• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

מאת ג'יי. קיי. רולינג

הביקורת של Ronene

תמונה של Ronene
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

מאת ג'יי. קיי. רולינג

הביקורת של Ronene

תמונה של Ronene
0
הקודמת
נתנזון
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

מומלץ לקריאה,לא לילדים בלבד!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של Ronene

Ronene

חבר מזה 14 שנים
5 ביקורות•5 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של Ronene
Ronene
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות5
לייקים שקיבל5
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה3ספרות מתורגמת1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Ronene

ילד 44

ילד 44

טום רוב סמית

ספר מרתק, והרבה ממנו הוא מציאותי,למרות שנדמה כי הוא מתאר מצבים שלא ייתכנו שהיו

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ronene
טרילוגיית הרואים למרחק

טרילוגיית הרואים למרחק

רובין הוב

רובין הוב,סופרת שצריך להתרגל...לאחר מכן ,מתמכרים!

לפני 13 שנים•Ronene
שליחותו של ליצן

שליחותו של ליצן

רובין הוב

טרילוגיה עצובה ומופלאה על גיבורים שקטים.כתוב מדהים

לפני 13 שנים•Ronene
שר הטבעות

שר הטבעות

ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין

אחד מהספרים הכי טובים שיש.ולמי שלא מתעצל,כדאי באנגלית.התיאורים שם,יוצאים מגדר הרגיל.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ronene

ביקורות נוספות על "סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים"

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

האם ניתן לצלול בלי לדעת לשחות ובלי לצוף לאחר מכן, ללא דופק? עבור מי שניחן בשתי ידיים שמאליות, כמוני, זה אתגר לא פשוט. תעיד על כך היתושה האחרונה שזמזמה לי מסביב לפנים ושניסיתי למחוץ, אבל מצאתי את עצמי מוחא לה כפיים ונותן לעצמי סטירות.

אז הוצאתי את שתי ידיי השמאליות מהכיסים העמוקים, שם הן הצטנפו מחמת הבושה (ועל הדרך הן תקעו את הרוכסן), והשתתפתי בשלושה קורסי שחייה. בכולם נכשלתי כישלון חרוץ (כישלון חרוץ, תלמיד עצלן). את מדריך השחייה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לשחיין אולימפי, כמעט הטבעתי יחד איתי. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא שוחה רק בבריכה המתנפחת בחצר ביתו. לשם כך הוא נעזר במצופים.

אז לשחות אינני יודע, אבל זה לא מנע ממני לצלול לקרקעית האוקיינוס שנקרא הארי פוטר. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" הוא לא רק ציטוט מ"נשל הנחש", שירו היפהפה של מאיר אריאל, אלא גם משפט שמתמצת את חוויית הקריאה שלי מהספרים. אז מה יש לנו כאן, על קצה המזלג? יש דובי שהוא דווקא גמדון בית, רוח רפאים שרודפת את שירותי הבנות, תלמידה בבית הספר שהופכת לחצי חתולה ולאחר מכן אף מתאבנת (הייתי מעדיף חתולה שלמה, ושתחזור כבר לסימניה), יומן שאם כותבים בו הוא עונה בחזרה, מנהרה שחבויה בתוך עץ, מפת קונדסאים המציגה את הדמויות שנמצאות בהוגוורטס ברגע נתון כנקודות מהלכות, ובל נשכח את אוכלי המוות המרושעים (אני יכול להישבע שזיהיתי ביניהם יתושה עם מטען של שני ליטר דם). כל אלו כשלעצמם פחות מעניינים. באותה מידה זה יכול היה להיות עמוד חשמל תקוע באדמה, שעם הלחש הנכון הופך לעפיפון מרחף. מה שמרתק זה האופן בו הם חוברים ויוצרים פנטזיית הרפתקאות מותחת, סוחפת, מרתקת, שופעת הומור שנון ודמיון עשיר. פשוט כיף של ספרים.

למי אני ממליץ על הספרים? למי אוהב קרמבו ולמי שמעדיף סוכריות ברטי בוטס בטעם תרד וכרוב ניצנים, למי שרודף אחרי המכתבים שבוששו להגיע מהדואר (הזמנה לברית מילה דרך דואר ישראל תגיע כשהעולל יחגוג בר מצווה) ולמי שהמכתבים רודפים אחריו. למי שאוהב טניס (הכי טוב פדרר והכי טובה מי שאוהבת אותו) ולמי שמעדיף את משחק הקווידיץ'. למי שאוהב ביצת הפתעה של קינדר שבתוכה חבוי צעצוע ולמי שמעדיף צפרדעי שוקולד שבתוכם חבויים קלפים של מכשפות וקוסמים מפורסמים. למי שטרם קרא אותו (כן, אתה, הילד האינואיטי מגרינלד, תוריד ת'קרח מהעיניים. אני מדבר אליך!) ולמי שקרא אותו אינספור פעמים (ואין לנקוב בשמו).
למי אני לא ממליץ על הספרים? למורי (מחשבות, זה אתה? רואים שלא הייתי כאן איזה מיליון שנה). אל דאגה, שום סכנה לא רובצת לפתחו של אייטמטוב. לא הארי פוטר יהיה זה שיגזול מ"והיום איננו כלה" את מדליית הזהב, ושום קסם לא יעזור כאן.

אל הספר הראשון בסדרה הגעתי עם ראש פתוח (בגלל הפטיש 5 קילו), ואילו אל שלושת הבאים הגעתי כבר עם ראש חבוש (במסכה). את ארבעתם (ועוד הקסם נטוי) קראתי בזכות זשל"ב, הטוב שבמדריכי הצלילה וחוקר שב"כ בפוטנציה, אשר הפעיל עליי לחץ פיזי מתון לקרוא את הספרים (פטיש? גרזן!), ולא חדל גם כאשר דחיתי אותו בקש וגבבה (העוזרת גנבה את הספר!), ועל כך נתונה לו תודתי. בזכות התמדתו הרווחתי סדרת ספרים נפלאה.

את הספרים עבי הכרס הללו (בינתיים - ארבעת הראשונים) גמאתי בימים ספורים, מה שמוכיח שלא זו בלבד שניתן לצלול בלי לדעת לשחות, אלא שניתן גם לגמוא מרחקים עצומים בלי רישיון נהיגה. שלושה מורי נהיגה ניסו ללמדני את התורה, וכולם נחלו כישלון חרוץ. מורה הנהיגה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לנהג מרוצים, כריות האוויר נפתחו והצילו אותו ברגע האחרון. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא מתנייד רק באמצעות האופניים של בנו בן החמש. לשם כך הוא משתמש בגלגלי עזר.
אבל למה לי להתעסק בקטנות, באמת? בתפריט החדש שלי (אף מילה על שוקולד, שלא תתנו לי מכות): למנה ראשונה קפיצת באנג'י, למנה עיקרית טיפוס מצוקים ולקינוח רפטינג.

יש רופא בקהל? עדיפות לפתולוג מאבו כביר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות.
ברצינות.
מאז שנכנסתי לסימניה, דחיתי את כתיבת הביקורת הזאת.
מצד אחד, אני חייבת את זה לסדרה הזאת. אני חייבת את זה לעצמי.
אבל מצד שני.. חה. לכי תנסחי ביקורת על דבר כזה.

אני אתחיל.. מההתחלה, האמת.
כמה מפתיע.
הייתי ילדה תמימה [פחות או יותר] בגיל 9-10, שעוד לא לגמרי אהבה לקרוא ספרים.
מה לעשות. אצלי זה הגיע מאוחר.
יש לי דודה אחת, שהיא ממש חולה על הסדרה הזאת. היא הייתה בודקת בקביעות כל פרט שקשור לספרים. בצורה אובססיבית ממש.
בגללה הגעתי לספרים האלו. אני לא יודעת אם היא בכלל יודעת את זה.
אז כשהגיע פסח, ואני, ילדה מוכשרת שכמוני, מצאתי את האפיקומן – ברור שביקשתי את הספר הראשון.
וככה זה התחיל.
בכל פעם שהייתה סיבה כלשהי לקנות לי משהו, ביקשתי – לא. דרשתי - שיקנו לי עוד ספר של הארי פוטר.
וככה עברתי מהראשון לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי, ולבסוף לשביעי.
לא ויתרתי על אף אחד מהם, ולא הפסקתי לקרוא אותם.
איך נופ' ניסחה את זה? 'לספרים יש את הכוח לשנות אותנו'.
הארי פוטר באמת הפך לחלק ממני.
הוא השפיע עליי בצורה שרק ספרים יכולים להשפיע.
הוא גרם לי, ולעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם, לייחל בכל ליבם לקבל את המכתב מהוגוורטס.
לקוות שבפעם הבאה שאני ארים איזה מקל – אני באמת אצליח לשתק מישהו. או ליצור פטרונוס.
אני זוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שהייתה כמעט בת 11, וממש ציפתה בקוצר רוח לקבל מכתב.
אני חושבת עליה עכשיו, ולא יכולה שלא להצטער שהמשאלה שלה לא התגשמה.
אם היא הייתה מתגשמת.. הילדה ההיא הייתה עכשיו בסוף שנת הלימודים החמישית שלה.

כשהתחלתי את כיתה ו', ועברתי את יומולדת 11 שלי, הבנתי שכנראה להוגוורטס אני כבר לא אגיע.
התנחמתי במחשבה שזה שאני לא התקבלתי, לא בהכרח אומר שזה לא קיים.
אתם מבינים עד כמה הספר השפיע עליי?
אמרתי לעצמי, 'אני כנראה מוגלגית. לכן לא קיבלתי מכתב.'

ואז.. לאט לאט.. זה עבר לי.
כבר לא ניסיתי למלמל קללות תוך כדי החזקת מקל ביד, וכבר לא ניסיתי לפתוח מעברים סודיים בבית הספר שלי.
החלומות שלי על לימודים בהוגוורסט לאט לאט נשכחו.
כבר לא דמיינתי לעצמי איך זה יהיה ללמוד שם.
עדיין המשכתי לקרוא את הספרים, כמובן.
אבל זה לא היה כמו קודם.
במובן מסוים, התבגרתי.
וזה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לאותה ילדה.
השנים חלפו, ועברתי לספרים אחרים.
השתניתי, התקדמתי.
ואת הספרים השארתי מאחור.

לפני כמה שבועות, התעורר בי פתאום איזה רצון כזה לקרוא אותם שוב.
בצער קל הבנתי שכבר עברה שנה בערך, ולא קראתי אותם.
אז פתחתי את הספר הראשון.
וזה תפס אותי לא מוכנה.

מילים כמו 'נימבוס 2000' ו- 'הנביא היומי' העלו בי גלים של נוסטלגיה.
מה פתאום עזבתי את הספרים האלה? איך יכולתי?
סיימתי את הספר הראשון, ועברתי לשני.
וגם הוא, כמו הקודם, הזכיר נשכחות.
דובי ומכונית כחולה חבוטה גרמו לי לחייך.
וולדמורט הזכיר לי את זשל''ב – ולא יכולתי שלא לגחך.
וכל זה היה יותר מידי.
אח''כ עברתי לשלישי.
פגשתי את סיריוס ולופין. גיליתי את נפלאות 'מפת הקונדסאים'..
חוויתי את הכל עוד פעם. כאילו כל מה שהיה קודם בכלל לא קרה.
חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 10 שגילתה את הוגוורטס בפעם הראשונה.
אני עכשיו ברביעי, ואני באמת מאחלת לעצמי המון בהצלחה.
אם חשבתי שלקרוא את הראשונים ישפיע עלי רע, נחכה ונראה מה יעשה לי הסוף של החמישי, הסוף של השישי.. הסוף של השביעי.

ואם תהיתם, גם את הסרטים התחלתי שוב.
ברור שהם בכלל לא מתקרבים לרמה של הספרים – אין בכלל שאלה – אבל זה הכניס אותי עמוק לתוך הארי פוטר. כן שוב.
ויש לי הרגשה שהולך להיות לי מאוד קשה לצאת.

וזהו, אני חושבת.
הסדרה הזאת היא כמעט הכל בשבילי.
לא משנה כמה אני אוהבת את פרסי, ואת אש, ואת הייזל וגאס, ואת בלה ואת וטריס [לפעמים], ואת נוודת..
את הארי, רון והרמיוני אני אוהב יותר מכל. כי הם שינו אותי. כי הם חלק ממני. כי גם כשאני עוזבת אותם לתקופה ממושכת, הם תמיד יחזרו בסוף, ויזכירו לי מי אני באמת.
ולא משנה כמה אני עוד הולכת להשתנות [כי לדעתי, אנשים כן משתנים] החלק הזה אצלי אף פעם לא ישתנה.
ואני מודה לכל הסופרים המדהימים שנותנים לנו את זה..
שאפו, חבר'ה. באמת באמת.
תם ונשלם הקונדס.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מישי
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג.
הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים.
אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים.
אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא.
וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי.

גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות.
אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה.

זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו.

הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

מעטים הם הספרים שנכנסים לנו ללב. אני יכולה לספור את שלי על שתי ידיים. ספרים רבים יכולים לרתק אותי, למתוח אותי, לסקרן אותי, למשוך אותי. אך מעטים הספרים שבאמת נכנסים לנו ללב, ספרים שאנחנו בוכים בגללם, ספרים שהשפיעו עלינו ואולי אפילו שינו לנו את השקפת העולם, ספרים שגרמו לנו לחשוב בצורה אחרת, ספרים שאולי אם לא היינו קוראים אותם היינו שונים ממה שאנחנו.
איזה ספרים נכנסו לי ללב? מאיזה ספרים באמת בכיתי, באמת הושפעתי, ולא רק רותקתי או הסתקרנתי?
הראשון, אני חושבת, היה הנערים מרחוב פאל, או בשמו האחר, מחניים. האסופית היה השני. אורי. אליפים. מעבר לכביש, או בשמו השני חבורת עלומים. שומרת אחותי. האחרונה היא סידרת הארי פוטר.
אלה ספרים שלא רק אהבתי, אלא ספרים שעשו משהו מעבר ללגרום לי לאהוב אותם. שגרמו לי להשתגע מציפיה לסוף טוב, שגרמו לי לאהוב אותם לא רק כי העלילה שלהם מעניינת, אלא בזכות מה שהם עשו לי. סופר טוב יכול לגרום לך לאהוב את ספרו, אבל סופר מצויין יכול לשנות אותך באמצעות הספר שלו.
הארי פוטר התגנב ללב שלי לאט- בהתחלה הוא רק ריתק אותי. אחר כך גם כבש אותי. בספר השישי ובמיוחד בשביעי הוא גרם לי לבכות ממש בהיסטריה, ולסיים את הסדרה הזאת בתחושה של וואו, כי לטעמי רולינג סיימה אותה הכי טוב שיכלה (למעט אולי האפילוג, שהיה מיותר). אהבתי את הסוף הטוב שמהול גם בעצב רב. אהבתי את ההפתעות, אהבתי את הדמויות שפשוט היה בלתי אפשרי לא להתחבר אליהן, ואהבתי הכל. באמת שלא היו שום פגמים.
הארי פוטר הצליח להשפיע עלי. אני לא יודעת באיזו דרך בדיוק- אבל אני פשוט יודעת שהוא עשה את זה, ואני יודעת שכנראה הייתי בן אדם שונה אם לא הייתי קוראת אותה. וכשאתה מאמין לספר בצורה הכי תמימה שיכולה להיות, הוא לא יכול שלא להשפיע עליך, אפילו קצת. אני בטוחה שהארי פוטר השפיע לא רק עלי, אלא עוד על הרבה אנשים. ורולינג עשתה את זה ממש בקלות. קשה מאוד לא להיסחף בקסם.
אני לא יכולה להתנתק מהסדרה הזאת. קשה לי שלא לחזור ולקרוא אותה שוב ושוב- מההתחלה עד הסוף- בפעם השישית וגם בפעם השביעית והשמינית. ולמרות שאני כבר לא מופתעת שוב בקריאה, הקסם מופיע לא רק בפעם הראשונה. הקסם מלווה את הסדרה הזאת בכל פעם שתקראו אותה, ובגלל זה כל כך כיף לקרוא אותה שוב ושוב. רולינג מצליחה לעשות זאת בכל פעם.
ואתם יודעים מה? אני שמחה שהיא לא המשיכה אותה וחתמה אותה. כי למרות שהייתי מאושרת לקרוא ספר חדש בסדרה, זה לא היה אותו הדבר. ובשלב מסוים הסדרה היתה מתדרדרת. אני מעריצה אותה על זה שעמדה בפיתוי והפסיקה בשיא.
הסדרה הזאת היא סידרה מדהימה. מעטים אלה שלא יאהבו אותה ולא ישאבו בקסם, שסוחף אותך כל פעם מחדש.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אריאל
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

כשאני גוללת למטה ומסתכלת על הביקורות מתחתי, אני רואה כמה כולם אומרים שהסדרה מדהימה מרגשת ונוגעת ועל כמה הם אהבו אותה. ועל כמה שהם גדלו עליה. על כמה שהיא הילדות שלהם.
תתפלאו לשמוע, אבל הארי פוטר לא היה חלק מהילדות שלי.
האמת, שאת הספר הראשון פתחתי לראשונה ביוני 2015.
כן, התחלתי לקרוא אותו לפני פחות משנה.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה לא יצא לי לקרוא את הסדרה עד עכשיו.
האמת שהיו לי כל כך הרבה הזדמנויות. אבל דחיתי את כולן.
ואתם בטח מזדעזעים, למה שאוותר על סדרה מדהימה כזו?
לזה כבר אין לי תשובה, כי גם אני בעצמי לא מבינה למה לא הסכמתי לקרוא את הסדרה.
בשלב מסוים, מתישהו בשנה שעברה. הבנתי שזה מאוד לא חכם מצדי, ושאין לי מושג מה אני מפספסת. והחלטתי לנסות לקרוא, סוף סוף. ומשם התחלתי בחיפושים מתישים אחרי הספר הראשון (שלצערי, היה מושאל מהספרייה שלי במשך כל השנה כמעט)
בסוף מצאתי אותו. אני זוכרת שכשהתחלתי אותו. כבר רציתי לסיים אותו. ייחלתי לרגע שבו אני אסיים את העמוד האחרון בספר השביעי. שאני סוף סוף אסיים את הארי פוטר המדובר, ואני אוכל להגיד סוף סוף שקראתי הארי פוטר.
האמת שדי נהניתי מהספר הראשון. הוא היה חמוד. אבל לא הבנתי למה עשו מהומה ענקית מהספר הזה. הוא היה טוב. אבל לא השאיר עלי איזה רושם מיוחד או משהו כזה.
האמת שמהספר השלישי - שאני אוהבת במיוחד, משום מה- התחלתי באמת לאהוב את הסדרה. הוא היה יותר טוב מהשניים הקודמים. יותר מעניין ומותח.
ואז הגיע החופש הגדול.
אם תשאלו אותי מה אחד הדברים שהכי זכורים לי מהחופש הגדול, אני אגיד שלושה דברים: החום הנוראי. המזגן והארי פוטר.
במשך קצת יותר משבוע, היה אפשר למצוא אותי יושבת מול המזגן וקוראת הארי פוטר החמישי או הרביעי.
הם היו מעולים והיה קשה לי להתנתק מהם.
את השישי השגתי מתישהו בתחילת הלימודים. והמצב איתו היה יותר גרוע מאשר בחופש.
קראתי בשיעורים מתחת לשולחן, קראתי בהפסקות, קראתי בהסעה. קראתי כשחזרתי הביתה, עשיתי הכל כדי להמשיך לקרוא, זה מעולם לא קרה לי עם שום ספר אחר. התאהבתי בדמויות, בכתיבה. בעלילה. בהכל. אין לי איך לתאר את זה, זה פשוט בלתי אפשרי.
אל השביעי ניגשתי בהתלהבות, נחושה להתחיל. וסיימתי אותו תוך שלושה ימים, עם דמעות יבשות על הפנים, חצי צוחקת, חצי בוכה. רציתי עוד, הייתי עושה הכל כדי לקרוא אותו שוב, פעם ראשונה.

יש לי תחושה שהביקורת הזו לא הצליחה להמחיש את אהבתי לסדרה, ובאמת, אין לי מילים לתאר את האהבה שלי לסדרה.
יש לסדרה פגמים קטנים, בהחלט.
אבל אתם יודעים מה? לא אכפת לי, באמת שלא אכפת לי.
אני אוהבת את הארי פוטר, הוא מושלם מבחינתי, אני מעריצה את רולינג ואת הכישרון שלה.
אני לא מאמינה שהוא נגמר, אני לא רוצה להאמין.
התחלתי את הסדרה בשביל לסיים אותה, וסיימתי עם רצון להמשיך.

לפני 10 שנים•SHIRA
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אני יודעת מה אתם חושבים.
יש מיליון ביקורות על הספרים האלה.
מי כבר יקרא עוד אחת?
אבל פשוט הייתי חייבת.

כשהייתי ילדה קטנה, בת תשע בערך, (ובעצם במשך כל בית הספר היסודי) לא נהגתי לצאת להפסקות. לא נהגתי לשחק עם חברים. אולי זה קשור בעובדה שלא היו לי כאלה. אבל זה כבר עניין אחר.
במקום זה הלכתי, הפסקה אחר הפסקה, יום אחר יום, לספרייה של בית הספר. נדמה היה שזה המקום היחיד שאהבתי באמת. מקום מלא בדברים היחידים שהסבו לי אושר. ספרים.

יום תמים אחד, כשהלכתי לספרייה כהרגלי והחזרתי את הספרים הקודמים שלקחתי, חיפשתי לעצמי משהו חדש לקרוא.
שוטטתי בספרייה, ואותה כריכה עם ילד ממושקף שחור שיער שעף על מטאטא בניסיון לתפוס כדור קטן זהוב וחמקמק צדה את עיניי. הכיתוב "הארי פוטר" הופיע עליה. כמובן שגם קודם לכן שמעתי על הספרים האלה, אבל תמיד זה היה נשמע לי רחוק בצורה כזו או אחרת.
החלטתי לקחת אותו. מה כבר יש לי להפסיד?
וככה זה התחיל.

מצאתי את עצמי יושבת, צוחקת ונהנית בניגוד כמעט מופרך לדיכאון בו שהיתי כמה ימים לפני כן. מצאתי את עצמי בולעת ספר אחר ספר, חולמת על המעטפה השמנה עם הדיו הירוקה וחותמת השעווה שתופיע יום אחד בדואר שלי.

התאהבתי בדמויות.
הארי, שלעולם לא היה מאכזב אותי.
רון, שאני לא יודעת מה אני, הארי והרמיוני היינו עושים בלעדיו.
הרמיוני, שדומה לי בכל כך הרבה מובנים עד שזה נעשה קצת מפחיד.
לונה, שתישאר תמיד קסומה כמו שהיא.
נוויל, חסר האונים והביישן כביכול, הפרופסור הכי טוב לתורת צמחים שאפשר לבקש.
ג'יני המדהימה, שעדיף להיות בצד הנכון של קללת עטלפי הנזלת שלה.

אפילו את צ'ו וסדריק יכולתי לפעמים לסבול.

אני זוכרת כמה בכיתי על סיריוס, על דמבלדור, על פרד ועל לופין וטונקס, ולא לשכוח את דובי החמדמד. (רצון לרצוח את בלטריקס). ההורים שלי לא הבינו מה עובר עלי. הם לא הבינו עד כמה הספרים האלה השפיעו עלי. הגעתי למצב ששכנעתי את עצמי שהסיבה לכך שלא קיבלתי מכתב בגיל אחת עשרה היא שאני פשוט מוגלגית. הרמתי מקלות ומילמלתי דברים, בתקווה שיום אחד אצליח להגיד "וינגרדיום לביוסה" והפריט מולי ירחף באוויר. רציתי לשחק קווידיץ', לעוף על מטאטא ולהרגיש חופשיה מהחיים. להשתתף בצבא דמבלדור ולהצליח להפיק פטרונוס מוגשם בצורת כלבת לברדור גדולה. רציתי להתמודד עם בוגארט. (שבמקרה שלי הוא כנראה צבא של חרקים. הזדהות עמוקה עם רון)

ובלי לשים לב, הגעתי לספר השביעי. הדמעות איימו לזלוג על אותו עותק משומש מספריית בית הספר. בלי לשים לב, הגעתי לסופו של הקסם, לסופם של החיים. אני זוכרת שבהיתי בקיר מולי במבט ריק, מסרבת להאמין שכל זה נגמר. כי זה לא יכול להיות שזה נגמר. זה פשוט לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שהארי לא יתמודד יותר עם וולדמורט, שרון והרמיוני יפסיקו לריב בצורה כל כך "שיפית". שפרד וג'ורג' יפסיקו להצחיק בדרכם המיוחדת, שגברת וויזלי תפסיק לבשל ולדאוג. אפילו הצטערתי שזה שאין-לנקוב-בשמו (אופס, נקבתי בשמו כבר קודם, זה איבד מהאפקט שלו) מת, כי הוא פחות או יותר סימל את הסדרה הזאת.

הצצה למוח שלי בסוף העמוד האחרון:
מה המשמעות לחיי עכשיו?
מה לעזאזל אני הולכת לעשות?
אני לא יכולה להמשיך כאילו כלום.
זה נגמר.

אבל זה לא היה נכון.
זה לא נגמר.
לא באמת.
אני אצטט משפט שאני אוהבת מאוד מספר (אחר) שאני אוהבת מאוד:
"סיפורים אף פעם לא נגמרים. גם אם הספרים מעמידים פנים שזה כך. הספרים תמיד ממשיכים לחיות"
וזה מה שיפה בספרים. הם לא באמת נגמרים. הם ימשיכו לחיות ולהשפיע, לעצב ולשנות אנשים כמו שרק ספרים יכולים לעשות. כמו שהם שינו אותי.

הארי פוטר ימשיך לחיות.
הוא הרי 'הילד שנשאר בחיים'.
הוא נישא לג'יני, אב לג'יימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה, והשנה ב31 ביולי, יהיה בן 36.
הוא יחיה באושר עם רון ועם הרמיוני, עם לונה וגם נוויל, עם בן הסנדקאות שלו טדי לופין והאגריד.
אחרי שהחזרתי את הספרים לספרייה, קניתי את כל הסדרה בשבוע הספר, שהתחיל בערך שבוע אחר כך. והיא עדיין אצלי על המדף. וכשאני צריכה שמשהו ירגיע אותי, או שאני צריכה לשכוח מהצרות, או אפילו כשאני סתם רוצה להיזכר בהכול מחדש, אני קוראת אותם שוב.
ולמרות כל שאר הספרים שאני קוראת,
אני לא אשכח אותם.
כי פשוט אי אפשר.

"הסדרה הזאת תישאר לא רק לעשורים הבאים, כי אם למאות הבאות" (סטיבן קינג)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פריקית של ספרים
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אוקיי, נשמי עמוק חזק. כי לאחר דחייה של שלוש שנים, את פשוט מוכרחה לעשות את זה.

מעטים הספרים שמעוררים בי רגש חם כמו אהבה.
אני לא מדברת על חיבוב, או קשר ידידות נהדר.
אני לא מדברת על קריאה משעשעת, מותחת, מרגשת של ספר נפלא.
אני מדברת על אהבה אמיתית.
מעטים הספרים שאני באמת באמת אוהבת במלוא מובן המילה.
אני חושבת שהראשון היה ג'ינג'י, פרי עטה של גלילה רון פדר עמית. הספר ששאב אותי לאהבת הקריאה. השני, השני היה חבורת כס"ח, גם פריה של רון פדר. שהעביר לי חודשים, אפילו שנים בהרפתקאות שכל ילד מייחל לחוות.
ו.. וזהו. אני חושבת.
כלומר, קראתי עוד המון ספרים, מרובם מאוד נהנתי. את חלקם המרובה גם קראתי יותר מפעם אחת.
אבל.. הם חלפו ממני.
הם לא נשארו בי.
לא הייתה להם אותה זיקה מיוחדת אליי, אותו קשר עמוק וחמים בין הקורא לכתוב שחור על גבי לבן. לא היה בהם התום שכל כך אהבתי בספרים. התמימות הלבבית שנתנה לי הרגשה חמה.
עד שנשאבתי לסדרה הזו, שקרויה על שם נער ממושקף.
ועד שנשאבתי לסדרה הזו, הו, לקח זמן.
אף פעם לא העלתי על דעתי לקרוא אותה. היא עוררה בי זלזול. התנשאות כלשהיא. אני זוכרת את היום הזה שאבא שלי הציע לי לקרוא אותה וגחכתי.
אני לא יודעת אפילו מאיפה זה נבע.
אני רק מודה לאל שבכל זאת השתכנעתי לקרוא אותה. אפילו שברוב טפשותי זה היה רק לפני שלוש שנים.
אני זוכרת את היום הזה כשלקחתי את אבן החכמים מספריית בית הספר. הכריכה הילדותית עוררה בי איזה חשש, ולאחר התלבטות, בנשימה עמוקה, תחבתי את הספר לצד גופי, שאף אחד לא יראה, חלילה, את הילד הממושקף שעף לו על ספרי.
ו... התחלתי לקרוא.
הספר הראשון הרגיש לי נחמד, בניגוד לציפיותיי. עדיין לא ממש הבנתי על מה האהדה של הסדרה, אבל אהבתי אותו. לקחתי את השני. ואז... אז פשוט, מבלי לשים לב, נשאבתי לעולם הקסום הזה שנקרא הארי פוטר.
קניתי את כל הספרים. והתענגתי על כל אות ואות. התרגשתי בכל פעם שפתחתי ספר חדש. צחקתי, דמעתי, התרגשתי כל פעם מחדש.
אי אפשר להסביר את התופעה הזו במילים. הספרים עבי הכרס של הארי פוטר נגעו בי, השרו בי תחושה חמימה של בית. היה בהם הכל: הרפתקה מדהימה, דמויות גאוניות, כתיבה יפהפייה והרבה רגש.
אבל יותר מזה; היה בהם איזה משהו מיוחד. איזה תבלין מדהים שהפך אותם ליותר מספרים. שהפך אותם למציאות בתת מודע שלי. למציאות חיה ונושמת. מציאות מופלאה.
אני מניחה שהתבלין הזה הוא קסם. אחרת אין לי איך להסביר למה מאז שהתחלתי לקרוא הארי פוטר אני פשוט לא מפסיקה, כלומר, אני מדי פעם מנסה להפתח לספרים אחרים. מנסה לקחת הפסקה. אבל מיד חוזרת לסדרה המדהימה הזאת שנקראת הארי פוטר.
זה נשמע רגשני, אבל הארי פוטר באמת ובתמים עשה לי את הימים טובים יותר, הוא נתן בי חמימות בימים קרים מתחת לשמיכה, הוא נתן לי את ההזדמנות לחוות ילדות מלאה בהרפתקות. את ההזדמנות לחוות עולם אפל ותמים כל כך בו זמנית.
ברצינות, אני יכולה לדמוע מלחשוב על זה. הארי פוטר נתן בי הרגשה של בית.
ועל כך, ג'יי קיי רולינג המופלאה, אני צריכה להגיד תודה.
תודה ששתפת אותי בעולם הקסום שהיה חבוי בראשך. את מדהימה כל כך.

ותודה לך, הילד שנשאר בחיים.

לפני 8 שנים•HERMIONE. G
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

הביקורת הקודמת שלי על הסדרה הייתה מחורבנת.
קדימה, קדימה, אתם יודעים שזה נכון. התעצלתי לכתוב אפילו כמה זה השפיע עלי, כמה התאכזבתי כשגיליתי שבעצם אין בבית שלי את כל הספרים והייתי צריכה להפסיק לקרוא וללכת לספרייה, כמה פעמים רציתי לרצוח את המפיקים, בגלל שהם לא הצליחו לעשות שום דבר כמו שדמיינתי בסרטים, והכי חשוב - כמה התאהבתי בהארי פריקינג פוטר.
וזאת בעצם הפעם היחידה שזה קרה, האמת. הפעם היחידה שהתאהבתי בגיבור הראשי. אני רצינית, אני תמיד מתאהבת בדמות קצת שולית שלא נמצאת במרכז העניינים תמידית, אבל כזאת שמיד מצחיקה אותי, בכל קטע שהיא מופיעה. כמו מאלץ' דיגאמס או אייזק וגם פטריק, וכמובן ליאו.
אני יודעת שהייתי אמורה להתאהב בפרד, ובעצם אולי באמת התאהבתי בו, אבל הארי... תקשיבו, הייתי ילדה קטנה ותמימה, בת 10 לכל היותר, שקיוותה בכל לבה ליום שבו יגיע המכתב להוגוורטס.
אבל בשונה משאר הילדים שנסחפו אחר הסדרה המהוללת הזו, אני רציתי להגיע להוגוורטס מסיבה אחת ועיקרית:
לפגוש את הארי פוטר האגדי.
ואם לא זה, אז לפחות לשמוע כל סיפור על 20 פעמים. ואז לאכול. תמיד רציתי לאכול בהוגוורטס, ותמיד בקטעים האלה בספר חשבתי עד כמה אני רעבה.
אבל הנקודה היא, שזאת הסדרה הראשונה והאחרונה שבה התאהבתי בדמות הראשית. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר, שהסופרת הצליחה ליצור דמות כל כך אמינה, כל כך טובה, בצורה כל כך משכנעת, הסופרת הצליחה רשמית לעשות משהו שאף סופר אחר לא הצליח לעשות לי.
ההרפתקאות שהדמויות האהובות עוברות כאן, זה פשוט קסום.
כן, אני יודעת, כפל משמעויות והכל, אבל שיהיה.
אי אפשר להיות אובייקטיביים כשמדברים על הארי פוטר. פשוט אי אפשר.
אבל אני אנסה בכל זאת.
ג'יי קיי רולינג עשתה מחקר שלם. באמת באמת. שמות הכישופים, המפלצות, הכל, היא הביאה את זה מאיפשהו. מיתולוגיות של כל מיני עמים ודתות, שפות עתיקות שנשכחו עם השנים, משם היא הביאה את זה. הרי לא הכל הופיע כבמטה קסם. אני תמיד חושבת עד כמה זה מדהים שאישה אחת יחידה הצליחה לעשות כל כך הרבה. לטוות עולם שלם שנסתר מעינינו ובכל זאת חלק מאיתנו.

אתם יודעים, כל הזמן אומרים לי שאני בוגרת לגילי. כבר הרבה זמן אני מנסה להבין אם מדובר במחמאה.
אבל העניין הוא שאני לא בטוחה שזה בכלל דבר טוב. אני בכלל רוצה להיות בוגרת לגילי? אני בכלל רוצה להיות בוגרת? ראיתי את ההורים שלי. ראיתי מבוגרים. הם זעופים. הם מיואשים. הם ראו הרבה. הם מדברים ברצינות. הם נוזפים.
ובסדר, ראיתי הרבה. כולנו ראינו. אני יודעת שלכל אחד מאיתנו יש את הבעיות שלו, את הסודות שלו. אותו דברים שגורמים לזקנה להשתקף בעיניהם.
אבל סדרת הספרים הזאת.... תמיד נתנה לי הרגשה שאני שוב ילדה קטנה ששוכבת במיטה עם ספר אחוז בידיה וכבר לא אכפת לה מה יקרה אם יתפסו אותה קוראת בשעה כל כך מאוחרת, בכלל לא אכפת לה, כי עכשיו רק מעניין אותה לגלות איך הארי, רון והרמיוני יצליחו לצאת מהצרה הנוכחית שבה הם נמצאים.
הסדרה הזאת היא שילוב מרתק של אמונה ילדותית בקסם, מחקר מעמיק, דמויות אמינות, כתיבה סוחפת, עלילה מציאותית להחריד ופנטזית להפליא.

ביקורות נועדו במקור כדי להמליץ או למנוע קריאת ספרים מסוימים. אני לא יכולה להגיד לכם חד וחלק אם כדאי לכם לקרוא את זה. באמת שלא. אבל בעצם - אני לא צריכה. בגלל העובדה שזה סחף כל כך הרבה אנשים והשפיע עליהם במידה כמעט בלתי אפשרית, העובדה שאין פעוט ואין קשיש ואין מתבגר ואין מבוגר ואין אף אדם עלי האדמות שלא מכיר את השם המפורסם,
הארי פריקינג פוטר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Nameless
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אז סתם עוד יום בפייסבוק, כשאני רואה מישהי שכתבה, ואני מצטטת: "הארי פוטר זה סתם חבורה של אנשים שרצים עם שרביטים ומנסים לנצח את סנייפ.כשסטפאני מאייר כתבה את דמדומים היא נסתה להעביר מסר שאנחנו צריכים למצוא אהבה, אפילו אם זה קשה..." כמובן שהתגובה הראשונה שלי הייתה להרביץ למחשב (מסכן, הוא עוד לא התאושש). ובזמן שהגבתי למי שכתבה את זה, הבנתי שהפעם האחרונה שקראתי הארי פוטר היה בכיתה ג', ואני קצת חלודה. אז התחלתי לקרוא את הארי פוטר מההתחלה, וזה פשוט אדיר!!! שכחתי כמה אהבתי את זה וכמה זה מושלם! הארי פוטר זה צחוק, מתח, פנטזיה, אהבה, מקוריות... אני תמיד אוהב הארי פוטר בכל גיל ובכל מצב ואף דוואיהארדית שבעולם לא תצליח לשנות את זה!זה החזיר אותי בחזרה לכיתה ג' שישבתי בהפסקות בכיתה וקראתי הארי פוטר בזמן שהחברות שלי ניסו לגרום לי לצאת החוצה ואני לא הסכמתי. ולמי שכתבה שדמדומים זה יותר טוב מהארי פוטר- דמדומים מלמד שהדבר הכי חשוב בחיים זה שיהיה לך חבר (ספר שוביניסטי ברמות) זה מלמד להכנס להריון בגיל 18 ולנסות להתאבד רק כי החבר שלך עזב. אז כן, הארי פוטר זה הרבה יותר טוב מדמדומים (לא צריך אפילו להשוות) וכל הבנות שעכשיו יצאו עלי שאני לא אוהבת דמדומים יכולות לקפוץ לי

לפני 13 שנים•
★★★★★
•פייג'
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“מומלץ מאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווד”

53/61
ביקורות על סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים
הבאה
דבי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“הסרה הטובה ביותר!!! מומלצת לכל אחד שרק אוהב פנטזיה רומן הרפתקאות מתח והומור!!!”