע ממני להנות מהספר עד סופו, הספר כתוב בצורה קולחת למדי, התיאורים בו (למשל- מה קורה באירופה שלאחר המלחמה- מאירי עיניים) ומומלץ.
הורדתי כוכב בגלל חוסר הבהירות, כמו שכתבתי- לגבי המיקומים, שאלת הגיוס לצבא, רוב המקומות אינם מוכרים והייתי שמח אם היה מצויין באיזו מדינה הם בדיוק (לפחות בתקופת המלחמה).


גילוי נאות- קיבלתי את הספר לקריאה מהמחבר, אם כי לא התחייבתי לכתוב ביקורת מטעם, והוא אינו השפיע בשום צורה על הביקורת הזו.

כשגיליתי את התמכרות קריאת הספרים (וקנייתם!) לפני כשנה, אחד מהספרים הראשונים שקניתי היה "לשרוד את העבר". היו כמה ביקורות טובות באתר סימניה, ומכיוון שאני מאוד מתחבר לז'אנר של רומנים היסטוריים, ובפרט בנושא השואה, אז החלטתי לקנות אותו. מאז זרמו הרבה מים בירדן, הספר שכב בארון, ופחד קטן קונן בליבי שהביקורות שנמצאות באתר - כולן חצי פיקטיביות, מכיוון ששמתי לב שחלק מהם כתבו שקיבלו את הספר מהסופר. הביקורת המצוינת (כרגיל) של אלון דה אלפרט, הפיגה מעט את החשש, ועוררה בי רצון מחודש לקרוא את הספר.

אחרי כשבוע של קריאה, אני שמח שקניתי ושקראתי את הספר, כי מדובר באמת בספר טוב.

הסיפור מורכב מסיפור מסגרת קצר (שהיה לי די קל לנחש מתחילת הספר איזה סגנון של בעיה עומד מאחורי התעלומה שבסיפור המסגרת), ומסיפור פנימי מורכב ומרתק, שהצליח להחזיק אותי עד סופו. אגב, אני לא הרגשתי שהספר היה ארוך מדי - הרגשתי שהוא מתקדם בקצב הכי הגיוני שהוא צריך להתקדם.

מדובר במשפחה יהודית שגרה באיישישוק שבליטא, וסיפורה מתחיל סמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה. אחד מבוגרי המשפחה מקבל צו גיוס, שמגיע בעת חירום - בשעה שברור שמלחמה עומדת בפתח. הסיפור ממשיך להתגלגל, כשהגורל של כל אחת מהדמויות מביא אותן למקומות שונים באירופה, ולסיפור כואב משל עצמו. אינני רוצה להרוס את העלילה, ולכן לא ארחיב ואספר יתר על המידה, אבל כפי שאלון דה אלפרט אמר, הסיפור הפנימי אינו בנוי כמו תסריט הוליוודי. הרבה דמויות מופיעות, ונעלמות בזו אחר זו, כאשר החוקים הם למעשה שאין חוקים, בהתאם למציאות באותה תקופה. זה לא משנה אם אתה זקן, ילד, נער, או סתם בחור מגודל - גורלך יכול להיות חסר מזל, או מאוד חסר מזל. ובהתאם לחוקים האלו - יש כמה סצנות שהיו לי מאוד קשות לקריאה (ואני מניח שמי שקרא את הספר יכול לשער על אילו סצנות אני מדבר) - הרי בכל זאת מדובר בספר על השואה.

מה שכן - הספר צריך לעבור עריכה קלה. הבחנתי במספר שגיאות כתיב (למשל "אל" במקום "על", ודברים דומים), יש פסקאות שהתחברו בטעות וגרמו לבלבול קל, ועוד כמה דברים קטנים.
השפה של הספר אכן הייתה יחסית גבוהה, אבל הרגשתי הרבה פעמים שזה לא התאים (ואני יחסית חסיד של צורת כתיבה מפותחת וגבוהה), למשל בדיאלוגים - שאמינותם קצת התערערה בעקבות השפה. יש כמה משפטים שהם בשפה גבוהה מדי, אבל הם מעטים מאוד בספר, כך שבסך הכול הספר מאוד זרם.

בסיכומו של דבר, מדובר בחוויית קריאה מעניינת, קשה, עצובה - אך שווה כל דקה. מומלץ!