ביקורת ספרותית על לשרוד את העבר - סאגה מאת אריה גלבוע

---

****


[ גילוי נאות - (מי שזה לא מעניין אותו רשאי לדלג על הפסקה הבאה). לפני מספר חודשים הוצף לפתע עמוד הביקורות ב"סימניה" בכמה ביקורות משבחות-לעילא על ספר לא מוכר בשם "לשרוד את העבר". את נחרות שאט הנפש שנשמעו אפשר היה לשמוע ממרחק של קילומטרים, מאחר שהמבקרים התדירים כאן באתר רגילים לתופעות של שיווק אגרסיבי מסוג כזה, וודאי כאלה שאינן באות בצמוד לגילוי נאות על כך שכותבי הביקורות המשבחות מכירים את הסופר (במקרה שהם אינם, במקרה הרע, פסבדונים של אותו סופר עצמו). מה גם שבדרך כלל הכותבים כולם, ראה זה-פלא, נרשמו במקרה ל"סימניה" באותו היום ממש וכתבו ביקורת אחת בלבד.
גם אני לא טמנתי ידי בצלחת, והצטרפתי לכל שאר החברים ששפכו קיתונות של רותחין על אותם כותבי ביקורות פיקטיביים. ממש באותו יום קיבלתי הודעה מאתר ממי שהזדהה ככותב הספר, שהתנצל אחר-כבוד על אי-ההבנה שנוצרה והציע אף לשלוח אליי את הספר בחינם על מנת שאתרשם ממנו בעצמי. נעתרתי להצעה זו מקץ כמה חודשים, אחרי שהכותב אף הצטרף ל"סימניה" כחבר מן המניין, והראה, כבדרך אגב, בצניעות וברהיטות ובחוסר יומרה, את נקיון-כפיו. הבטחתי לו, כי למרות שקיבלתי את הספר בחינם, אכתוב בכנות את דעתי עליו, ואת זאת אני עושה כאן. בהזדמנות זו, תודה, אריה, על הנדיבות והיושר שגילית. אני שמח שקראתי את הספר. ]





אחרי ולמרות הגילוי הנאות המייגע קמעא אני חוכך בדעתי איך לכתוב ביקורת על הספר הזה.

יש לי איזה "אישיו" עם ספרי שואה, ואני לא היחיד, מסתבר. מרבית ספרי-השואה קשים לי מאוד לקריאה, גם כי יש לי נגיעה אישית (אמי שתיבדל לחיים ארוכים הינה ניצולת שואה), וגם כי עדיין קשה לי להתמודד עם העובדה הפשוטה שדבר כזה יכול (היה?) לקרות. שאכזריות כזאת, עם מימדים כאלה, עם קהות לב כזאת, באופן איום כל כך... זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. ובכל זאת.
הספר הזה מעט יוצא דופן, ביחס לספרי שואה אחרים, וביחס לספרים אחרים בכלל. מצד אחד, הוא בהחלט מעניין. הסיפור מתקדם, בצורה זו או אחרת, במקביל למלחמת העולם השניה, דרך מספר רב של דמויות שמגוללות את העלילה כמו במרוץ שליחים, כשדמות אחת "מוסרת" את המשך הסיפור לדמות אחרת, שלוקחת אותו מעט קדימה ולדמות אחרת וכן הלאה. זו טכניקה מעניינת, שמצד אחד מפריעה מאוד לקריאה השוטפת, כי יש צורך לעקוב אחרי קורותיהן של מספר רב של דמויות, שכתוצאה מכך גם נותרות דו מימדיות וחסרות ייחוד או עומק. מצד שני, יש לטכניקה הזאת גם יתרון נסתר אחד בהקשר של השואה, ובספרות בכלל. אנחנו רגילים לקרוא על דמות עיקרית אחת (או שתיים-שלוש) שמובילה את העלילה והסיפור עובר דרכה או משתקף בה, וכך לסיפור יש התחלה, אמצע וסוף שאפשר לעקוב אחריהם. בחיים האמיתיים, עם זאת, סיפורים לא מתקדמים בצורה הליניארית הזאת, אלא באופן אקראי, בלתי צפוי ועקמומי. שלא על דפי ספרים, סיפורים שמתחילים בצורה מבטיחה מאוד נקטעים פתאום בנסיבות בלתי צפויות לחלוטין, וסיפורים אחרים שמתחילים משעממים, הופכים באבחת גורל אחת למרתקים, ואז שוב למשעממים וכן הלאה - מה שלא הופך אותם לחומר ספרותי משובח במיוחד. במציאות, ישנם אינסוף אקדחים שמונחים על השולחן ב"מערכה הראשונה" שאינם יורים במערכה השלישית, או בכלל לא, או שהם יורים בזמן לא צפוי ובאדם לא צפוי.
הספר הזה מציית להיגיון העקום הזה. אנחנו עוקבים אחרי דמות אחת, ומשוכנעים, מתוקף כל הספרים שקראנו עד עתה, שאיתה נמשיך עד לסופו של הספר, על כל נפתוליו. אבל אריה גלבוע לא מאפשר לנו את הביטחון המלאכותי הזה. אנחנו יכולים ללכת עם דמות כזו, להיקשר אליה ולהתייחס אליה כ"עוגן" של הסיפור, אבל אז מר גלבוע פשוט הורג אותה. למה? כי ככה. ככה זה בחיים. וככה זה היה בשואה. מישהו היה "אמור" להינצל, אבל בגלל שמישהו לידו גירד באף, אז ירו בו. ואדם אחר שהיה אמור למות בסוג של צדק פואטי, דווקא נשאר בחיים, והגיע לאן שהגיע בגלל ש... ככה זה. פשוט כי ככה זה. בחיים האמיתיים, ודווקא בשואה, המציאות אינה מצייתת לקלישאות קולנועיות או ספרותיות. גיבורים מתים. וגם בעלי חיים אהובים. וילדים. בצורות נוראיות. וזה מה שהכי קשה לנו לעכל, במציאות המכובסת והמודחקת שלנו.
אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם אקראיות, ועם רוע. ולכן, אנחנו מביטים בקניונים הנוצצים שלנו, באייפונים, בגוגל גלאס וגוגל מאפס, מכוניות חדשות ובאני אקפיץ את הילדים לפעוטון ובמבצעים על בגדים בגולף, ומרמים את עצמנו בכוח לחשוב שזה היה יכול לקרות אז כי הדברים היו שונים. כי לעולם היה איכפת פחות ולא היתה תקשורת לוויינית וטוויטר. כי האנשים ההם שמתו היו אנשים בשחור-לבן עם פרצופים אחרים ובלוריות מצחיקות, הם היו דוסים וקראו להם לייבל'ה ושלוימל'ה וחנה'לה, הם לא היו בועז והללי, רותם או אלון, הם היו עגלונים ופחחים ואברכים, והרכוש שלהם היה תכשיטים וחנוכיות ופמוטים, לא טלפונים סלולריים, מחשבים וסכיני שף.

אם כן, אריה גלבוע יודע לספר סיפור, ובאופן שגרתי פחות. אבל יחד עם חוסר השגרתיות, גלבוע יורה לעצמו ברגל עם כמה החלטות ספרותיות תמוהות במקצת, שמפריעות את חוויית הקריאה השוטפת. חוץ מהריבוי העצום של הדמויות, את כולן מכנה גלבוע בשם החיבה החנוך-לוויני שלהן לאורך כל הספר, כך שראובן הופך לרופ'קה ואפריים הופך לפרוייקע, חיים הופך לחיימק'ה וחווה לחווצ'ה. זה נחמד אם ככה קוראים להם בני המשפחה שלהם, אבל לא כשהם פרטיזנים ביער, וחברים או אוייבים שלהם מכנים אותם באותו שם שאימם כינתה אותם כשהיו תינוקות בחיידר.
דבר שני, בעייתי יותר, היא השפה. מצד אחד שפתו של גלבוע היא עשירה מאוד, ומלאה בביטויים שכבר קשה למצוא בעברית. מצד שני, הסגנון שלהן ובניית המשפטים מגושמת וארכאית, וקשה להאמין שאפילו לפני שבעים שנה אנשים דיברו באופן המליצי והמסורבל הזה,
כמו למשל במשפטים "שנייקע שפע עליצות תוך שקילס מחד וסנט מאידך בפריד'ל שישבה מולו", או "הוא חווה השכמות בוקר כאובות, שהיו תוצאה ישירה לחמרמורת אליה התעורר מתוך שנת השיכורים לתוכה שקע בפינתו שבתוך המתבן של מישה, מעסיקו מזה ארבע שנים".

אני מלא הערכה (וקנאה) לאריה גלבוע על שעלה בידו לחבר לספר ולהוציא לאור עלילה מורכבת כל כך, שוודאי דרשה תחקיר מעמיק והתמסרות של זמן ארוך לכתיבה, ועשה זאת באופן מרתק. למרות פגמיו, הספר נקרא בשטף ובהנאה מרובה.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על לשרוד את העבר - סאגה